ווִיליַאם בּלֵייק (1827-1757): חייו, דעותיו בנושאי חברה ופוליטיקה, דעודתיו בנושאי דת ואמונה ופקיד הממסד הדתי, וחזונותיו

(William Blake), 1757 – 1827, משורר וצייר, אשר בשירו המוכר בשם "ירושלים" שהולחן כפיוט דתי (Hymn) והפך למושר ביותר בכנסייה האנגלית ואף להמנון הבלתי רשמי של אנגליה, רואה בתוצאות המהפכה התעשייתית את הגורם לחוליי החברה. בלייק, בן למשפחה פרוטסטנטית מהמעמד הבינוני הוכיח את כישרונותיו בגיל צעיר ולמד באקדמיה המלכותית לאמנות שבלונדון, ועם אשתו, בת למשפחה עירונית חסרת כל אשר אף קרוא וכתוב לא ידעה בעת נישואיהם, מצא את דרכו האמנותית והדתית ויצר בשיריו וביצירותיו הגראפיות עולם של סמלים מיתולוגיים שנשען על המאבק בין הטוב לרשע. הוא התנגדות לכפיה של הממסד הכנסייתי על הפרט, ובשל אמונתו בדמוקרטיה הפך לגיבורם של אמנים מודרניים רבים.

אכן בלייק נחשב למקורי ולמשפיע ביותר שבין יוצרי תקופתו. על התחריטים שלו כתב בן תקופתו כי "הוא האמן הגדול ביותר שנולד אי פעם באיים הבריטיים". יצירתו מגוונת ועשירת סמלים ומעידה על רוחב דמיונו ויצירתיותו. עם זאת דעותיו הייחודיות לא תמיד הובנו בזמנו. שורשי הגותו בכתבי הקודש, אך הוא יצא חוצץ נגד הכנסייה האנגלית, ולמעשה נגד כל ניסיון לבנות מערך ארגוני של אמונה. ככל הליברלים של תקופתו הוא הושפע מהרעיונות שעמדו בבסיס המהפכה הצרפתית ומאבקן של המושבות באנגליות בצפון אמריקה, ושאב מתורותיהם של יעקב בוהם (Jakob Böhme), התיאולוג הגרמני הלותראני ושל עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg), התיאולוג והפילוסוף השבדי, אך עם כל זאת קשה לאפיין את יצירתו ולמצוא מקור אחד של השפעה ניכרת עליו, וכבר במאה ה 19 לספירה כונה "אדם מאיר (משפיע אור) ומופלא" ו" מי שהקדים את זמנו : איש מקודמיו לא צפה לו כתופעה אנושית, אין לסווגו או להעריכו על פי בני דורו, ולא ניתן למצוא לו שווה ערך בדורות שאחריו".

בלייק נולד ברובע סוהו (Soho) שבמזרח לונדון, ובה חי רוב ימיו. רובע סוהו היה מיושב על ידי אריסטוקרטים עד למאה ה 18 לספירה אולם כשנולד בלייק כבר נטשו אותו והוא הפך לאזור נשכח ומוזנח אליו הגיעו בני המעמדות הנמוכים, עד כי במאה ה 19 לספירה גם לרובע של פורעי חוק ומי שחיו בשולי החברה הנורמטיבית. הוא היה השלישי משבעה ילדים (אשר שניים מהם נפטרו בינקותם) לאביו הרוכל בגרביים. את ראשית השכלתו, קריאה וכתיבה בעיקר, רכש בבית הספר בו ביקר עד הגיעו לגיל עשר, שאז למד מאמו. משפחת בלייק השתייכה לזרם של הכנסייה הפרוטסטנטית, הכנסייה המוראבית (Moravian Church), שהקים יאן הוס (Jan Hus) המתקן הדתי בן המאה ה 14 לספירה, שיצא נגד הכנסייה הרומית על ההיררכיה שלה וניתוקה מהאדם הפשוט. מכאן מעמדו, השפעתו ומקור השראתו של התנ"ך על בלייק מינקותו.

מגיל צעיר עסק בלייק בהכנת תחריטים והעתיק ציורים של עתיקות יוון שרכש אביו עבורו. כך נחשף ליצירותיהם של אמני איטליה: רפאל ומיכאלאנג'לו, וליצירותיהם של ואן הימסקרק ההולנדי ואלברכט דירר הגרמני. הוריו רשמו אותו לפיכך ללימוד ציור וכבר בתקופה זו החל את גישושיו הראשונים בכתיבת שירה, ויצירות אלה שלו מלמדות כי הכיר את השירים של אדמונד ספנסר (Edmund Spenser) בן המאה ה 17 לספירה, ושל בן ג'ונסון (Ben Jonson ), המחזאי בן דורו של שייקספיר, מתוך לימוד עצמי וקריאה על פי נטיותיו ושאיפותיו.

