הוראה בשנה הראשונה

מאת: עופר קליין 01/12/2008

מורים חדשים נתקלים לעיתים קרובות בפער גדול בין הציפיות שלהם מהעבודה לבין המציאות שעימה הם מתמודדים בבית הספר. סטודנט להוראה בסוף דרכו במכללה, בד"כ מצויד בידע המעודכן ביותר, אך כאשר הוא מתחיל את דרכו המקצועית הוא בד"כ נתקל בפער גדול מאוד בין הציפיות שלו לגבי העבודה לבין המציאות כפי שהיא מתבטאת בבית הספר. מורים חדשים נוטים להגיע למצב בו ביטחונם המקצועי מתערער בקלות. הם עדיין אינם בטוחים האם מה שהם עושים הוא "הדבר הנכון" ולכן תגובות תלמידים לגבי תוכן השיעור יכולות לערער את ביטחונם באופן משמעותי.

כיום תלמידים הם ביקורתיים מאוד, החברה המודרנית מציבה אותם במרכז והם רגילים להביע את דעתם על כל נושא ונושא באופן גלוי וישיר. למורים חדשים עדיין אין את היכולת להתמודד עם "דעתנות יתר" זו אשר מפורשת ע"י המורה החדש ככישלון בתכנון השיעור ומביאה אותו לידי חוסר ביטחון. חוסר ביטחון זה משודר לתלמידים ומכאן הדרך לבעיות משמעת בכיתה הם קצרות ביותר. אם נוסיף לכך את חוסר ניסיונם היחסי של מורים אלו להתמודד עם בעיות משמעת, נגיע למצב שבו תסכול המורה יהיה גדול מאוד. בעיות משמעת מהוות את מירב ההתמודדות של המורה בשנתו הראשונה לעבודה.

במכללה, עיקר הדגש מושם על החלק התיאורטי של ההוראה, סטודנטים להוראה מסיימים את לימודיהם בידע נרחב ביותר כיצד יש לבנות מערך שיעור בדרך המקצועית ביותר, אך את הניסיון בשטח וההתמודדות היום יומית עם הכיתה, קשה מאוד ללמד. רק מתוך התנסות בשטח ניתן להגיע להתמקצעות. כך קורה שהמורה החדש מתקשה מאוד ליישם את אשר למד במכללה, הוא נתקל במצבים חדשים אותם הוא לא צפה וכעת הוא נדרש להתמודדות חדשה ולא מוכרת. התמודדות של ניהול כיתה, בנית ביטחון מקצועי ודרכי התמודדות עם בעיות משמעת. רק כאשר יוכל להתמחות בכל אלה יוכל ליישם בהצלחה את שלמד במכללה.

חשוב לציין כי מורים שונים נמצאים ברמות שונות של פער ויש כאלה אשר מסוגלים להגיע להצלחה יחסית כבר בשנה הראשונה. ההתמודדות עם מצב זה דורשת מן הסטודנט, והמורה המלווה אותו ליכולות מסוימות אותן ניתן לחלק לשני חלקים עיקריים:

- מה הם הכלים הטובים ביותר להתמודדות פנימית של המורה החדש במכשולים העומדים בפניו.

- מה הם הכלים הטובים ביותר של המורה המלווה אותו כך שיוכל לעזור לו בדרך הטובה ביותר.

התמודדות פנימית:

הגישה שעימה המורה החדש מגיע לשטח קובעת את הדרך שבה הוא מתמודד עם המצב החדש. בסוף הדרך במכללה קיימת בד"כ תחושה ש"הנה סיימתי את התמחותי, אני מוכן להגיע לשטח וללמד באופן מקצועי". מורה המגיע לבית ספר עם תחושה זו ונתקל בפער גדול יכול למקם את עצמו על נקודה מסוימות על הציר הבא.

אני יודע הכול ----------------------------------------------------- יש לי עוד הרבה מה ללמוד

ככל מהמיקום על ציר זה נוטה לכיוון הרצון והשאיפה ללמידה, כך סיכוייו של המורה להתמקצע במהירות יהיו טובים יותר. עליו להבין כי אמנם הוא סיים את התמחותו המקצועית, אך הדרך להגיע להתמקצעות בשטח היא ארוכה לוקחת שנים רבות ולמעשה אף פעם אינה נגמרת. מורים טובים הם אלה אשר מנסים ללמוד כל העת. כל מורה מגיע למצב מסוים שבו הוא עובר סף מסוים של התמקצעות שממנו והלאה הוא מרגיש ביטחון מקצועי, אמנם לאחר שלב זה עדיין יש עוד הרבה מה ללמוד אך הגבול הזה הוא הדבר הראשון שאליו צריך לשאוף המורה בתחילת דרכו. הדרך הטובה ביותר להגיע לשלב זה במהירות היא להגדיר את השנים הראשונות להוראה כשנות לימוד.

