רובֶּרט בֵּרנס (1759 – 1796): חייו, מאבקו לעצמאות כלכלית, מאבקו למען החופש של כל בני האדם, ושימור מורשת סקוטלנד

(Robert Burns), משורר בן סקוטלנד הנחשב למשורר הלאומי הסקוטי ויצירותיו נשענות על המורשת הלאומית הסקוטית. ברנס המכונה בסקוטלנד "המשורר" (The Bard"" התואר שהוענק מכל היוצרים של הממלכה המאוחדת לפניו רק לשייקספיר ואחריו לא הוענק לאף משורר או יוצר) או "הבן המועדף של סקוטלנד". שכן להערכה רבה זכו גם שיריו הלאומיים. בשל הרקע החברתי – כלכלי ממנו צמח, כבן לאיכר עני, יש חשיבות לאחד משיריו: "אבי היה איכר" (My father was a Farmer) שבו הוא מתאר את החינוך שהוענק לו על ידי אביו, איש עמל, את ההשכלה שרכש ממנו, ואת הרוח האופטימית שירש ממנו ואשר מסייעת לבני מעמד האיכרים להתמודד עם קשיי החיים.

גם בכל העולם ברנס הוא המשורר הידוע ביותר שכתב בשפה הסקוטית אף כי רוב שיריו נכתבו אנגלית מעורבת בסקוטית, בדיאלקט של מחוז הולדתו (מחוז Ayrshire), ואת מאמרי הביקורת על מדיניות הממשלה ודעותיו הפוליטיות והחברתיות פרסם באנגלית.

ברנס נחשב לחלוץ התנועה הרומנטית. יצירתו מהווה מקור השראה לליברלים ולסוציאליסטים והוא עצמו לסמל תרבות נערץ בסקוטלנד ובקרב תפוצות המהגרים מסקוטלנד ברחבי העולם.

בנוסף לכתיבת שירה מקורית אסף ברנס את שירי העם מרחבי סקוטלנד, וערך אותם. שירו "למען זמנים עברו (כל אשר היה)" (Auld Lang Syne) מושר בכל רחבי הממלכה הבריטית, ולמעשה, בתרגום לאנגלית, גם ברחבי המדינות דוברות האנגלית בכלל, כחלק מחגיגות ראש השנה האזרחית ובהזדמנויות חגיגיות. השיר "סקוטים אשר" (שפכו דמם עם וואלאס ועם ברוס) (Scots Wha Hae) הפך להמנון הלאומי הלא רשמי של סקוטלנד ושירים רבים אחרים שלו, בהם שירי אהבה, שירים בעלי מסר חברתי של נאורות ושוויון, שירי טבע, ושירים המתארים את יפי מולדתו ואת תולדותיה, ידועים אף הם בעולם כולו.

ברנס נולד בכפר אולאווי (Alloway, סקוטית: Allmhaigh ) במזרח מחוז איירשייר (דרום מזרח סקוטלנד), ליד העיר אייר (Ayr). הוא היה הבן הבכור בין שבעה ילדים להוריו. אביב היה איכר שכיר (שאין ברשותו אדמה פרטית) שרכש את השכלתו בלימוד עצמי וכך גם אמו, אף היא בת לאיכר שכיר. עד גיל שבע גר עם משפחתו בבית קטן שבנה אביו, המשמש היום כמוזיאון לזכרו, שאז שכר אביו אדמה מדרום לאולאווי ועבר להתגורר בחווה זו עם משפחתו, חיי עמל, דלות ועוני שהשפיעו כל ימיו על בריאותו ועל מראהו.

ברנס כמעט ולא זכה להשכלה מסודרת ורוב השכלתו רכש מאביו שלימד את כל ילדיו לקרוא ולכתוב וגם חשבון גיאוגרפיה והיסטוריה ואפילו חיבר עבורם ספר ללימוד עקרונות האמונה הנוצרית. בנוסף, למד עם אחיו במשך שלוש שנים בבית ספר בכפר מגוריו (שנקרא "בית ספר להרפתקאות") אשר פתח כומר הכפר, גם לטינית, צרפתית, ומתמטיקה. אחר כך נשלח לבית הספר של קהילה סמוכה לתקופה קצרה, רק כדי לשוב לסייע לאביו בעונת הקציר ולהשאר לסייע לו שנה נוספת ושוב נשלח לכמה שבועות להשתלם בלטינית וצרפתית ובדקדוק אנגלי בכפר אחר.