בהגיעו לגיל 15 לערך, בשנת 1772, הפך בלייק לשוליה ללימוד חריטה אצל ג'יימס באסייר (James Basire) שנחשב למומחה בנושא בכל רחבי הממלכה, והיה בעל דנה ברחוב המלכה הדגולה (Great Queen Street) במרכז לונדון, ברובע המערבי היוקרתי של העיר (West End). על פי תנאי השוליאות היה עליו לשמש את מורו בסדנא במשך שבע שנים שאז יוענק לו תואר "תחריטן - אמן". לאחר שתי שנות לימוד שלח אותו באסייר, שנודע כשמרן ובעל שיטות מיושנות בעבודתו, להכין תחריטים של הכנסיות הגותיות בלונדון. בלייק השכיל להציג סגנון ייחודי המרמז על רעיונות עמוקים דווקא בשל השעות שבילה באווירה כנסייתית במבנים שנבנו כדי להשפיע רצינות וליצור רושם של עגמומיות, על רקע חינוכו הדתי שהדגיש את מקום הטבע באמונה מול קדרות המבנים האלה.

וכך, בשנת 1779, כשסיים את תקופת השוליאות, התקבל בלייק לאקדמיה המלכותית לאמנות, כשהוא פטור מתשלום שכר לימוד (אף כי היה עליו לרכוש את ציוד וחמרים) למשך שש שנות לימוד. האקדמיה שכנה אז ליד ה"סטראנד", רחוב במרכז ווסטמינסטר, אף הוא אזור יוקרתי במערב העיר, שבו מבני הממשל, הארמון, גני רחבי ידיים ורחובות שבהם בתי המסחר האופנתיים. משם שב מידי ערב לביתו הצנוע כשהוא חשוף למראות בתי בעלי ההון ודרך חייהם. עתה, בגיל 22 לערך, התגלה חוזק אפיו ודרכו הייחודית: הוא מרד במה שכינה "הסגנון הבלתי מלוטש" של אמנים כמו רובנס (Peter Paul Rubens) שהיה נערץ על מנהל האקדמיה, הצייר ג'ושוע ריינולדס (Joshua Reynolds), ובין השניים, התלמיד ומנהל האקדמיה, נפערה תהום של מחלוקות ויחסי טינה הדדיים. במיוחד יצא בלייק נגד גישתו של ריינולדס לאמנות כמגלה או מייצגת אמת ויופי. בחיבורו "שבע שיחות על אמנות" (Discourses on Art) שבו סיכם את עיקרי הרצאותיו בנושא בין השנים 1769 – 1790 כתב ריינולדס "נטייה להפשטה, להכללה ולסיווג ומיון היא שיא התפארת של הבינה האנושית" ולכך השיב בלייק, בכתב ידו בשולי העותק הפרטי שלו: "להכליל היא יכולתו של חסר התבונה. רק מציאת הייחוד מעידה על גדולה וערך" (To Generalize is to be an Idiot; To Particularize is the Alone Distinction of Merit). בלייק גם סלד מהצטנעותו המעושה של ריינולדס שראה בה צביעות, במיוחד מפני שלא הביעה רגשות אישיים או אמיתות אישיות.

בשנה הראשונה ללימודיו באקדמיה המלכותית חבר בלייק לפסל הניאו – קלאסי ג'ון פלאקסמן (John Flaxman), לצייר תומאס סטות'ארד (Thomas Stothard) ולמשורר ופטרון האמנויות ג'ורג' קמברלנד (George Cumberland) עמם חלק את דעותיו הרדיקליות ועם שניים מהם (סטות'ארד וקמברלנד) גם הצטרף לאגודה לעידוד רפורמות בפרלמנט (Society for Constitutional Information):

הביוגרפיה הראשונה הרשמית של בלייק מספרת כי ביוני של שנת 1780, בהלכו לעבר הסדנא של באסייר נסחף על ידי המון שצר על כלא ניו גייט והתקיף את השומרים בשערי הכלא חמוש בכלי עבודה כגון אתים וגרזנים והצליח לשחרר את האסירים שהיו חבושים בכלא. על פי העדויות היה בלייק בשורה הראשונה של ההמון התוקף. הגורם להתקפה זו, שנודעה בשם "המהומות של גורדון" (Gordin's Riots) היה חוק פרלמנט שהצר את צעדיהם של הקתולים והטיל עליהם קנסות והגבלים. מיד לאחר המהומות הוקם לראשונה כוח משטרה וסדרת חוקים התומכת בפעילות המשטרה במקרים דומים. למרות שהביוגרף הדגיש כי בלייק אך נסחף לאירועים ללא רצון ונאלץ ליטול בהם חלק טוענים מקורות אחרים כי בלייק נטל חלק במהומות מרצונו ומיזמתו ומכאן פעילותו המאוחרת לעידוד חקיקה ליבראלית ולהצטרפותו לאגודה זו.

