דף מידע - מקטע 33-34 - 11-12/06/2010 - משמורת פורה לצומת מיתר

דף מידע שביל ישראל קטע 33-4 11-12.6.10

הנגב

הנגב הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב מכסה כ-60% משטחה של מדינת ישראל ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה. קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים.

המילה "נגב" בתנ"ך משמשת גם לציון כללי של "דרום".

לפי המקרא

לפי התורה, התיישבות גדולה הייתה קיימת בנגב כבר בתקופת המקרא:

בתקופה זו התיישבו בני האדם בעיקר בערים גדולות, כדוגמת באר שבע, וזאת בשל מחסור במים ובתשתיות. על פי המקרא, לאחר תקופת התנחלות השבטים בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו - בני שבט שמעון.

בזמן ממלכת שלמה הגדולה היה הנגב בשליטתו ובשליטת ממלכתו. בהמשך עברה השליטה לממלכת יהודה שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת. בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ואחריהם - הנבטים, שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות בפטרה שבירדן. לאחר הנבטים כבשו את הנגב הערבים ומאות שנים אחריהם - העות'מאנים. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו יהודים באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב ארץ ישראל לקראת הקמת המדינה.

לקראת הקמת המדינה ולאחריה

הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים ציוניים היה הקמת היישוב רוחמה בשנת 1911, ניסיון שלא עלה יפה בגלל תנאי המדבר. הניסיון הבא של הציונות ליישוב הנגב אירע בשנת 1943, אז הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות.

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, לקראת הקמת המדינה, הוקמו במפתיע 11 יישובים ביוזמת הסוכנות היהודית, הם 11 הנקודות, וזאת במטרה "להשתלט" על שטחים בנגב ולהכלילו בגבולות מדינת ישראל העתידית. הקמת היישובים אכן סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.

לאחר הקמת מדינת ישראל, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו יישובים רבים. המתיישבים פיתחו גם שיטות חקלאות מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ועד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.

במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, שיתוף פעולה שיוכל לבסס התיישבות בנגב.

גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם^{[דרוש מקור]}.

כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות, לדוגמה אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) ובנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, יש במתגוררים בקיבוצים ובמושבים שונים.

על אף ששטח הנגב הוא כ-60% משטחה של מדינת ישראל, מתגורר בו רק חלק קטן מאוד מאוכלוסיית המדינה. ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום מהווים הבדואים חלק נכבד מאוכלוסייה בנגב

חרבת מחאז

רקע היסטורי

בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו להעביר שיירות לנגב הנצור ומבחינתם המצב הזה היה אמור להימשך עד שהכוח היהודי בנגב יתמוטט. חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות.

תוכנן מבצע גדול לפריצת המצור לנגב (מבצע יואב) אבל כדי לבצעו היה צורך לבצע קודם מבצע לוגיסטי רחב היקף. זה היה מבצע אבק ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר הצעיר. דרומית - מזרחית לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת מטוסים אלה. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. לוחמי חטיבת יפתח חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים.

משימתם הראשונה של לוחמי יפתח הייתה להגן על שדה התעופה כדי שהמבצע יוכל להימשך. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. בהוראת מח"ט יפתח, מולה כהן, תפסו לוחמי יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר. בליל 7-8 בספטמבר 1948 נתפסו תל קוניטרה (תל קשת) מצפון לשדה התעופה, תל נג'ילה ממזרח ותל מוליחה (מילחה) מדרום מזרח.

כבר ב-8 בספטמבר 1948 פתחו המצרים בהתקפה על תל קוניטרה בהפגזת תותחים ומרגמות ובניסיון פריצה של משוריינים. התקפה זו נהדפה וגם התקפה נוספת למחרת.

ב-10 בספטמבר 1948 תפסו כוחות חטיבת יפתח את תל חסי ממערב לתל קוניטרה וב-29 בספטמבר 1948 כבשו את הכפר הקטן חרבת מחאז הנמצא על גבעה ממזרח לשדה התעופה.

