ממדריך חבורות רחוב להוראה - חלק א - חבורת בקעה

מאת: אלי אבני 17/12/2007

בורכתי כבר בראשית דרכי המקצועית, מאז ומתמיד עבדתי כאיש חינוך במקומות שאהבתי ובכל קשת מגוון הגילאים. באמצע שנות השבעים הגעתי לירושלים מבולבל ומחפש דרך, נקלעתי למתנ"ס בקעה שהיה שוקק וחם, נקלטתי בעבודה עם נוער. עזרתי לצבי נובמבר שהיה אחראי. ד. ששוטט במתנ"ס על שלוחותיו אימץ אותי. נער נחמד ושיש לו מה לומר. איילת שונמי שעבדה בהנחיית מדריכי חבורות אמרה לי תראה...וכדאי גם שתדבר עם י. הוא המנהיג. כך התחלתי. גם י. אימץ אותי ואני אותו, בחור חכם שכבר ישב בכלא. אמא שלו הכינה לנו קוסקוס בבית הערבי המדהים שלהם. למדתי שמנהיג מוביל ויש תפקידים לכולם בקבוצה.

מעל שנתיים עברנו דרך מופלאה של ידידות ובנייה. הקמנו מועדון בחדר שהמתנ"ס הקצה, אמא של י. תפרה וילונות מבד שקנינו בעיר העתיקה. תארו לכם, אמא של י. תפרה....הערצתם של בני החבורה הרבים הייתה מוחלטת, עד שעות הלילה הקטנות ישבנו ושיחקנו שח. אבא שלי לימד אותי ורבים אחרים, ואני אותם. שיחקנו שח. קבוצה שנבנתה מעל שנתיים: היינו בבית המשפט והיינו במקומות עבודה, היינו ברחוב וגם אצלם בבית. העבודה איתם בנתה אותי כאדם וכמדריך. למדתי להבין מהי קבוצה וממה היא מורכבת, כל אחד מהם זרם לתוכי כמו המטרו של פריז בשעת אחר הצהריים. יש שם הרבה בלגן.

למדתי לא לפחד. (היו סיפורים על מדריכי חבורות שנפגעו מהחבורות משום שנחשבו ל'שתולים' ע"י המשטרה. פעם תנועת ה'אוהלים' ניסתה למשוך את י. אליה, ראו את השפעתו. לא אהבתי כניסה וניצול פוליטי ואמרתי זאת. כדי לפנות אותי מדרכם, ס. מתנועת ה'אוהלים' אמר לי. שאני סוכן משטרתי....ישבתי בקפה נאווה ונהניתי מרגעי האחרונים....י. וכמה חברים לחבורה נכנסו לבית הקפה ועמדו לידי:

"ס. אמר שאתה מושתל..."

אמרתי בליבי ביי אבא ביי אמא

שאלו:

"מה אתה רוצה שנעשה לו..."

הבנתי שהתקבלתי.

זאת ההכשרה שלי.

כאשר התחלתי לחנך חיפשתי את המנהיג וגם את החכם וזה שאינו יודע לשאול. למדתי שכיתה היא קבוצה ואני מדריך. עיקר עבודתי לזהות את הכוחות, פה ושם לנטרל, קצת לקדם, לכוון ולהגיד את דעתי. למדתי שהמנהיג, או כל כוח אחר שניתן לזהות, חשובים ממני. בכוחם להגיע ובכוחי להניע. אסור לי לגנוב את ההצגה, עלי ללמוד מתי לרדת מהבמה ומתי לדאוג שהשחקנים יבינו את תפקידם. כמעט מעולם לא התאכזבתי. לפעמים הפכו אותי לשחקן ולפעמים זה היה תענוג. תומר שהיה בכיתה ח' אמר לי שעליו לעבור לכיתה שאני מחנך כי הוא מרגיש שאני האיש שלו. תלמיד אחר שרצה לעבור לכיתתי התבקש על ידי ללכת סביב בניין ביה"ס 50 פעם, כל הילדים צווחו מהחלונות והוא הלך. רציתי שירגיש שהוא מתחייב לשינוי גם מולם. כך היה. (כך ד. בשנות השבעים בחר בי למדריך...)

איתי עבד שעות עם י. ועזר לה בלימודים, בהכנה למבחני הדסה ובשינוי גישה. שחררתי אותם משיעורים ואפשרתי להם לחבר את כוחותיהם להישג מופלא שאני זוכה לראות גם כיום. תלמידים אחרים אמרו לי 'שב בצד...אנחנו נלמד שיקספיר' לימדו גם לימדו. אותי במיוחד.

כמחנכים וכמורים עלינו לדעת את מקומנו שהוא חשוב ביותר, אבל אנחנו עובדים בשבילם. התלמידים. הכוחות שלהם הם הזרמים שעל גבם עלינו להעביר את הערכים והמסר. התלמידים, גם אלו שאנו מתקשים עימם, מצוידים בחוכמה רבה, הם מזהים אותנו באינסטינקט הבסיסי ביותר. הם יקראו חולשותינו ויתרה יזהו יתרונותינו. המבחן שלנו להיעתר.