בשנת 1782 נשא בלייק לאישה את קתרין בוצ'ר, בתו של רוכל ירקות עני ממחוז Battersea של נפת Surrey (היום שכונת מצוקה בדרום לונדון), שהייתה חסרת כל השכלה ואפילו קרוא וכתוב לא ידעה, אולם הייתה לתומכת ולמסייעת לבעלה בכל עבודותיו ובדרכו האמנותית שכן השכיל ללמדה מלבד קרוא וכתוב גם את אמנות החריטה ויצירת הדפסים. היא הפכה לידידתו הנאמנה ואף סייעה לו בצביעת לוחות והדפסים.

רישום של קתרין בלייק, 1805, על ידי בעלה וויליאם בלייק

אוסף השירים הראשון שפרסם בלייק בשנת 1783 נקרא "רישומים פוליטיים" (Poetical Sketches המהווה צוהר לדעותיו, לסגנונו ולמקורות ההשפעה שלו, ובשנת 1784, לאחר מות אביו, פתח בלייק, בחברת עמית שוליה גם בית דפוס והחל לפרסם חיבורים רדיקליים בשיתוף המוציא לאור ג'וסף ג'ונסון (Joseph Johnson) שביתו היווה מקום מפגש לאינטלקטואלים של בני לונדון: המדען התיאולוג ואיש הכמורה ג'וזף פריסטלי (Joseph Priestley), אף הוא מזרם המתבדלים של הכנסייה האנגלית; הפילוסוף ריצ'רד פרייס (Richard Price), מתומכי זרם המתבדלים של הכנסייה, שתמך במושבות בצפון אמריקה במאבקן לשחרור מעול המסים של המלך האנגלי וברעיונות השוויון של המהפכה הצרפתית; הצייר ג'והן הנרי פוסילי (Henry Fuseli), שנאלץ לעזוב את שוויץ, מולדתו, בשל מאבקו בשחיתות השלטון ובתי המשפט שם; הסופרת ולוחמת זכויות הנשים מרי וולסטונקראפט (Mary Wollstonecraft); המהפכן האמריקאי בן אנגליה תומס פיין (Thomas Paine); וכן המשורר וויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth); וה עיתונאי והסופר ווויליאם גודווין (William Godwin). בחברה זו הביע בלייק את רעיונותיו וגיבשם. הוא תלה תקוות רבות במהפכה הצרפתית ובמהפכה האמריקאית וחבש בתקופה זו מצנפת פריגית (מצנפת בצורת חרוט) (Phrygian cap), כמו המצנפות האדומות שחבשו המהפכנים הצרפתים, ואשר הפכה לסמלה של צרפת עד היום, כאות הזדהות עמם. עם זאת, כשהשתרר שלטון האימים ושפיכות הדם בצרפת בשנת 1784 התייאש מתוצאות המהפכה ואף כתב על כך את חיבורו "אי על הירח", אותו לא השלים.

מצנפת פריגית ; משמאל: מהפכן צרפתי חבוש מצנפת פריגית אדומה, 1792

בשנת 1784 עיטר ואייר בלייק את חיבורה של מרי וולסטונקראפט "סיפורים מקוריים של חיים אמיתיים" (Original Stories from Real Life), ספר ילדים. בלייק אף הוא האמין בשוויון הנשים ובצורך לקדמן וכתב על כך אף כי לא ידוע כי השניים נפגשו והחליפו דעות. בשנת 1793 כתב את השיר "חזונות על בנות אלביון" (אלביון: האיים הבריטיים) (Visions of the Daughters of Albion) והוציאו לאור מעוטר באיוריו. זהו שיר המשתייך לזרם הנבואי של שירי בלייק ובו סיפורה של אישה בשם אות'ון (Oothoon) ועלילות אהבותיה, ויתכן כי בכתיבתו הושפע בלייק מחיבורה של מרי וולסטונקראפט "הוכחה בדבר זכויות הנשים" (A Vindication of the Rights of Woman) מכיוון שבלייק מתייחס בשירו זה למה שהוא מכנה כפיה חברתית צדקנית וצבועה על נשים להתנהגות מינית צנועה שאיננה מוחלת על הגברים, כמו גם הדרישה להינשא ללא אהבה ומגן על זכותן של נשים להגשמה עצמית.

