ממדריך חבורות רחוב להוראה - חלק ג - אליעזר זולר

מאת: אלי אבני 25/12/2007

מורי, רבי וחברי הטוב אליעזר הגיע לחטיבת הביניים כאשר היינו בבניין החדש. בניגוד למנהלים רבים, אדם יקר זה היה נטול אגו. היום אני מבין שאדם שהיה כבר מנהל וחש שהיה בפסגה, לא מתחרה על דבר. זה היה אליעזר, איש שניהל שנים רבות בית ספר באילת והקים חממה בבית ספר כאשר הייתי בחיתולי. את העובדה שהיה שוער הפועל רמת גן ציינתי? ומחליפו של חודרוב בנבחרת ישראל. פשוט הגיע והפך להיות לנו לאב.

ה'מרכז הניסויי' בתקופה שאליעזר הגיע היה כבר בשגרה, היו מורים מבחוץ שלימדו והתבצעו בו פעילויות כפי שציינתי. אני באותם שנים עבדתי במספר מקומות, כאמור עם משרד הרווחה ועיריית ירושלים, והתחלתי גם בפרויקט חדש באוניברסיטה העברית, פרויקט להב"ה ששילב נוער במסגרת הלימודים האקדמאיים.

ה'מרכז' החל לקבל צורה אחרת, בשעות שקיבלנו (אליעזר ואני סיכמנו שננהל יחד את ה'מרכז', גם לאביבה ברגר היה חשוב שכך יהיה, דאגה לי. אבל אני בניתי באוניברסיטה העברית משהו חדש שמשך אותי מעט החוצה, למרות שנמשכתי רבות לעבודה המשותפת בבית הספר. במקביל קיבלתי עלי את הניהול הפדגוגי של החטיבה, דבר שהשקענו בו רבות, אביבה ואני) העסקנו יותר ויותר מורים מהחטיבה ואף הגו'ינט נכנס לעבודה איתנו כאשר הוא נותן לנו להנחיה את רינה ופלורה שהכרתי מ'מפנה' ויכולתן וניסיונן היו לנו לערך רב מאוד. בערבים התקיימו ישיבות, נותחו ציורים, מיכאל פינקלסיפר על הקשר המיוחד שלו עם תלמיד ואף למדנו את תורתו של פוירשטיין. הצוות שהוקם היה גדול ומרשים ברצונו ובהשקעתו, הפכנו למשפחה גדולה שסועדת יחדיו ומבלה שעות ארוכות יחד. בימי החופשה שלנו נסענו לטייל בהנחיית הרצל גונה, ביום הרצחו של רבין היינו על שפת אגם כפר ברוך (לפני שהאגם יובש ומחק לי זכרונות ילדות) סיעוד. ערכנו טיולים עם הילדים וישנו על שפת הכינרת באוהלים, מסע חמורים היה חלום של אליעזר שקרם עור וגידי חמור. בערבים נפגשנו עם המשפחות, סעדנו יחדיו, שוחחנו עם דפנה הפסיכולוגית ושמענו את הצעותיה יחד עם ההורים. ענת פינטואף לימדה לפי שיטת פוירשטיין. פרימה יוזפובסקי לימדה מתמטיקה. פעם בשבוע, בצהריים, הלכנו לאכול ב'לבנונית' באבו גוש.

ה'מרכז' אבד לי מעט והפך להיות אליעזר וזה היה הכי טוב שיכול להיות. קבלנו תרומה גדולה מחו"ל, קנינו לילדים נעליים, מחשבים והפכנו להיות מוסד שמענג היה לעבוד בו. ארז רוטה היה מורה לאמנות, עשה פסלים ובנה את החממה. קודם נסעו לראות חממות, אחר כך קנו חלקים ועצים ואחר כך שוב, דפיקות, קדיחות ומסורים. הילדים לא הלכו הביתה, ההורים באו עם אוכל ועמוד אחד כבר תקוע מטרים באדמה, קצת חגיגות ועוברים לעמוד שני. משפחת המרכז חגגה יחדיו. עבודה חינוכית בשיאה. במשך היום אליעזר ישב עם המורים ב'מרכז', תלמידים קיבלו עזרה, הפגה ובית. בחממה גידלו הילדים בהנחיית ארז שתילים ומכרו אותם לממן פעילויות שונות.

אני מאחל לכל איש חינוך לפחות חוויה בניה אחת כזו במשך שנות עבודתו ולבנות ולבנות ולבנות.

אליעזר היה חולה. אדם זה מעולם לא התלונן, טוב ליבו ועיניו הסובלניות והנבונות ליוו אותנו ממקום למקום, דאג לכל אחד כמו לילדיו שלו. בשנה האחרונה לחייו אני הייתי באוניברסיטה, מנהל מכינה, ביקרתי אותו בביתו ושאלתי שאלות. קשה היה לי להינתק ממנו ולא מה'מרכז' שהיה בבת עיני. ב'מרכז' גם עבדו חברי. מותו היה גם מותו של ה'מרכז הניסויי' ואבדן עצום לי ולחברי.

כיום אנחנו מקיימים לזכרו, בבית הספר, תחרות כתיבת סיפורים ושירים.