קרב חרבת מחאז

בבוקר 2 באוקטובר 1948 תקפו את חרבת מחאז כוחות מקומיים שפוזרו באש המגינים. בתגובה תקף כוח מצרי גדול של חי"ר, שישה זחל"מים שתי שיריוניות ובחיפוי הפגזת מרגמות כבדות, בפיקודו של רס"ן גמאל עבד אל נאצר. המגינים, אנשי חטיבת יפתח, נאלצו לסגת.

מפקד הגדוד, אסף שמחוני, הורה על התקפת נגד עוד באותו לילה. המשימה הוטלה על פלוגה בפיקודו של יצחק חופי, שבחיפוי הפגזה מתותחי 65 מ"מ, כבשה את חרבת מחאז בשנית ללא התנגדות.

ב-4 באוקטובר 1948 רוכזו כ-400 לוחמים מקומיים ובחיפוי מרגמות כבדות הסתערו על המגינים אך נהדפו. ללוחמים נגרמו 3 הרוגים ו-3 פצועים.

למחרת, ב-5 באוקטובר 1948 החלו התקפות משעות הבוקר בסיוע כוח משוריין מצרי. בשעה 16:00 הצליח כוח שריון מצרי לחדור למשלט והמגינים נסוגו כשהם משאירים 2 הרוגים ו-3 פצועים. גופות ההרוגים והפצועים נמצאו אחר כך ובכולן סימני התעללות קשה.

המח"ט מולה כהן פקד על המג"ד אסף שמחוני לתקוף ולכבוש שוב את המשלט עוד באותו יום. הכוח כלל זחלמים וחי"ר בחיפוי תותחי 65 מ"מ ומרגמות 81 מ"מ. בשעה 19:00 הם השלימו את כיבוש חרבת מחאז בשלישית.

ב-6 באוקטובר 1948 תקפו המצרים שלוש פעמים בכוח חי"ר, טנקים קלים, נושאי ברן ומשוריינים, את חרבת מחאז בחיפוי מרגמות, תותחים והפצצת מטוסי חיל האוויר המצרי. למגינים נגרמו אבידות אך הם בלמו את ההתקפות של החי"ר המצרי וכוח מיוחד של זחל"מים נושאי נשק נ"ט הצליח להשמיד שני משוריינים מצריים והשאר הונסו וגרמו לנסיגת כל הכוחות התוקפים.

בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח.

תוצאות הקרב בחרבת מחאז איפשרו את המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב.

ב-1 ביולי 2008 נחנך החיבור בין כביש 6 לכביש 40 הנקרא לזכר קרב זה בשם "מחלף מאחז". לכנס הוזמנו לוחמי קרב זה והוסר הלוט מעל שלט המספר את סיפור הקרב.

דביר (קיבוץ)

הקיבוץ דביר הוקם בשנת 1951 על ידי עולים מהונגריה, ושמו כשם העיר העתיקה ששכנה באזור. הקיבוץ נמצא בסמוך לתל בית מרסים, אשר זוהה כדביר המקראית על ידי ויליאם פוקסוול אולברייט ב-1924 ועל כן נקרא על שמו. אולם מכיוון שזיהוי זה מוטל בספק וסביר שהוא שגוי^[1] החליטה ועדת השמות הממשלתית לקרוא לקיבוץ, עם עלייתו על הקרקע, "דבירה", לאמור "בדרך לדביר" (בדומה לשם היישוב אפרתה). אך תושבי המקום והציבור נוקטים בדרך-כלל בשם הבלתי-רשמי דביר והיו מקרים בהם חברי הקיבוץ מחקו את האות "ה" מעל שלט הדרכים של מע"צ המורה לכניסה לקיבוץ.

בתחילת דרכו שכנו תושבי הקיבוץ באוהלים והביאו מים למקום בעגלה רתומה לסוס, מקיבוץ שובל ‏‏^[2]. עם השנים התפתח הקיבוץ והצטרפו אליו עולים מדרום אמריקה ותושבים מישראל. בימים אלו נוספת בצמוד לקיבוץ הרחבה קהילתית בה יתגוררו תושבים אשר אינם חברי קיבוץ אך יהיו שותפים בכל השירותים של היישוב ביחד עם חברי הקיבוץ.