בשנת 1788, בגיל 31 שנים, החל בלייק להתנסות בטכניקות של חריטה על ידי הכנת גלופות (relief etching), שפיתח. שיטה שבה השתמש אחר כך לעיטור רוב ספריו, לציוריו, ולהדפסת שיריו והעלונים שחיבר. זוהי טכניקה המשלבת את כתיבת המלל על לוחות נחושת בעזרת מכחולים ועטים על ידי שימוש בחמרים נוגדי חומצה כשהאיורים בצד המילים כמו בכתבי היד שעוטרו בידי המעתיקים ביד, לפני המצאת הדפוס. אחרי שלב זה בלייק חרט על הלוחות בחומצה כדי להמיס את הנחושת שלא נכתב או צויר עליה והשאיר את הדוגמה (המילים והעיטורים) כגלופה בולטת, ההפך מטכניקות החריטה המסורתיות שבהן דווקא המלל והאיורים נחשפים לחומצה ואת הלוח עצמו מדפיסים בשיטת האינטאגליו . בכך שיפר בלייק את השיטה המקובלת עד כה לפיה את דפים שהודפסו עם איורים היה צריך לצבוע כדפים יחידים.

עם זאת רוב עבודותיו המסחריות של בלייק נעשו בחריטה מסורתית וגם את הספר "איורים לספרו של איוב" הפיק בשיטה המסורתית ואותו השלים לפני מותו, שכן השיטה המסורתית דרשה מהאמן זמן רב להכנת הלוחות.

בשנת 1800 עבר בלייק להתגורר בכפר בפלפהאם, שבדרום אנגליה, בנפת סאסקס המערבית, כדי לאייר את כתביו של המשורר וויליאם היילי ) William Hayley), וכאן כתב את שיר העלילה (האפוס) מילטון. גיבורו של האפוס הוא ג'ון מילטון (John Milton) (1608-1674), שנודע כאיש אשכולות והיה ואחד ממנהיגי אנגליה בתקופת אוליבר קרומוול (Oliver Cromwell), מי שעמד בראש מלחמת אזרחים שהביאה להדחת המלך ולהקמת רפובליקה ברחבי הממלכה (Commonwealth of England). השיר מספר כי מילטון שב משמיים וחבר למשורר כדי לחקור ביחד את הקשר שבין המשוררים החיים לבין קודמיהם, וכדי לערוך כך מסע פנימי רוחני כדי לתקן את חטאיהם ולשפר את התנהלותם בחיים. (ר'להלן השיר "ירושלים").

מעניין לציין כאן כי המשורר היילי, בן למשפחה אמידה ובוגר בית הספר הידוע "איטון" וקולג' טריניטי הול שבאוניברסיטת קיימברידג' כמעט נשכח מכל ואילו בלייק ויצירותיו הניעו אמות הספים ומשפיעים עד היום על משוררים וקוראים ברחבי העולם, ומוצאו החברתי צנוע ולכאורה חסר משמעות חברתית וכלכלית, אולם בתקופת האוצרות, כפי שהובא לעיל, הלכה והתגבשה החברה האנגלית שבה התחזקו המעמדות הנמוכים מחד גיסא, ויכולתם של בני מעמדות אלה להתמחות במקצוע ללמוד ולהשפיע הלך וגבר מאידך גיסא.

בחלוף הזמן, כשבלייק הבין כי פטרונו איננו מעוניין בהיבטים אמנותיים של העבודה אלא בפרסום ובהיבטים כלכליים גרידא השפיע הדבר גם על יצירתו "מילטון" בה קבע כי יחסים של חברות המושתתים על רכוש וחומריות איננה יוצרת הבנה ברמה הרוחנית בין השניים ועשויה להביא ליריבות.

בשנת 1804 שב בלייק ללונדון. שם המשיך את עבודתו על החיבור "ירושלים: המקור של אלביון (האיים הבריטיים) הגדולה מכולם" (Jerusalem, The Emanation of the Giant Albion) השאפתני מכל חיבוריו עד כה.

