-משולחנו של ראש הישיבה הרב בנימין סופר.
אחרי מות-קדושים
פתיחה
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מטרת כל העבודה הרוחנית שלנו היא להידבק בבורא עולם, וכל ההוראות שבפרשה נותנות לנו דרך כיצד להגיע למדרגה הנשגבת של "קדושים", להידבק בקודש, להידבק ב"קדוש". כמו שכתוב בפרשה שלוש פעמים "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"; "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיכֶם"; "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'".
הפרשה פותחת במילים"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". שני דברים מאפיינים את הפרשה. הראשון הוא הציווי המשולש "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם". והשני, אוסף של מצוות, שברובן הן מצוות 'לא תעשה', ציוויים אלוקיים - הנחיות כיצד לנהוג ולקיים חברה טובה בארץ המובטחת, כדוגמת "בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (על כך נדבר בהמשך) "וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה--תּוֹעֵבָה עָשׂוּ, שְׁנֵיהֶם; מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם; וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה--מוֹת יוּמָת; וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי, אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם; לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ; וּכְתֹבֶת קַעֲקַע, לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם; מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן; לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ; לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ" וגם הציווי שעליו אמר רבי עקיבא, זהו כלל גדול בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ננסה לראות כיצד הדברים קשורים יחד.
זריקת חיזוק
תקופת העומר בה אנו נמצאים, היא תקופה של דין. כל יום מוגבל, מחולק וספור לפי מידה מסוימת - חסד שבגבורה, גבורה שבתפארת וכו'... תקופה של בניה רוחנית וטיפוס במדרגות הקדושה הפרטניות עד לשלמות של מתן תורה בחג השבועות. כל אחד מאתנו נדרש להתבונן מחדש בכל חלקי הנפש שלו, על מנת לטהר אותם, לקדש אותם, לבנות את החלקים שיחברו את התמונה השלמה. התוצאה של עבודה מאומצת זו בנפשנו, עלולה לעיתים להביא לחלישות כוחות ורפיון הנפש ח"ו. בתוך הימים הלא פשוטים, מי שעושה את עבודת ההתבוננות, עשוי לגלות עוד ועוד חסרונות ולשאול את עצמו, מאיפה יהיה לי את הכוחות לתקן את כל אשר דורש תיקון...
בדיוק בענין זה באה פרשת קדושים לעזור לנו. אחת מנקודות הציון הגדולות שבפרשה, היא הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". רבות דובר על ציווי זה כפסגת הפסגות של העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה, וככל שמדברים על זה, רואים עד כמה קשה ליישום הציווי הקדוש הזה. אלא שאם נתבונן שוב בכתוב, נראה שהוא לא מסתיים בזאת, אלא שכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה".
אומר ה"שפת אמת": "קיום אמיתי ומלא של"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב"ה, "אֲנִי, ה'" - הריני מוכן לסייע בידך, שתוכל לקיים זאת אם אך יהא בך רצון אמיתי לזה". מדבריו של ה"שפת אמת", יכולים לקבל חיזוק גדול לקיום המצוה היקרה הזאת של אהבת חברים, אהבת ישראל ואהבת הבריות בכללן. אלא שאנו גם יכולים להשליך מכך על עבודתנו הרוחנית בכללה, בפרט בתקופה זאת.
בפרשה קצרה זאת מופיעות מספר פעמים האמירות "אֲנִי, ה" ו-"אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם". הן כתובות כמעט לאחר כל ציווי הכתוב בפרשה. לומר לנו, אל תפחדו ואל תאמרו, אין בנו את תעצומות הנפש הנדרשות לצורך קיום כל העבודה. שלא יאמר מישהו "אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" איך אני אשמור שבת, זה כל כך קשה ודורש המון ויתורים... שלא יאמר מישהו "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ... לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ" איך אפשר לחיות לפי אמות מוסר כל כך גבוהות, אני רק בן אדם... אלא מה שאומר ה"שפת אמת", מה שנדרש מאתנו הוא הרצון, רצון אמיתי לקיים ולעשות, להתקדש, ואת הכח לעשות זאת, ייתן לנו בורא עולם "אֲנִי, ה'", "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל"(דברים ח, י"ח). דוקא בתקופת העומר זה הזמן שבו נחוץ יותר מכל לזכור את הדברים האלה "אֲנִי, ה".