בגיל 15 כבר היה ברנס עובד יומי בחווה. בקיץ של 1774 פגש בנערה בשם נלי קילפאטריק, בתו של טוחן מכפר ליד העיר דמפריז, שבאה לעזור בקציר כפועלת זמנית, ומי שכנראה הייתה אהובתו הראשונה. היא אשר העניקה לו השראה לכתוב שירה בראשונה. (שירו "הו, פעם אהבתי עלמת חמד" (O, Once I Lov'd A Bonnie Lass ) נכתב כנראה עבורה) . בקיץ של שנת 1775 נשלח כדי להשלים את לימודיו בער קירקוסוואלד ושם פגש נערה בשם פגי תומפסון עבורה חיבר שני שירי אהבה: "רוחות מערב" (Weslin winds) ו"חלמתי כי אני שוכב במקום בו מניצים פרחים" (I dremed I lay).

אולם למרות יכולותיו ואישיותו רדף את ברנס תמיד ביש מזל ועם משפחתו עבר מחווה לחווה ולמרות הידע והעמל לא השכילו אביו ואחר כך הוא לשנות ולשפר את מצבם הכלכלי. כשעבר עם משפחתו להתגורר בכפר טרבולטון שם חי עד מות האב, ניסה להפוך לחלק מהקהילה, והצטרף, למורת רוחו של אביו לבית ספר לריקוד ואף למועדון של הבונים החופשיים בכפר. אז גם הקים עם אחד מאחיו את "מועדון הרווקים של טארבולטון" והחל בסדרת התכתבויות רומנטיות עם נערות שפגש.

בשנת 1781 עבר ברנס לעיר אירבינג בצפון נפת אייר כדי ללמוד את מקצוע הכנת סיבי פשתן לטוויה. בחורף של שנה זו עלה בית המלאכה שבו השתלם באש והוא שב לחווה ששכר אביו אז כלעומת שיצא. אולם באירבינג הכיר קברניט בשם ריצ'רד בראון עמו קשר קשרי ידידות, וזה עודדו להמשיך בכתיבה. ברנס המשיך לכתוב שירה והחל לחבר ספר שבו העלה על הכתב את עמדותיו ידיעותיו ורגשותיו (Commonplace book). בשנת 1784 נאלץ אביו להתדיין בבית המשפט עם בעל החווה אותה שכר ובסופו של עניין מת בשנה זו. כך נאלצו הוא ואחיו לעבור לחווה אחרת ליד העיר מוכלין ושוב נעקר ברנס מסביבתו הקרובה עם בני משפחתו. גם בחווה החדשה ששכרו לא האריכו ימים ושהו בה ארבע שנים בלבד. אולם יש לציין כי בתקופה זו הכיר את בת העיר לוכלין, ג'ין ארמור, שכונתה על שם יופיה "הנערה היפה של לוכלין" לה נישא, עבורה חיבר שירי אהבה רבים והיא אשר ילדה לו תשעה ילדים אשר רק שלושה מהם הגיעו לבגרות .

אולם למרות אהבתו לג'ין המשיך ברנס בקשרי אהבים עם נשים נוספות. בתו הראשונה נולדה בשנת 1785 לו לאימה, נערה בשם אליזבת פטרון, שהייתה נערה משרתת בחווה שאותה שכר, וסייעה במיוחד לאמו. היה זה בתקופה שבה חיזר במרץ אחרי ג'ין, שאף היא הרתה לו לפני הנישואים, דבר שגרם עוגמת נפש רבה לאביה, בנאי מהעיר לוכלין, למרות הצהרתו של ברנס כי הוא האב וכי הוא יינשא לה כחוק. ג'ין נשלחה על ידי אביה לחיות עם דודה בעיר פייסלי כדי להרחיקה מהשפעתו של ברנס, וכמובן כדי למנוע בושה ממשפחתה.