כריכת החיבור "ירושלים"

הרעיון לחיבור זה, המשתייך לחיבורים בעלי הנופך הנבואי שחיבר בלייק, היה לתאר את הדמויות עליהם מספר המשורר ג'פרי צ'וסר (Geoffrey Chaucer), בן המאה ה 14 לספירה, בספרו "סיפורי קנטרברי" (The Canterbury Tales). כשהגה את הרעיון פנה למוציא לאור רוברט קורמק, אף הוא יוצר תחריטים, בבקשה לתמוך ברעיון זה ואחר כך לשווק את המוצר המוגמר. קורמק, שהכיר את אפיו יוצא הדופן של בלייק ואת דרכו האמנותית הייחודית שלא נכנעה לתכתיבים של פופולאריות ואפנה, אימץ את הרעיון והטיל על חברו של בלייק, על תומס סטות'הארד, להוציאו לפועל. כשנודע הדבר לבלייק קטע את קשרי חברותו עם סטות'הארד והציג תערוכה של יצירותיו בחנותו של אחיו (חנות למוצרי סדקית) ברובע סוהו, ובה הציג את תפישתו הוא ועבודותיו בנושא סיפורי קנטרברי ויצירות אחרות לקהל. הוא גם כתב את הקטלוג לתערוכה ובו ניתוח יצירתו של צ'וסר והסברים לציוריו. למרות שקטלוג זה הזכה ברבות הימים לשבחים חסרי תקדים על ניתוחו של בלייק את יצירתו של צ'וסר, הרי שהתערוכה עצמה לא נחלה הצלחה מסחררת והיצירות שהוצגו לא נמכרו כלל. אולם בלייק זכה במטרתו האחת: לכל נודע כי הוא זה אשר עמד אחרי הרעיון להציג בתמונות ובתחריטים את סיפורי קנטרברי.

הקטלוג לתערוכה על חיבורו של צ'וסר

בשנת 1818 התוודע בלייק לצייר ג'ון לינל (John Linnell). ידידו החדש הציגו לפני הצייר סמואל פאלמר (Samuel Palmer) שהשתייך לקבוצת אמנים שכינו את עצמם " Shoreham Ancients" או "Extollagers" ואשר חלקו את רעיונותיו ודעותיו של בלייק בכל הקשור לאמנות ולנושאים חברתיים, והעריתו את תוצריו של בלייק בכל ההיבטים. עתה, בגיל 65 שנה מצא כי עבודתו אכן השפיעה על דור חדש של אמנים והוא החל את עבודתו על איור ספר איוב. בשלב זה של חייו גם מצאו יצירותיו שוק חדש ומצבו הכלכלי השתנה לטובה. היה זה לנל שגם אפשר לבלייק להשיג הצעת עבודה לאייר את ספרו של דנטה, המשורר האיטלקי בן המאה ה 13 לספירה, "הקומדיה האלוהית" אולם מותו של בלייק הותיר את עבודתו האחרונה בחציה ורק ציורי צבעי המים מהם תכנן להכין תחריטים וכמה תחריטים מוכנים נותרו.

מסופר כי בלייק עבד על הכנת התחריטים לקומדיה האלוהית עד רגעיו האחרונים. כשבגד בו כוחו שכב על מיטת חוליו פנה לאשתו ואמר: "הישארי (כמות שאת) קיית, ואני אצייר את דיוקנך כי כמלאך היית לי" כשסיים את הדיוקן (אשר מקומו אינו ידוע), הניח את כלי הציור והחל לשיר מזמורים ופיוטים דתיים, ולעת ערב נפטר. וכך כתב על מותו הצייר ג'ורג' ריצ'מונד לחברו פאלמר:

"הוא מת... בדרך הנפלאה ביותר. הוא אמר כי פניו לעבר הארץ אותה שאף לראות כל חייו והביע את שמחתו. הוא ייחל לישועה ולגאולת נשמתו (salvation) באמצעות ישו. מעט לפני מותו, התבהרה ארשת פניו, עיניו ברקו והוא החל לשיר על המראות שראה בשמים"....

את הוצאות הלוויה שילם הצייר לינל ובלייק נקבר בערב יום שנה ה 45 לנישואיו. בטכס, שנערך בכנסייה של זרם המתבדלים, נכחו חבריו האמנים.

אשתו קתרין עברה לאחר מותו לעבוד כמנהלת משק הבית של משפחת טאת'אם, מידיו של בעלה, וסיפרה כי רוחו של בלייק נהגה לבקרה. לאחר מותה העניקה את כתבי היד המעוטרים שהכין לפרדריק טאת'אם אולם הוא שרף את אלה שנראו לו קיצוניים מדי או ביקוריתים מדי כלפי הדת ומוסדותיה. ידוע גם כי ג'ון לינל מחק כמה מהתיאורים שנראו לו מיניים מדי מהיצירות שנותרו.

למרבה הכאב, בעת שנסללה במקום קבורתו של בלייק דרך חדשה בשנת 1965 נלקחו אבני מצבתו ומקום קברו לא נודע עד היום. מצבה חדשה הונחה במקום המשוער שבו נקבר ומופיע עליה הכיתוב כי הוא ואשתו טמונים "בקרבת מקום". משהתגלה מקומו המדויק של הקבר התברר כי הוקם עליו שוק. במקום זה הונח שלט המציין את שמו ופועלו ותאיך לידתו ופטירתו.