על ידי תהליך של רפלקציה יכול המורה לנתח מצבים שהתרחשו בשיעור שלו ולמצוא דרכים שבהם הוא יוכל לשפר את הוראתו בשיעור הבא. לאחר שיעור שאינו מוצלח נוטים המורים להפחית מערכם, וחווים רגשות שליליים המשפיעים לרעה על המשך עבודתם. בצורה זו קשה ביותר לנסות ולאתר בצורה מושכלת היכן הבעיה ולטפל בה. ניתן להתמודד עם בעיה זו בעזרת רפלקציה עצמית. דיואי (1910) הציע מודל לחשיבה רפלקטיבית:

1. תחושת קושי, מבוכה מחסום מכשול.

2. הפיכתו של הקושי לבעיה הדורשת פיתרון.

3. חיפוש דרכים לפיתרון.

4. בדיקת הפיתרון ע"י פעולה.

5. הסקת מסקנות מהפעולה.

מורים חדשים בדרך כלל אינם ממשיכים לאורך התהליך, או שהם מלווים תהליך זה ברגשות שליליים המונעים מהם הסקת מסקנות יעילה. בכדי שהמורה יוכל לממש תהליך זה עליו להבין שני עקרונות עיקריים:

- הקושי נובע כתוצאה מחוסר ניסיון ולא כתוצאה מחוסר יכולת.

- רגשות שליליים משפעים לרעה על תהליך זה ולכן יש באופן מושכל לנסות ולהימנע מהם.

באופן זה על המורה בסופו של כל שיעור :

• • שלב 1: לבצע חשיבה עם עצמו "האם ומה היה כאן לא בסדר", "היכן הטעות שלי"

  • שלב 2: בשלב זה יש לנסות ולהימנע מרגשות שליליים במטרה להגיע לבשלות אשר תוביל למוכנות רגשית למציאת פיתרון.

  • שלב 3: לחשוב מה ניתן לעשות בעתיד כדי לשפר.

  • שלב 4: בשיעור שלאחר מכן לנסות פיתרון זה

  • שלב 5: ולאחר השיעור להסיק מסקנות

מורה שיסגל לעצמו את היכולת לבצע רפלקציה לאורך זמן, יכול לנצל הזדמנויות כמעט בלתי מוגבלות לניסיון נוסף לשיפור, תמיד ניתן לנסות שוב לשפר בשיעור שלאחר מכן, או בשיעור שלמחרת וכך ע"י מס' רב של תהליכי רפלקציה ניתן לשפר את כל תהליך ההוראה באופן משמעותי.

תפקידו של המורה המלווה:

תהליך זה אינו מושלם מכיוון שלא תמיד יש למורה החדש אפשרות לאתר את הבעיות המאפיינות את השיעור שלו. כאן נכנס לתמונה המורה המלווה. רצוי שלכל מורה יהיה מורה מלווה שעליו הוא יוכל לסמוך ועימו הוא יוכל להתייעץ. מורה מלווה שיכול לעזור למורה לאתר את הבעיה ולנסות למצוא עימו דרכים לפתרונה יכול לעזור רבות למורה החדש. ישנם מורים מלווים שלמרות כוונותיהם הטובות וניסיונם העשיר בהורה אינם מצליחים לעזור למורה החדש. אחת הסיבות לחוסר הצלחה זה יכול לנבוע כתוצאה מהאופן שבו המורים המלווים מנסים לעזור.

לדעתי, טעות נפוצה של מורה מלווה הוא בניסיון להסביר למורה כיצד היה עליו לפעול. משפטים כמו "איך אפשרת לתלמיד לדבר אליך כך, היית צריך להעמיד אותו על מקומו". או "מה זאת אומרת התלמידים אומרים שהשיעור משעמם, עליך לומר להם" זה מה שנלמד היום" ולא לתת להם להתווכח איתך". להערכתי, צורת עזרה זו לא רק שאינה עוזרת למורה, אלא אפילו מזיקה. מורה שנתקל בבעיות מסוג זה, מתקשה בלהתמודד עם העוצמות שבהם התלמידים מתעמתים עימו, ככל הנראה הדבר נובע מחוסר ביטחון מקצועי. על המורה המלווה להבין שהמורה החדש עדיין אינו בשל בכדי לפעול ביעילות במצבים אלו ולכן תגובתו היא חסרת ביטחון, תגובה שבאופן טבעי מביאה לבעיות משמעת. לכן משפטים המתארים כיצד היה עליו לנהוג לא יכולים לעזור כאן כי המורה החדש עדיין לא מוכן מבחינת הביטחון המקצועי להתמודד במצבים אלו.

