על פי נהלי טיסת אז"מ כפי שהם מפורסמים בפמ"ת (AIP), גובה טיסת אז"מ מזערי ומירבי מעל פני השטח הנו '300 ! אבל קיים סייג הקובע ש – '200 אלו הם מעל העצם הקרוב למטוס ועד 200 מ' ממנו.

מאחר שחברת החשמל הציבה רשתות מתח גבוה לאורך ורוחב המדינה ואלו מגיעות אף לגובה של '300, יוצא שטייסי אז"מ "נאלצים" לטוס למעשה בגובה '500 מעל פני האדמה.

חרף זאת, קיימים מרחבים ובעיקר בדרום הארץ בהם נדירות רשתות חשמל ועל כן גובה הטיסה בפועל יורד ל – '300 מעל פני האדמה.

לפיכך כל טיסה שהנה בגובה 300 רגל מעל פני האדמה, תוגדר כטיסה נמוכה.

הסכנות האורבות לטייס בעת טיסה נמוכה הן רבות ומגוונות :

א. מכשולי קרקע כגון קווי חשמל, טלפון ואנטנות.

ב. עליית פני הקרקע בזוית העולה על זווית טיפוס מרבית של המטוס ובפרט בטיסה מול הר.

ג. תופעות מז"א חריגות כגון מערבולות, משבים, גזירות רוח ועננות נמוכה.

ד. מרחב תמרון מצומצם בעת תקלת מנוע ועד כביתו.

מכאן שעל הטייס לנקוט צעדי מנע כדלהלן :

א. מכשולי קרקע – תצפית קדימה כל העת.

ב. עליית פני הקרקע – טיפוס מוקדם לגובה.

ג. תופעות מז"א – הימנעות מטיסה, הפסקת טיסה וחזרה לנחיתה, נחיתה במנחת קרוב, טיפוס לגובה שמעל תופעות מז"א.

ד. מרחב תמרון מצומצם – טיסה במהירות גבוהה. שמירת נתיב שיש בו מנחתי חירום - "אחד ביד ושניים קדימה".

בעוד שסעיפים א' – ג' הנם אוניברסליים הרי סעיף ד' הנו ייחודי לכל אז"מ. בהתייחס לסיירה ראוי להדגיש הנקודות הבאות :

א. הטיסה בגובה נמוך תבוצע על פי כללי "טיסת שיוט". כלומר - כוח המנוע קבוע ואילו הגובה מעל פני

השטח נשמר ע"י הסטיק/הגה הגובה.

ב. כוח המנוע ייקבע בד"כ על 4400 סל"ד אשר יספק מהירות של 100 מי"ש.

ג. בעת ביצוע פניה, יש לקיים מגמת טיפוס קלה ולחזור לגובה הנמוך אך ורק בכנפיים מאוזנות.

ד. במהירות 80-100 מי"ש ניתן לבצע פניית 180 מעלות אם וכאשר כבה מנוע, ולבצע נחיתת חירום.

ה. אם כבה מנוע בגובה נמוך, אל תנסה להפוך מהירות "עודפת" (שמעל 75) לגובה. נצל מהירות " עודפת" להשגת מקום הנחיתה.