דעותיו בנושאי חברה ופוליטיקה

בלייק לא היה פעיל בארגון פוליטי כלשהו. שירתו ככלל מבטאת גישה של מרי נגד כל מי שמשתמש בכוחו לרעה, מעמד חברתי או ארגון כלשהוא. הוא יצא נגד שימוש בכוח צבאי לפתרון סכוכים בין מדינות, ובתוך המדינה ונגד ההשפעה ההרסנית של המהפכה התעשייתית. במהפכה הצרפתית ובמרד המושבות בצפון אמריקה ראה אך החלפת שלטון מסואב במשנהו. הוא התנגד נמרצות לעבדות באשר היא. יש אף הסבורים כי הוא מייצג עקרונות אנרכיסטים בשירתו, כלומר ראה במדינה על חוקיה והגבלותיה גורם מדכא ומפריע לאדם. מחקרים אחרים מצביעים על כך כי לדעותיו החברתיות ופוליטיות, ובמיוחד כלפי הממד הכנסייתי יש שורשים בקרב ההוגים שתמכו באוליבר קרומוול שהפיל את בית המלוכה והקים רפובליקה.

את יצירתו של בלייק נהוג לחלק לשתי תקופות. שירתו המאוחרת של בלייק טעונה בסמלים מיתולוגיים, קשה יותר להבנה וגם הייתה לפיכך מוכרת פחות. שירתו המוקדמת יותר היא זו שבה ביטא את יחסו למוסדות חברה ואת דעתו על במבנה החברתי והארגוני של הכנסייה והיא זו שיש לה אופי של מרי. למשל החיבור "קשר נישואין בין הרקיע לגיהינום" (Marriage of Heaven and Hell) שבו דמות של שד מקבלת הילה של גיבור הנאבק בסמכות השמימית הנכפית עליו. בחיבוריו המאוחרים שבהם הוא דן בנושאים כאלה, כמו "מילטון" או "ירושלים" שנזכרו לעיל מופיעים מלים דתיים מקובלים יותר אך תוך העצמת המאמין עצמו כמו למשל הרעיון שהאנושות תיגאל על ידי קרבן אישי של כל אחד ואחת ויכולת של חמלה וסליחה וקבלת הזולת (ולא, או לא רק, על ידי קרבן שהעלה ישו במסרו את חייו למען האנושות) למרות ששירתו המאוחרת משמרת את ביקורתו כלפי נוקשות הממד הדתי וכחוסר יכולתו להתאים עצמו לנסיבות משתנות.

כל יצירתו מבטאת שאיפה להשגת איזון והרמוניה של האדם גוף ונפש, ויתכן כי לכך כוונתו בראיית הצורך באחדות בין הרקיע לגיהנום, בין הרוח לגשמי.

בלייק הואשם רבות על ידי מתנגדיו כי דגל במה שמכונה "אהבה חופשית", תנועה חברתית שצמחה במאה ה 19 לספירה באנגליה וראתה במוסד הנישואים, כמו שהיה מקובל אז, מוסד שיש לבטלו מפני שהנישואין נשלטו על ידי המדינה והכנסייה ואלה עיצבו את המודל הרצוי של חיי משפחה, ואילו תומכי הרעיון הזה, במאה ה 19 לספירה ואילך, רואים בו את אביהם הרוחני. אכן בלייק, שהתנגד לעבדות, גם התנגד למאפיינים מסוימים של הנישואין שבטאו הייתה כפייה על נשים, שנאלצו להינשא ללא אהבה או אפילו חיבה. בנוסף, למרות דבקותו בכתבי הקודש, שאף בלייק לביטול חוקים נגד הומו – סקסואלים, זנות, ואפילו בגידה (חוקים שפגעו בנשים ולאו דווקא בבעליהם). למעשה נקודת המוצא של בלייק הוא השוויון שבין נשים לגברים אשר צריך לבוא לידי ביטוי גם בחוק וגם בהנהלות יומיומית. גם מאבקו בקביעת הממסד הדתי מהו האדם הראוי, כלל דרישה לביטול מה שהכנסייה כינתה "חיי צניעות" על פי קריטריונים דוגמטיים שמנעו מאנשים אושר יומיומי פשוט בכלל, אך מכאן להתנהגות פרועה וחסרת רסן גדול המרחק שכן, כאמור לעיל, ראה באדם השלם מי שנאבק ברוחו מול גשמיותו ויצריו. בעקרונות הצניעות של הכנסייה ראה לא רק התערבות בחירותו של הפרט אלא גם הפיכת הנישואים למוסד חסל אהבה וחמלה אותנטיים והפכו את המושג "אהבה" למושג טכני חסר רגשות. ממספר שורות בשיריו אכן ניתן ללמוד כאילו ביקש להפוך את מוסד הנישואים ללא מונוגאמי שכן הוא מכנה את הנישואין "רכב קבורה" ושואל "מדוע עלי לכבול את עצמי אליך אהובתי"? מתאר רגשות של צניעות לכאורה הנכפית על נשים, שימוש במושג "מיטת כלולות קפואה כקרח" וכיו"ב, אך כל אלה מבטאים את שאת נפשו מחיים שנכפו על נשים ואשר אין ביכולתן לבטא את רגשותיהן בצורה חופשית, כפי שהוא מתאר בשירו "חזיונות":