להב (קיבוץ)

להב הוא קיבוץ בצפון הנגב, כ-20 ק"מ צפונית מזרחית לבאר שבע ובקרבת היישוב להבים. הוא משתרע על פני 33,000 דונם, בגובה של כ-500 מטר מעל פני הים וסביבו יער להב. הקיבוץ משתייך לזרם הקיבוץ הארצי ולמועצה האזורית בני שמעון. בשנת 2007 התגוררו בו כ-350 תושבים, והוא מצוי בתהליך הרחבה.

הקיבוץ נוסד בשנת 1952, ובתחילה נקרא "צקלג", על שם עיר מקראית בשם זה ששכנה בסמוך. מאוחר יותר שונה שמו ל"להב", על שם גרעין הנח"ל שהקים אותו

נחל שקמה

נחל שקמה מתחיל את דרכו בספר המדבר, בגבעות הדרומיות של שפלת יהודה, ליד קיבוץ להב. יובלו העיקרי, נחל אדוריים, מנקז את מורדות הרי חברון. נחל שקמה נשפך לים במישור החוף הדרומי, ליד קיבוץ זיקים. נחל שקמה הוא נחל אכזב, למעט קטעים קצרים ליד תל נגילה ותל חסי, שמי מעיינות זורמים בהם. שם הנחל נגזר מעצי השקמה הרבים הצומחים בקטע הנחל העובר במישור החוף.

נחל שקמה עובר בדרכו מגוון רחב של יחידות נוף ובהן סוגים שונים של מסלע, נביעות מים ואתרים ארכאולוגיים. שטחים נרחבים בכתפי הנחל מעובדים ואחרים מוקדשים לשמורות טבע, ליערות נטע אדם ולמרעה.

חשיבותו של הנחל בהיותו “מסדרון אקולוגי” רציף – שדרה לשטחים הפתוחים שמסביב, המשמשים בסיס לעולם עשיר של חי וצומח. זהו מקום מפגש מרתק של עולם הטבע ונופי התרבות המאפיינים את ספר המדבר עם אלה של החבל הים תיכוני.

יער להב

בדרום גבעות שפלת יהודה, בואכה באר שבע, צומח יער גדול, והמשתרע על פני יותר

מ- 30,000 דונם. קק"ל החלה בנטיעת היער בשנת 1952, שהורחבה בשנות ה- 60.

ביער – מרכז לידיעת הארץ והכרת האזור ע"ש ג'ו אלון, מחילות מסתור, פריחות מדבריות, חניוני נופש פעיל, חורבות ארכיאולוגיות של שרידי יישובים יהודיים ונוצריים ומסלולי רכיבה על אופניים.

אתרי היער

מרכז ג'ו אלון ומוזיאון לתרבות הבדואים - המרכז ממוקם בלב היער ומשלב פעילות מחקרית- לימודית עם מוזיאון המוקדש לתרבות הבדווית. התצוגה עשירה וכוללת צפייה בסרט, האזנה לסיפורי עם, ביקור באוהלי האירוח, מייצג לתולדות ההתיישבות היהודית בצפון הנגב, תצוגת מפעילות הקק"ל- "המדבר המתעורר". על גג המוזיאון בלווי הסבר מוקלט על הסביבה. המרכז פתוח כל השבוע כולל שבת והכניסה אליו כרוכה בתשלום

טל': 08-9913322, 08-9918597 ).

חורבת רימון - ( ח'ירבת אל רמאמין) מדרום לקיבוץ להב, בשיפוליו המזרחיים של היער, שרידי בית כנסת קדום של יישוב יהודי מימי בית שני (נחמיה י"א, כ"ט). תושביו נמנו על שארית הפליטה, שלא גלתה לבבל. במרכז המבנה ששרד, נותרו חלקי קירות ופריטים ארכיטקטוניים ורצפה בה חקוקים חמישה עיטורי רוזטות, קישוט יהודי אופייני לימי בית שני.באתר תחנת טיבוע לציפורים.