עתה נאלץ ברנס למצוא פיתרון למצבו הכלכלי הקשה. בעצת חבר מצא עבודה כמנהל חשבונות במטע עבדים בג'מייקה, בשכר של 30 לירות לשנה. העובדה שהסכים לקבל על עצמו עבודה זו מעידה על חומרת המצב וחוסר האמון שלו ביכולתו להתקיים כאיכר שכן ברנס גיבש כבר בתקופה זו עמדה נחרצת נגד העבדות.

בתקופה זו גם התאהב בנערה שהכיר עוד בתארבולטון, בשם מרי קמפבל. מרי, שנולדה וחיה בדנון,ובעיר קמפבל שבמחוז ארגייל לפני שעברה לאייר שייר, וכבת לבני קמפבל ייצגה עבור ברנס את תמצית ההוויה של אזור הגבעות (Highlands) של סקוטלנד, למרות שבמרד היעקוביני למען השבת הכתר למלך הגולה ג'יימס השני של אנגליה והשישי של סקוטלנד, ואחר כך לבנו הנסיך צ'ארלס, תמכו בני קמפבל במלך האנגלי. לה הקדיש שירי אהבה רבים: "הנערה מהגבעות" (The Highland Lassie), "מרי בת הגבעות" (Highland Mary ) ו "את הכוכב שלי שאורו מתמהמה (מלשקוע)" (Thou Lingering Star). השיר "האם תלכי לאיי הודו המערבית, מרי שלי (ותיפרדי מחופי סקוטלנד)" (Will ye go to the Indies, my Mary) מלמד כי ברנס אפילו חשב לצרפה למסעו לג'מייקה, או לפחות הרהר על כך. יחסיהם של השניים היו מקור להשערות רבות שכן ידוע כי בשנת 1786 העניקו זה לזו ספרי תנ"ך ונשבעו זה לזו שבועת ליד הנהר בשם "Water of Fall" שבאיירשייר, במתכונת טכס נישואים מסורתי סקוטי אולם מיד לאחר עזבה מרי את עבודתה באייר שייר ושבה לביתה.

בינתיים התקשה ברנס למצוא את המימון לכרטיס הפלגה לג'מייקה ואחד מידידיו הציע לו לפרסם את שיריו כדי שיוכל לאסוף את הסכום הנחוץ. ברנס הציע לבית דפוס מקומי בעיר הסמוכה קילמרנוק את שיריו הסקוטיים ואלה ראו אור באביב של שנת 1786. היה זה בו ביום שבו קרע אביה של ג'ין ארמור את כתב התחייבותו של ברנס כי היא אשתו. ברנס מצדו הסכים להינזף בפומבי בכנסייה של מוכלין על נהגו כדי לזכות שוב ברווקותו. את חלקו בחווה העביר לאחיו ואל חברו הקברניט כתב כי אביה של ג'ין מאיים עליו ודורש ממנו פיצוי כספי גבוה, הוא לן בבתי חבריו וחי מהיד לפה. אולם בקיץ של שנה זו נדפס ספר שירים שני שלו ובו מיטב יצירתו עד כה. הספר זכה להצלחה מסחררת ושמו של ברנס התפרסם ברחבי סקוטלנד.