"עד אשר היא, הבוערת באש נעורים, ואיננה יודעת על גורל שנקבע עבורה

על ידי לחש קסמים של החוק, (שעליה להיות) לאחד אותו היא מתעבת. האם חייבת היא

לגרור את שלשלאות

החיים חסרי התשוקה"?

ואת האהבה האמיתית, הטבעית לאדם, הוא מכנה "מקודשת".

ובנוסף, בלייק רואה ביחסי אהבה שאינם מלווה ביחסים של רעות וחיבה כלומר האהבה החופשית כפי שהיא באה לידי ביטוי במאות ה 19 וה 20 לספירה ובכל ביטוי פיזי של אהבה שאיננו נובע מרגש עמוק ניצול של הזולת ושאיבת החיות ממנו.

דעותיו בנושאי דת ואמונה, ותפקיד הממסד הדתי

אכן התקפותיו של בלייק על הממסד הדתי נתפשו בתקופתו כמזעזעות הרי שלא דחה את הדת כשלעצמה ורעיונותיו הדתיים ואמונתו הדתית שזורים בכל יצירתו. הוא אפילו מציג את ישו לא כנביא או מיסדה של דת אלא כבורא מעל לכל דוגמא דתית אמונה או היגיון. ישו ממל עבורו את הקשר החיוני שבין האנושות לאלוהות. בלייק יצר מיתולוגיה אישית שסיפורה מובא בתיאורי עלילות גיבורים שיצר ואשר מבוססת על המקרא ועל המיתולוגיה היוונית. וכך אומר אחד מגיבורי המיתולוגיה שלו (לוס) בחיבור "ירושלים: מקור ההשפעה [ההשראה] של אלביון" (רק להלן): "חייב אני ליצור שיטה, או להיות משועבד לאדם אחר. לא אצדיק ואנמק זאת ולא אשווה; ענייני הוא ליצור, לברוא".

במיוחד יצא בלייק נגד התפישה האורתודוכסית של הנצרות מפני שהיא "עודדה את דיכוי התשוקות הטבעיות של האדם ואת השמחה האנושית:

"אנשים מגיעים לגן העדן לא מפני שדיכאו או שלטו בתשוקתם או מפני שחיו ללא תשוקה אלא מפני שטיפחו את הבנתם. אוצרות השמיים אינם שלילת התשוקה אלא מציאות של חשיבה ממנה נובעת התשוקה כולה, לא מרוסנת, בתפארתם הנצחית".

בחיבורו על "נישואין בין הרקיע לגיהינום" (ר' להלן) קובע בלייק כי ספרי הקודש כולם יצרו טעויות בהבנת האדם ומציג את העקרונות הנכונים:

האדם איננו בנוי משתי ישויות של גוף ונפש אלא הוא יצירה הומוגנית. גופו של אדם הוא מעין שלוחה של נפשו ותפישת הכנסייה כאילו קיימות שתי ישויות נפרדות באדם מהווה הענקת כוח על טבעי לאחת מהן ומכאן כפירה בכל יכולתו של האל, כמו גם הענקת כוחות לרשע או לשטן כמתערבים בהחלטות האל לגבי גמול האדם.

מכאן, הכוח המכונה "רוע" איננו יציר הגוף בעוד שהכוח המכונה "טוב" איננו יציר הפן הרוחני של האדם. כוחו וחיוניותו של האדם הם מכללו ומיכולת האדם להבין בשכלו את תשוקתו ויצריו. החיוניות של האדם היא עונד נצחי.

ולפיכך, האל לא יענה את האדם לנצח אחרי מותו אם ילך בעקבות יצריו (מפני שאינם נפרדים מרוחניותו) ועליו לחיות מתוך שילוב של שני כוחותיו. ולפיכך, למרות דעותיו הרדיקליות ותמיכתו ברעיונות החופש והחירות שאפיינו את דורו נזהר בלייק מלהעניק לתבונה שליטה מוחלטת וראה בה חלק ממכלול האדם כפרט והאנושות בכלל.