תל וחורבת חליף - מצפון לקיבוץ להב. תל המזוהה עם רימון, יישוב הנזכר בנחלת שבט שמעון (יהושע י"ט, ז'). בתל התגלו שרידים מתקופת הברונזה ומן התקופה הישראלית הקדומה. המאות ה- 6-9 לפנה"ס). מראשו נשקפת תצפית נאה על מישור החוף. חלק מן השרידים נפגע בשנות החמישים, בעת חפירת תעלות קשר למטרות צבאיות.

בחורבת חליף (חורבת חוילפה) נמצאו שרידי כלים מהתקופה המצרית, ובסמוך מערות קבורה יהודיות מן המאה ה- 2 - 3 לספירה, עדות לקיום יישוב יהודי בשפלה לאחר מרד בר כוכבא.

מצפור קראל- מאזור מגדל התצפית מסתעפת דרך עפר, בשיפוליו המערביים של היער. באחד מעיקולי היער קק"ל הכשירה רחבת תצפית, שפניה אל מישור החוף הדרומי.

חורבת אבו חוף - כעשר דקות הליכה מהמצפה שוכנת חורבת אבו חוף. יישוב מן התקופה

הביזנטית ובכללם כנסייה, שעמודיה מוטלים על הקרקע. בחורבה התגלה מבנה קולומבריום – בעל כוכים קטנים, בדמות שובך יונים. הוא יוצא דופן בכך שהוא בנוי מאבן ולא חצוב בסלע, כמו שאר מבני הקולומבריה בשפלה. במקום ישנם גם שרידים מיישוב מהתקופה הכלכוליתית ולכן באר המים נחשבת כעתיקה ביותר מסוגה בעולם.

מגדל תצפית אש - נישא לגובה של 518 מטרים על פני הים ממנו נשקף נוף של שפלת יהודה, הרי חברון, מישור החוף הדרומי ובקעת באר שבע. משמש את יערני קק"ל לשמירה על היער מפני אש. (הכניסה למבקרים אסורה!).

חורבת זעק - בין הקיבוצים דביר ללהב, בדרך סלולה, ניצבת לא רחוק ממנה, חורבה שנחצבה בה מערכת מחילות מסתור שמקשרות בין המערה הגדולה לאולמות תת קרקעיים. מערכת המחילות נחצבה, כנראה, בתקופת מרד בר כוכבא ושימשה את המורדים. המערה חשוכה לחלוטין וחלק ניכר מן הסיור בה מתבצע בזחילה. (יש להצטייד בפנסים!). בראש החורבה נשקפת תצפית נוף אל בקעת יבל ואל המורדות הדרומיים של הר חברון.

שומריה (קיבוץ)

שומריה הוא קיבוץ ליד היישוב להבים, בצפון הנגב השייך למועצה אזורית בני שמעון.

שומריה, הוקם כהיאחזות נח"ל בשנת 1985 ואוזרח מאוחר יותר על ידי השומר הצעיר. שם היישוב "שומריה" ניתן לציון 70 שנה בשנת הקמת היישוב לתחילת פעילותו של ארגון השומר הצעיר.

ב-2005 קיבלו חברי הקיבוץ הקטן, שמנה 23 חברים, את הצעת מנהלת סל"ע לפנות את היישוב תמורת פיצויים כדי שישמש לקליטת המפונים מגוש קטיף, ובפרט מהיישוב עצמונה, במסגרת תוכנית ההתנתקות.

לקיבוץ עברו לאחר ההסכם עם תושבי שומריה תושבי "עיר האמונה" - מפוני עצמונה (היישוב בני עצמון בגוש קטיף) שהקימו מאהל מחאה ומחנה פליטים מאולתר בנתיבות במטרה לשמור על המסגרת הקהילתית ולמחות על הזנחתם. ב-12 במרץ 2006 מסרו תושבי שומריה את הקיבוץ למפונים בטקס חגיגי והתושבים החלו להעביר את חפציהם לבתיהם החדשים בקיבוץ. לצד המבנים הקיימים אמורה מנהלת סל"ע לבנות בתים נוספים ומבני ציבור כדי לקלוט את כל המפונים.