ניצבים וילך:
קורות הפרשות
פרשת 'ניצבים' פותחת במעמד הגדול, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם". רש"י אומר "כינס משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית". משה מחדש את הברית בינינו לבין בורא עולם, "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם". מיד לאחר מכן כתובה אזהרה חמורה מפני, "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה". רש"י מפרש,"שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם". מדובר על אותם שיחליטו בלבבם למרוד כנגד הברית ועונשם חמור ובמידה ולא יוקיעו אותם, כלל ישראל יענשו בעבורם. מיד ניתנת גם ההבהרה, "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹקינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", לא על הנסתרות יבוא העונש, על מה שבני אדם כאלו יעשו בסתר, כי אם על הנגלות. זאת מפני שציוונו לבער הרע מקרבנו ואם לא עשינו זאת, יענשו הרבים על חטאות היחיד. גם כתובה ההבטחה, שלאחר העונש, הגלות, נשוב אל השם והשם יקבץ אותנו מכל העמים, יביא אותנו אל הארץ וימול את לבבנו לאהבה אותו ולחיים טובים, וכל הקללות הכתובות ילכו על ראש שונאינו.
פרשת ניצבים מסיימת בהבטחות, "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ". "וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
פרשת 'וילך' פותחת בדבריו המרגשים של משה, "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה... יְהוֹשֻׁעַ, הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ". גם הבטחה שהשם יוריש את הארץ להם והסמכה מחודשת של יהושע. במעמד זה, משה כותב את כל התורה ונותן אותה ללווים למשמרת ובני ישראל מצווים לקרוא את כל התורה פעם בשבע שנים במקום הבחירה.
בגילוי השכינה באוהל מועד, אומר השם אל משה ויהושע שהמציאות היא שאחרי לכתו של משה העם יעזוב את הברית. התוצאה תהיה הסתרת פנים, "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם", ולאחר מכן תהיה התרחקות נוספת מצד העם, "וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא", יהיה מצב של הסתר כפול. כנגד זה, השם מבקש שיכתבו את השירה הזאת, שירת "האזינו" שבפרשה הבאה. שכאשר יגיעו הצרות, השירה הזאת תהיה העדות בפני השם על הברית. משה כותב את השירה ומלמדה לכל עם ישראל.
היום של משה
כל זה קורה ביום אחד, ז' באדר. זהו היום בו עומד משה מול כל עדת בני ישראל ואומר את המילים האלה,"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", זהו היום של משה רבנו. למעשה היה צריך להתחיל את חומש 'דברים' במילים האלה, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ביום הזה משה כותב שלוש עשרה ספרי תורה, הולך ומוסר אותם לכל שבט ושבט, "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל". משה אומר לכולם, צריכים אתם לקיים את כל התורה כולה. כאמור, את הספר השלוש עשרה הוא נותן ללווים שישימו בארון הברית.
כבר למדנו בתחילתו של חומש 'דברים' שמשה רבנו אוסף את כל העם כדי לומר להם דברי תוכחה, גם למדנו שהתכלית של התוכחה זה להעלות את העם למדרגה רוחנית שיהיו מסוגלים לשמור את הברית עם השם. במעמד הזה היתה אהבה ואחדות כל כך גדולים, כמו במעמד הר סיני. כולם אהבו את התוכחה של משה רבנו, בלי עוררין. אומר הרב שליט"א, תמיד האשימו את משה רבנו בדברים שונים ומשונים, אבל ביום הזה היתה רק אהבה. משה דיבר כל כך הרבה וכולם שתו את דבריו בצמא רב. התחילו לגלות שהאוהב הוא שמדבר.