החזונות

מגיל צעיר, ולפי המסופר אפילו מגיל ארבע שנים, טען בלייק כי הוא חווה חזונות. הוא סיפר כי בגיל שמונה שנים ראה אילן עטור במלאכים להם כנפיים מבריקות שהפכו את ענפי האילן למאירים ככוכבים. הוא טען כי בין איכרים שעמלו בשדה ואספו אלומות חציר ראה מלאך וסיפורים כגון אלה. העובדות מצביעות על כך שהוריו, ובמיוחד אמו, תמכו בסיפוריו אלה שתוארו בציוריו ובשיריו הראשונים, שעיטרו את קירות חדרה של אמו.

בלייק טען כי החזונות האלה ליוו אותו כל חייו. בדרך כלל היו מראות אלה קשורים בנושאים דתיים ומלאי דמיון ויופי, והם עודדו אותו להמשיך את דבקותו ברוחני. מושגים דתיים ודמויות דמיוניות אכן מופעים ביצירותיו של בלייק. האל והנצרות מהווים את גרעין יצירותיו ומהם שאב את השראתו. הוא גם האמין כי נבחר אישית ועל ידי המלאכים ליצור את חיבוריו וציוריו וסיפר גם כי שירתו נקראה בהנאה על ידיהם. במכתב שכתב לידיו וויליאם היילי, בשנת 1800, ארבעה ימים לאחר פטירת בנו של היילי, כתב לו:

"יודע אני כי חברינו שעזבו את העולם הזה עמנו יותר מאשר היו כשחיו בצדנו ויכולנו לראותם כבני תמותה. לפני 13 שנים איבדתי את אחי ועם רוחו אני משוחח מידי יום ומידי שעה, ברוחי, ורואה אותו בזיכרונותיי, בדמיוני. אני שומע את עצותיו ואפילו עתה כותב את אשר הוא מורה לי".

במכתב לאמן הצייר והפסל ג'ון פלאקסמן, בשנת 1800 כתב:

העיר פלפהאם היא מקום נחמד ללמידה מפני שהיא רוחנית יותר מלונדון. הרקיע נפרש ונפתח כאן מכל עבר של שעריה המוזהבים, חלונותיה אינם חסומים על ידי אדים, קולות של דרי השמיים נשמעים בבהירות וצורתם נראית יותר ברורה והקוטג' שלי הוא צל של ביתם. אשתי ואחותי בטוב, מחזרות אחר חיבוקו של נפטון... שמי מפורסם יותר ברקיע בשל עבודתי מאשר יכולתי להעלות על דעתי. במוחי מחקרים וחדרים מלאים ספרים ותמונות עתיקות אשר כתבתי וציירתי בעידנים של נצח לפני חיי בן האנוש שלי וכולם מהווים מקור של עונג וחמר ללימוד של המלאכים".

במכתב לפטרונו, תומס באטס, בשנת 1803, כתב:

"ועתה יכול אני לאמר לך את אשר לא העזתי לאמר לאיש זולתך: שאני לבדי יכול להמשיך להבין (ללמוד) את חזונותיי בלונדון ללא הפרעה ושיש ביכולתי לשוחח עם רעי בני האלמוות, לראות חזונות, לחלום חלומות ונבואות ולדבר דברי אלגוריה ומשלים שאין שאר בני התמותה יכולים להבחין בהם בעודי חופשי מכל ספק של שאר בני התמותה; אולי ספקות הנובעים מחסד אך ספקות תמיד יקרים הם במיוחד כשאנו מטילים ספק בחברינו".

בכתבו על חזונותיו של בלייק אומר המשורר וויליאם וורדתסוורת' (בן תקופתו של בלייק): "אין ספק כי האיש האומלל היה חסר דעת (תקוף שיגעון) אך יש משהו בשגיונו הגורם לי לעניין רב יותר מאשר שפיותו של הלורד ביירון או של (הברונט) סר וולטר סקוט" (שניהם מגדולי היוצרים של עידן העוצרות. ר' להלן). ובחיבורו על הספרות האנגלית כתב ג'ון וויליאם קאזין בן המאה ה 19 לספירה על בלייק: "איש צדיק אמיתי בעל נפש אוהבת אשר העולם הזניח ואשר היה בלתי מובן אלא על ידי מעטים נבחרים, אשר ניהל חיים מלאי אושר והסתפקות במועט שעוניו הגשמי הואר על ידי חזונותיו והשראתו השמימית".