כרך השירים של ברנס בהוצאת בית הדפוס של קילמרנוק

בספטמבר של שנה זו דחה ברנס את נסיעתו לג'מייקה, וכעבור יומיים נודע לו כי ג'ין ילדה תאומים. בארבעה בחודש התקבל בבית הדפוס מכתב מהמשורר הסקוטי תומאס בלקלוק שבו הביע זה הערצה ליצירתו של ברנס והציע לסייע למשורר להדפיס מהדורה שנייה שלו. המכתב ניתן לברנס שלמקרא הדברים אמר: "כבר נפרדתי מחברי המעטים, לבי כבר היה בדרך לעיר גרינוק, [בקרבת הנמל של גלזגו] חיברתי את השיר האחרון על אדמת סקוטלנד [השיר: "הלילה העגום יורד במהרה" (The Gloomy night is gathering fast)] כשהגיעני מכתב של דר' בלקלוק לאחד מחברי וזה טרף עלי את כל תכניותיי בהציגו סיכוי חדש לשאיפתי כמשורר. הדר' בלקלוק משתייך לחוג של אנשי ספרות שלתשבחותיו לא העזתי לייחל והצעתו ועידודו להוצאה שנייה של הספר באדינבורו הציתה בי אש לצאת לעיר זו ללא כל מודע בה וללא מכתבי המלצה".

בחודש אוקטובר של שנה זו שהתה מרי קמפבל בעיר גרינוק, שם סעדה את אחיה החולה במחלת הטיפוס, אז חלתה גם היא ומתה.

בחודש נובמבר של שנת 1786, השאיל ברנס סוס ורכב לאדינבורו. בשנת 1787 ראה ספרו אור במהדורה מחודשת בכותרת: "שירים, בעיקר בסקוטית" (Poems, Chiefly in the Scottish dialect) וברנס מכר את הזכויות על מהדורה זו עבור 100 גינאות (כל גיני = לירה וחמישה שילנג) וזכה גם כי יוזמן דיוקן שלו מהצייר אלכסנדר נאסמית' , מהידועים שבציירים סקוטלנד בתקופה הנדונה, אשר נצרב על לוח נחושת והושם על כריכת ספרו. באדינבורו זכה ברנס לקבלת פנים חמה והתקבל על ידי אנשי הרוח כשווה וכעמית, הוזמן לקבלות פנים ונשפים שנערכו על ידי האצולה בעיר, ומנהגו הטבעי, כנותו וחנו נשאו חן בעיני כל. כאן נפגש עם וולטר סקוט, בן 16 אז, ולימים מהידועים והמפורסמים שבסופרי סקוטלנד, אשר תאר את התרשמותו מהמשורר הצעיר והערצתו אליו במילים:

"הוא היה איש בעל עצמה ומבנה איתן. הליכותיו כפריות ולא מצועצעות. מעין פשטות מכובדת וכנות אשר יתכן ונבעו מהכרתו בכישרונותיו המעולים . תווי פניו אכן מוצגים בציורו של מר נאסמית' אך לי הם נראים כאילו הוא מתבונן בכל בפרספקטיבה מרוחקת. סבור אני כי ארשת פניו הביע נוכחות וכוח יותר מכל ציוריו ...שנינות נבעה מפניו. רק עיניו, לדעתי, הצביעו על אופי המשורר שלו ועל מזגו. גדולות היו וכהות וממש זהרו כאשר דבר ברגש או מתוך עניין. מעולם לא ראיתי עיניים כאלה אצל אדם אחר, וראיתי אנשים מצוינים ומיוחדים בחיי"...

שהותו של ברנס באדינבורו העשירה אותו בקשרי חברות אמיצים רבים והוסיפה על הכנסתו שכן הוצאה מחודשת של ספרו העניקה לברנס עוד 400 לירות. בין החברים שרכש היו גם ג'יימס קנינגהאם, הלורד גלנקאירן , ופרנסס אנה דאנלופ, נצר למשפחתו של הפטריוט הסקוטי וויליאם וולאס, עמה התכתב שנים רבות והיא אף תמכה בו לעתים כלכלית לפרסום יצירותיו. הוא גם יצר קשרי אהבה עם מספר נשים: אגנס ננסי מקלהוס, לה כתב שירי אהבה רבים ובהם "נשיקה של חיבה" אך מפני שהייתה אישה נשואה ולא ניתן להם לממש את אהבתם והוא חיזר אחר נערות נוספות בהן נערה משרתת בשם ג'ני קלו, אשר ילדה לו בן שנקרא בשם רוברט ברנס קלו בשנת 1788 ונערה משרתת בשם מרגרט מיי קמרון אשר לאחר פיטוריה בשל קשרים אלה תמך בה כלכלית גם לאחר פרידתם.