ראש השנה
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אלוקיכם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". למדנו שעל מנת להבין את השורש הרוחני של מילה מסוימת, צריך לבדוק היכן היא מופיעה בתורה בפעם הראשונה. המלה 'נצבים'מופיעה בהתגלות המלאכים לאברהם אבינו ביושבו בפתח אוהלו ביום השלישי שלאחר ברית המילה שלו,"וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו..." (בראשית י"ח ב'). זאת אומרת שהשורש של המלה מעיד על גילוי קדושה, מעמד חשוב מאוד. המלה 'אתם' היא אותן האותיות של המלה 'אמת', חותמו של הקב"ה, חותם על הברית עם עם ישראל. את המילה 'היום' מתרגם אונקלוס, 'יום הדין'. אמרו חז"ל 'היום' זה ראש השנה.
כמו שכתוב באיוב, "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹקים, לְהִתְיַצֵּב עַל ה'; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם". הזוהר דורש שזה יום ראש השנה, באים כולם להתייצב אל השם, אלה המלמדים זכות, ואלה המקטרגים, וגם השטן בא, זה היום שלו, הוא יכול לעשות עם כולם חשבון. עושים חשבונות עם המעשים של כל הנשמות, גם מכל הגלגולים. כולם עוברים כבני מרון, כמו הצאן. אחד, אחד, אבל כולם נסקרים בסקירה אחת. 'ניצבים היום כלכם' מרמז על סקירה אחת, בבת אחת. כידוע, זמן לא שייך ברוחני.
מעגל השנה
בראש השנה כולם ניצבים לפני הקב"ה ומקבלים קצבה לשנה שלמה. הכל נמצא בראש, בכח, וכך יהיה מסודר אחר כך בפועל. כל השנה מקופלת בתוך ארבעים ושמונה שעות. יומיים שהם התוכנה של כל השנה, הזרעים למה שיהיה. השנה היא מעגל של זמן ותיקון. מגלה לנו האריז"ל שאדם יכול בשנה אחת לגמור את כל התיקון שלו. צריך לתקן כל יום ויום, כל רגע צריך לתקן. כתוב בבראשית, "וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כ"ד א'). אמרו חז"ל שכל הימים שלו באו בסוף, כולם מתוקנים. אבל אם אדם לא תיקן יום מסוים, אותו יום עולה לפני הקב"ה ובוכה, והאדם יחזור שנה נוספת לתקן אותו.
קומה שלמה
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", המילה ניצבים מעידה על מצב שעומדים זקופים, זאת אומרת שבוחנים למעלה את כל הקומה של הבן אדם. כולנו עומדים לפני הקב"ה והוא רואה את כל הנסתרות. "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלֹקינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת". אי אפשר להסתיר דבר מבורא עולם. אומר הרב שליט"א, בראש השנה צריך לכוון בפשטות שרוצים להיות קרובים אל בורא עולם, להתנתק מהרצון לקבל ולהיות דבוקים בהשפעה. כשאוחזים בגישה כזאת אז אפשר להגיע ליום הזה של ראש השנה בקומה זקופה, כי גם כל החסרונות והפגמים עומדים בצל הרצון הטוב, הרצון להשפיע.