כמובן שככל שהזמן עובר הביטחון המקצועי גובר ודרכי ההתמודדות במצבים אלו משתפרות באופן משמעותי. אבל כדי להביא לשיפור מהיר בביטחון המקצועי על המורה המלווה לנסות ולעזור למורה החדש מהיכן שהוא משדר מצוקה. על המורה המלווה לבקש מן המורה החדש לספר לו מה הוא הרגיש באותו הרגע שהתעמת על תלמיד זה או אחר, יש לדבר על תחושות אלו ולהדגיש שזה טבעי להרגיש אותם, אין צורך להילחם בהם. הבנה זו של הדברים באופן מושכל יכול להביא את המורה החדש להבין שזהו תהליך טבעי, שככל שהביטחון המקצועי גובר כך היכולת לשדר אסרטיביות תגבר והסבירות שבעיות המשמעת ייעלמו תגדל.

עצות מועילות למורים החדשים

בוגרי המכללות הנה אתם יוצאים ללמד לאחר שנים של לימודים, האם אתם יודעים מה מצפה לכם, האם הכשירו אתכם כראוי, האם בכלל ניתן להכשיר מורה בצורה מושלמת. השינוי הוא גדול - יום אחד אתה סטודנט ולמחרת אתה מורה, עברת לצדו השני של המתרס ומשם הדברים נראים שונים לגמרי. במשך שלוש שנים העמיסו עליך טונות של תיאוריה ועתה הגיע הזמן לתרגם תיאוריה זו לידי מעשה, הדבר אינו קל כלל ועיקר. כבר ביום הראשון להוראה תבין שכאן חוקי המשחק שונים לגמרי, אין יותר מורה מאמן, אין מדריכה פדגוגית זה רק אתה והתלמידים. 30 זוגות עיניים נעוצות בך, מנסות לבחון אותך, בוחנות את הלבוש, את הנעליים, צורת הדיבור וכמובן זוכרים כל מילה שיוצאת מפיך. לזאת תוסיף שכמורה מתחיל אתה לא מכיר את התלמידים, לא מכיר את בית הספר, לא מכיר את שאר המורים ודרך עבודתם. מצד שני התלמידים יודעים שהגיע מורה חדש והם ינסו אותך בכל דרך אפשרית...

לא נקודת פתיחה מרשימה. ובכל זאת אתה מרגיש אחריות להתחיל וללמד, המשימה אמנם קשה, אך אפשרית הכול תלוי בדרך המחשבה.

עצות שימושיות:

• 1. קבע גבולות ברורים, הסבר אותם לכיתה כבר במפגש הראשון.

  2. היה אסרטיבי - התלמידים זוכרים כל דבר שתאמר, אל תסתור את עצמך, אל תבטיח דברים שאינך יכול לקיים, היה עקבי בהתנהלותך על ידי אכיפה קפדנית של מעבר על הגבולות שקבעת.

  3. התייחס לכל כיתה באופן המתאים לה, נסה ללמוד את אופי הכיתה, את הלך הרוחות בה ופעל בהתאם. (אני לא יכול לומר מה בדיוק לעשות, הדבר בא עם הניסיון ומאוד תלוי באופיו של המורה).

  4. למד מטעויות - בשנה הראשונה תעשה טעויות רבות, לא נעים אך זאת המציאות. כפי שכבר הבנת ישנם דברים אותם תצטרך ללמוד בעצמך - (אל תשאל איזה כבר תגלה לבד). ולכן אל תתייאש מהטעויות ומצד שני אל תתבצר בעמדתך - כך רק תביא עליך את הכישלון, להפך כל טעות שתבצע, עשה חושבים בסופו של השיעור ונסה לחשוב כיצד ניתן לתקן אותה, לאט לאט תיווכח שמספר הטעויות שתבצע יקטן.

  5. היה תלמיד - תכניס לעצמך לראש ששנה זו היא שנה של לימוד, ראה עצמך כסטודנט בבית הספר של החיים, אין חכם כבעל ניסיון, זאת המכללה האמיתית ורק הצלחה כאן תוכל להביא לך הצלחה כמורה.

ולסיום:

אני, אתה, את - כולנו בחרנו מקצוע קשה מאוד, אל תשלה את עצמך. להיות מורה זה להתעסק עם בני אדם וכידוע כל תלמיד הוא עולם ומלואו. בכל שיעור יצפו ממך 30 תלמידים לתמורה, כל תלמיד עם אופיו, חינוכו ותפישת עולמו, תפקידך הוא קשה ואחראי. אך הדבר החשוב ביותר הוא לא להתייאש, מאוד קל לוותר או לחילופין לשקוע בבינוניות ולגרום לתלמידים להבין שהמקצוע אינו רציני. ההפך, תפקידינו הוא לנסות ולהחזיר למקצוע את הכבוד האבוד, לדעתי רק מורה שמוכן לנסות ולשפר את עצמו, ללמוד מעצמו ומטעויותיו וכל הזמן לחשוב כיצד ניתן להצליח יותר יהיה מורה מצוין. וכך, בתהליך של לימוד ומשוב עצמי יחול השיפור ביכולות ההוראה. הדרך אמנם תהיה ארוכה, אך בסופה הגעה למצוינות הנה ודאית.