בראשית שנת 1787 פגש מוזיקאי חסר כל בשם ג'יימס ג'ונסון, שהייתה לו חיבה לשרי העם של סקוטלנד ושאיפה לשמרם. יחד פיתחו את רעיון איסוף והעלאה על הכתב של אוסף שירי העם הסקוטיים תחת הכותרת "המוסיאון לשירה סקוטית". עד שנת 1804 התפרסמו שלושה כרכים של מפעל זה כשברנס מעניק את העיבוד והכתיבה של השירים, ושירים רבים שכתב הוא ללחנים ידועים.

בשנת 1788 חזר ברנס למחוז הולדתו וחידש את קשריו עם ג'ין ארמור, אם שני בניו התאומים. בעזרת הונו שכר חווה ליד העיר דמפריז אך מתוך חשש מניסיון העבר כי לא יעלה בידו לקיים את משפחתו כאיכר גם השתלם כגובה מסים וקיבל על עצמו משרת מוכס וגובה מס בשנת 1789, כך שלבסוף וויתר על חיי איכר כשהסתיים חוזה השכירות שלו בשנת 1791. כל הזמן הזה המשיך לכתוב ויצר את המעולות שביצירותיו. בתקופה זו הוצעה לו משרת כתב בעיתון "הכוכב" (The Star) בלונדון אך הוא דחה אותה, וגם דחה הצעה לקבל על עצמו משרת מורה בחוג לחקלאות של אוניברסיטת אדינבורו, למרות תמיכת ידידיו בבירה הסקוטית.

עתה התגורר בעיר דמפריז. כאן כתב מאות שירים ללחנים הסקוטיים העממיים לחיבור שהחל בעריכתו באדינבורו, כאן גם תרם שירים לאוסף שירים סקוטיים שערך המוזיקאי ג'ורג' תומסון בכותרת "אוסף שירים (בסקוטית Airs) סקוטיים מקוריים לשירה" ושירים אלה הם שהקנו לו את מעמדו הנצחי בסקוטלנד ולתואר המשורר הלאומי הסקוטי. ברנס גם תאר את התהליך של כתיבת שירים ליריים ללחנים קיימים כך:

"וזו היא דרכי: אני מביא בחשבון את הרגש הפיוטי בהתאמה לדעתי על הרגש שמעוררת המנגינה. אז בוחר אני את הנושא, מתחיל לכתוב את הבית הראשון, וכשזה כתוב - ובדרך כלל זה החלק הקשה של המטלה – אני יוצא החוצה, יושב ומחפש איזה דבר בטבע סביבי, דבר שהוא מתאים ויוצר הרמוניה לרעיון שבמוחי ולרגשותיי ומעת לעת אני מהמהם את הלחן עם המילים המתארות את הרגשות והרעיונות האלה. כשאני מרגיש שההשראה חומקת ממני אני שב לבדידות של האח שבחדר עבודתי ושם מעביר כמו שופך את רגשותיי לנייר כשאני מנדנד את כיסאי אחורה וקדימה על רגליו האחוריות ומבקר כך את (תנובת) עטי הכותב"...

בצד כתיבת שירים ללחנים עממיים, שבהם מהידועים שבשיריו כגון "למען ימים עברו" (ר' להלן), שיר האהבה "וורד אדום", "הקרב בשרמויר" ורבים אחרים, פעל ברנס לאיסוף ואיתור שירי העם הסקוטיים, הגיה אותם, הוסיף עליהם והתאימם על פי נוסחים שונים. בין הידועים שבאוספים אלה הוא האוסף: "המוזות העליזות של קלדוניה" [ היא סקוטלנד כפי שכינו אותה הרומים] (The Merry Muses of Caledonia), שהוא אוסף של שירים כפריים מחוספסים, ויש שיאמרו עם ביטויים גסים של ממש, שהיו מושרים במועדוני הבידור בסקוטלנד עד המאה ה 20 לספירה.