סדר לכל השנה
ראש השנה הוא עת רצון גדול. אפשר לעשות סדר, לעשות תוכנית וסדר לכל השנה. סדר זה מקום שיכולה לשרות בו קדושה, האור יכול להתלבש בכלי. כמו במשכן שבנו בני ישראל, כל הפרטים והתוכניות המדויקות יצרו כלי להשראת השכינה. בראש השנה אדם צריך להחליט החלטות ויש סיוע גדול לקפוץ מדרגה, קומה שלמה. צריך רק לעשות החלטות אמיתיות, החלטות שתואמות את סדרו של עולם. כתוב בגמרא, "בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו" (מסכת מנחות). כדאי שנחשוב היטב באיזה ראש אנחנו באים ליום הזה מפני שיוליכו אותנו בדיוק בדרך שבה אנו רוצים ללכת. מי לקבלה לעצמו ומי להשפעה, מי למיתה ומי לחיים. הבחירה בידנו, כמו שכתוב בפרשה, "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
טיפול שורש
בהמשך להכנה הגדולה לקראת ראש שנה, הפרשה גם מורה לנו שבכדי להגיע מוכנים למעמד העצום של ראש השנה צריך כל אחד לעשות טיפול שורש. השורש של הדברים זה ספירת הכתר. צריך לטפל בכל הקומה, מתחילתה ועד סופה. כתר זה הרצון, צריך לבדוק מה מסתתר בפנים, מה באמת רוצים בשנה החדשה. כי מה שבאמת רצינו בשנה שחלפה, אפשר כבר לראות לפי התוצאות של איך שנראתה השנה שעברה.
כתוב בפרשה, "פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹקֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה". תמיד היו בעם ישראל כאלה שניסו להסית מהדרך, אלה הם זרע עמלק והערב רב. הם קיימים גם מחוצה לנו, אך קליפתם אוחזת גם בתוך כל אחד מאתנו. אומר הרב שליט"א, עם ישראל למרות כל הצרות, ההסתרות והייסורים שהוא עובר אינו רוצה לעזוב את הקב"ה. אלא שתמיד יש בכלל ישראל איזה 'שורש פורה ראש ולענה' והוא מגדל פירות באושים, קוצים ודרדרים ומזה יוצא ציבור גדול של חוטאים. הציבור הגדול לא רוצה לחטוא, רוצה להיות דבוק במסורת. אלא שהשורש הרע הזה מדביק את כולם. כשלא מכירים את שורש הרע, זאת צרה גדולה. לכן כשהקב"ה מצוה להפריד את השורש הזה, יש אפשרות לכלל ישראל לחזור להיות נאמנים לקב"ה.
ערב רב
חשוב להבין שגם היום יש בינינו ערב רב, גם במנהיגות של עם ישראל יש ערב רב. למעשה, כתוב בכתבי האריז"ל שרב הדור הוא מערב רב ולא יודעים מי הם. אומר הרב שליט"א, בדור הזה יש לנו שני ברורים, מי הם עמלק ומי הם הערב רב, מי הם ה'שורש פורה ראש ולענה'. ברור ששני האויבים האלה יצטרכו לגלות עכשיו את הפרצוף האמיתי שלהם. התבנית השורשית שלהם זה שלא איכפת להם משום דבר מלבד עצמם. זה בעצם הערב רב, דואגים רק לעצמם, לכסא שלהם, לכבוד שלהם ולא איכפת להם מהציבור כלל. זאת המנהיגות שיש לנו עכשיו וזה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, מפני שעם ישראל הוא עם חכם ולא רוצה ולא יכול לסבול יותר.
מסביר הרב שליט"א, ערב רב זה בגימטרייה דעת. הערב רב מבלבלים את הדעת. ערב זה מצד ישמעאל, ערבים, ורב זה מצד עשו, שכתוב, "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (בראשית ל"ג ט'). מצד אחד, רוצים לחכות את התרבות של המערב, ומצד שני גם רוצים להתחבר לישמעאלים, בדיוק המצב שלנו היום.
כתוב בזוהר יש ערב רב וערב זעיר. ערב רב זה הכופרים בגלוי וערב זעיר זה אלו רבנים, רפורמים וכיוצא בזה, על פניו מופיעים בצורה של אמונה, מאמינים בתורה, אבל בפנים פועלים בכיוון ההפוך. אלה הם השורשים שגורמים לנו את כל הצרות וצריך לעקור אותם, כל אחד מתוכו וכולנו כחברה.
