בשבח החינוך הפוליטי

מאת: שמולי בינג 16/09/2008

בראש מצעד הפוליטיקאים שהתייצבו לפתיחת שנת הלימודים - נשיא המדינה מר שמעון פרס, ראש הממשלה אהוד אולמרט, שרת החוץ ציפי ליבני, שר התחבורה שאול מופז, כמובן שרת החינוך יולי תמיר, השר לביטחון פנים אבי דיכטר ואפילו ראש האופוזיציה, ביבי נתניהו. מעורבות מאסיבית כזו של פוליטיקאים בחיי ילדינו היא אינדיקציה לכך, שהגיע הזמן להתחיל לדבר על חינוך פוליטי.

נדמה, כי השילוב של שתי מילים אלו מעורר אצל רבים מאיתנו רתיעה והסתייגות, אולם לדעתי, צירוף מילים זה הוא ליבו של החינוך.

החינוך הפוליטי, שכל כך חסר במדינת ישראל, הוא החינוך לכך שאפשר, ניתן וצריך לשנות. במציאות הישראלית המילה פוליטיקה הפכה למילת גנאי, וכך השדה הציבורי בו מתקבלות ההחלטות נותר מופקר בידי בעלי אינטרסים ובעלי ממון שונים. המשחק הפוליטי, שהוא לב ליבה של הדמוקרטיה, נחשב אצל רבים מאיתנו כפסול וכמלוכלך, וחבל. תמונה זו של הפוליטיקה השתרשה אצלנו במערכת החינוך, ורבים נרתעים מלדבר בכיתות על פוליטיקה ועל הנעשה בחוץ.

זו גישה מוטעית: בעשייה חינוכית המסר אינו נמדד רק במה שעושים ואומרים, אלא גם במה שלא נאמר. כלומר, אם נושא מסוים לא עלה לדיון בכיתה, משתמע מכך שנושא זה לא מספיק חשוב. שהרי, לא רק הדיון בכיתה מוגדר כעשייה, אלא אף ההימנעות מהדיון נחשבת כעשייה אקטיבית.

בכיתה בה לא דנים בוועדת וינוגרד, או בדו"ח העוני האחרון, משדרים שנושאים אלו אינם חשובים, וכי מערכת הלימוד הרגילה חשובה יותר. אנו שואפים לחנך לאזרחות פעילה ולאפשרות שלנו להשפיע, ונשאלת השאלה האם אנחנו עושים מספיק על מנת להשפיע.

מטרת המאמר הזה היא, בעיקר, לעורר לעשייה. עשייה פנים בית-ספרית, אשר תוביל ותקרין החוצה. בעיני, דווקא בית ספר אמור לשמש בועה לחברה, בועה ולא בבואה. כלומר, האדישות והציניות הקיימים בחברה, אינם צריכים להיות דיירי קבע בשיעורי החינוך. שיעורי החינוך והעשייה החינוכית צריכים לעסוק בגיל ההתבגרות ובסוגיות פנים בית-ספריות.

אך שיעורי החינוך חייבים לעסוק במתרחש בחברה הישראלית, וחייבים להיות שיעורים אשר יובילו אותנו לעשייה. החברה הישראלית משוועת לכוחות צעירים ואיכותיים אשר יציגו אלטרנטיבה ערכית, שעד כה מבוששת לבוא. עשייה זו יכולה לבוא אם בית הספר יחנך ויוביל אליה. אם בית הספר יעודד תלמידים למחות ולהפגין ולא להשלים עם העוול.

בכל בתי הספר יש עובדי קבלן, שאינם מקבלים את זכויותיהם הבסיסיות - ואנו מקבלים זאת כעובדה מוגמרת. יש לנו אחריות לגרום לתלמידנו לצאת ולהצביע בבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, וכן, אנחנו צריכים לעודד את התלמידים לצאת לרחובות ולהפגין בכל הפגנה ומול כל דעה.

בתי ספר רבים מנסים בכל מאודם לשמור על השגרה הלימודית, שמקדמת אווירה של לימוד ומאפשרת לתלמידים לחוש ביטחון בבית הספר. שגרה זו תפגע אם יחליט בית הספר להגיב על המתרחש בחוץ ולדבר על סוגיות אקטואליות. זהו המחיר של החינוך הפוליטי, אך יש מחיר גבוה יותר להתעלמות מסוגיות מהן אסור לנו להתעלם.

השינוי החברתי מתחיל בתגובה של בית הספר לאירועים חיצוניים ובא לידי ביטוי בפעמים בהם אנו מוכנים לשלם גם את מחיר הפגיעה בשגרה. אם ברצוננו לחנך דור עתיד אשר ילך להצביע, ימחה כשיתרחש עוול ולא יקבל מנהיגות מושחתת, עלינו לחנך לכך. חינוך אשר מקדש את הבגרות ואת הלימודים בלבד (ולא שאינם חשובים) מחנך את דור העתיד שהדאגה האישית קודמת תמיד לכלל.

הכותב הוא מחנך כיתה בתיכון "הראל" - מבשרת ציון, חבר תנועת "הכל חינוך", וממקימי עמותת "במעגלי צדק"