עתה נראו סיכוייו לחיים נוחים טובים מאי פעם. עם זאת, תמיכתו המוצהרת במהפכה הצרפתית וקריאתו לעריכת רפורמות בסקוטלנד הרחיקה ממנו כמה מחבריו ותומכיו. בנוסף, התערערה בריאותו הפיזית ודיכאון השתלט על רוחו. בבוקר של חודש יולי 1796, נפטר ברנס בביתו בדמריז והוא אך בן 37 שנים. הלוויה התקיימה ביום בו נולד לו בן (עשירי).

ברנס נקבר בכנסיית סט. מייקל בדמפריז בקרב צנוע אך גופתו הועברה למוזוליאום מכובד שנבנה עבורו בשנת 1815, שם גם נטמנה אשתו ג'ין לאחר מותה בשנת 1834.

סגנונו הפיוטי של ברנס מאופיין בספונטניות, ישירות וכנות, ומגוון. בשיריו הליריים עדינים אך מביעים עצמה, עם זאת בחלק משירי העם והאהבה שכתב מנצנצים הומור, סטירה ותבונה חדה כתער. לקורא בשיריו מובן כי הם מבוססים על ידע רב במקרא, בשירה ובספרות הקלאסית, בספרות האנגלית, ובמורשת הסקוטית. הוא כתב בסקוטית, באנגלית – סקוטית בדיאלקט של מחוז הולדתו, ובאנגלית מודרנית, וחלק מחיבוריו נכתב באנגלית ובסקוטית גם יחד.

ברנס הביע בחיבוריו את רעיון הרפובליקה כשיטת שלטון, בוודאי בהשפעת המהפכה הצרפתית, את הצורך בהעצמת הפטריוטיות הסקוטית והזהות הסקוטית התרבותית, את הרעיונות הרדיקליים החברתיים של תקופתו והצורך ברפורמות חברתיות ופוליטיות, כולל בממסד הכנסייתי, במעמד האישה, ובמעמדם של האיכרים והפועלים. אלה עוברים כחוט השני בכל שיריו.

ברנס השפיע רבות על דורות משורריי תקופת העוצרות שאחריו ועל משוררים ויוצרים סקוטיים. גם על יוצרי העת החדשה השפיע. ג'ון סטיינבק, הסופר בן ארצות הברית, בחר ככותר לספרו המפורסם, שורה משירו הידוע של ברנס "לעכבר": "על עכברים ואנשים" ושירי האהבה שלו מבוצעים על ידי זמרים רבים במדינות דוברות אנגלית.

במולדתו ובקרב הפזורה הסקוטית בעולם ברנס נערץ כמשורר לאומי. כבר בשנת 1801 הוקם מועדון בעיר גרינוק וסניפים של מועדון זה הוקמו בכל העולם. חברי המועדון חרטו על דגלם "לשמר ולהוקיר את זכרו של ברנס, לטפח אהבה ליצירותיו ולעודד עניין במורשת סקוטלנד ושפתה בכלל". מידי שנה, ביום הולדתו חוגגים רבים לזכרו ארוחה סקוטית מסורתית ויום זה נחשב לחג לאומי בסקוטלנד. בית הולדתו של ברנס ובית מגוריו בדמפריז הפכו למוזיאונים לאומיים, ופסלים הוקמו לזכרו בסקוטלנד באנגליה וברחבי העולם. כיום, נושאים רחובות רבים בעיר דמפריז שמות הלקוחים משיריו. דמותו נדפסה על בולי דואר בסקוטלנד ועל שטר של 5 לירות של הבנק הסקוטי, ועל מטבעות שונים ברחבי סקוטלנד. בשנת 2009 גם נדפס שטר בן שתי לירות אנגליה עם דיוקנו בלונדון.

בשנת 2009 ערכה תחנת השידור הסקוטית, משאל עם לבחירת הסקוטי "הגדול מכולם". ברנס נבחר ברוב קולות והביס דמויות היסטוריות סקוטיות כוויליאם וולאס והנסיך צ'ארלס אדוארד סטוארט.

פסלו של רוברט ברנס בעיר לית'