זה לעומת זה
זה כנגד זה ברא הקב"ה את כל הבריאה. לעומת השורש פורה ראש ולענה יש שורש טוב, זה השופר. למעשה אנו מגלים ש'שורש פורה ראש ולענה' זה ר"ת שופר, לשון 'שפרו מעשיכם'. אלה שמשתדלים בעבודה רוחנית, שטורחים בתיקון המידות, אלה שמהדרים במצוות ואוהבים את הקב"ה אהבה שלמה, אהבה ללא מיצרים שאינה תלויה בדבר.
נקודת החורבן והבריאה
כמו שאמרנו, הקב"ה נותן שנה שלמה לגמור את כל התיקון. אומר הרב שליט"א, יוצא מכך שבראש השנה העולם היה צריך להגיע לסיום. האפשרות לתקן ולשוב בתשובה קיימת גם בשעה האחרונה של השנה, אפשר בשעה זאת לתקן את הכל, את כל השנה כולה. אבל אם עברה השעה האחרונה ולא עשו תשובה, העולם נועד לחורבן. אלא שהקב"ה מרחם על העולם ובורא אותו מחדש. זו נקודת החורבן והבריאה. זה כמו, 'בונה עולמות ומחריבם'. היה צריך העולם לבא לכלל חורבן ויש לו קיום מכח ההתחדשות, הקב"ה לא ממשיך את העולם אלא מחדש אותו. כתוב בזוהר הקדוש שישנו רגע אחד בסוף השנה, שבו כל העולם נעצר ומת, ואז מתחדשת שנה חדשה.
בריאה באותיות
הקב"ה ברא את העולם באותיות ומקיים את העולם באותיות. צדיק גוזר והקב"ה מקיים מפני שהקב"ה מסר לו את אותן אותיות שברא איתן את העולם. כל המציאות של העולם זה מציאות של תורה. אין דבר במציאות שלא נמצא בתורה - "באורייתא הסתכל וברא עלמא". כל עצם, כל דומם, כל חי ומדבר בנוי מאותיות התורה.
אומר הרב שליט"א, הקב"ה נתן לאדם בחירה גם באותיות האלו. עיקר היצירה של האדם זה יצירת האישיות העצמית שלו, איזו אישיות תהיה לו. כל אדם נברא, "וְעַיִר פֶּרֶא, אָדָם יִוָּלֵד" (איוב י"א י"ב). אם הוא לא ישנה ויבטל את המציאות שנברא איתה, הוא רק יקלקל וכל יום יהיה יותר גרוע. לכן צריך האדם לעבוד כדי לתקן את עצמו, לבטל את הטבע הראשון ולקנות טבע שני ולהיות אדם חדש. זה יצירת האישיות. כל הנהגה של האדם זה אות מאותיות התורה. "זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה' א'), האדם מוליד את עצמו מחדש. אדם חוזר בתשובה ויוצר עולם חדש. "וְשַׁבְתָּ עַד- ה' אלוקיך...". כתוב במדרש 'ויקרא רבה', שנאמר על בעל תשובה,"מעלה עליו הקב"ה כאילו עשה את עצמו מחדש".
אומר הרב שליט"א, בראש השנה זה השורש של כל האותיות, ההתחלה של הבריאה. כשישמע קול השופר הדברים ישמעו, יהיה דיבור וחיתוך אותיות לפרטי פרטים וזה יהיה הנהגה לכל השנה, יקבע את העתיד לכל השנה. לכן שם צריך להשקיע את כל הכח ולשוב בתשובה ברגע תקיעת השופר. לבנות עולם חדש, עולם מאושר, של מלוכת הקב"ה בעולם הפנימי והחיצוני, שהכל באמת יהיה בריאה חדשה.
מהות אישית
דבר נוסף שהפרשה מעוררת אותנו אליו רגע לפני ראש השנה, הוא שלכל אחד מאתנו יש את התפקיד האישי שלו בעולם. 'אור החיים' הקדוש אומר ש'ניצבים' זה לשון מינוי, נציב זה ממונה, לכל אחד יש מינוי אישי, 'כולכם ניצבים'. אומר הרב שליט"א, כל אדם צריך לעשות את השליחות שלו, באופן אישי, ואף אחד לא דומה לשני, כל אחד יש לו תפקיד אחר בעולם, שאף אחד לא יכול למלא את התפקיד הזה, רק הוא יחיד. הוא ממונה על כל מה שהוא מסוגל לעשות ועל כל המטרה שלשמה הוא בא לעולם. זה נקרא 'אתם ניצבים'.
אם האדם מתנהג טוב אז הוא מביא ברכה על כל העולם כולו. ואם לא, אז כל העולם נענש על ידו. לכן כתוב שאם אחד מישראל עושה תשובה מוחלים לכל העולם כולו. כל כלל ישראל מתכפרים על פעולה של אדם אחד.
במעמד זה משה רבנו מוסר לכל אחד את המינוי שלו, וכתוב, "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם". גם כל אחד מאתנו מקבל במעמד הזה, מעמד ראש השנה, את המינוי שלו האישי והפרטי לשנה שלמה, לחיים שלמים.
איך האדם יודע?
נשאלת השאלה, אם בן אדם לא יודע את המינוי שלו, מה יעשה? אז כתוב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ". מסביר הרב שליט"א, כל אחד מחויב ב'נגלות', במה שהשם ציוה אותנו לעשות, וע"י תפילה, התבוננות ועשייה בקדושה יתגלה לכל אחד את ה'נסתרות', המינוי האישי שלו, תפקידו המיוחד בבריאה.
בדור שלנו כולם כל כך משתדלים להיות מיוחדים. עושים מעשים קיצוניים וחסרי תכלית רק כדי להתבלט ולהיות שונים. דרכה של תורה היא בדיוק להפך. תהיה צנוע, תלך בדרך התורה והמצוות כמו כולם וע"י שתכין את הכלי כמו שצריך, תוכל לזכות שיאיר האור המיוחד שלך ויתגלה תפקידך המיוחד בעולם. בלי רוח וצלצולים, בלי זיקוקי די-נור ורמקולים גדולים, בפשטות ובתמימות, "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א' י"ט י"ב), מתוך השקט שבעשייה הפשוטה, יבוא הגילוי.
שנזכה להגיע מוכנים לראש השנה, לעקור מתוכנו את השורשים הפרועים, להשתדל לסדר את האותיות של חיינו בסדר התואם לחוקי הבריאה, לחוקי התורה, ולגלות את היופי, הכישרון, הייעוד, המיוחד שהקב"ה נטע בתוך כל אחד מאתנו, לטובת כלל ישראל וכלל הבריאה.
פרשת השבוע המספרת את סיפור המרגלים, יש בה אין ספור השלכות אקטואליות לאירועים ולוויכוחים המתחוללים בתוכנו בזמן הזה. כאז כן עתה, אותו ויכוח בין המאמינים ביכולת ה' לבין הנבהלים מעמי הסביבה. כאז כן עתה, אותו עימות בין אוהבי ארץ ישראל לבין מוציאי דיבת הארץ רעה.
חטא המרגלים הוא החטא הקשה ביותר שחטא עם ישראל במדבר, חטא שהיה יותר חמור אפילו מחטא העגל. חטא העגל, בזה שלא השמידו אותם על אתר, נמחל במידת מה והקדוש ברוך הוא אומר למשה: "ועתה, לך נחה את העם אל אשר דברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". ואילו בעוון המרגלים נגזר עליהם כליון מוחלט: "אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הזאת הנועדים עלי, במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
מפרשי התורה מחפשים את ה"עוקץ" של החטא, במה חטאו המרגלים שנגזרה עליהם כליה?!
שנים עשר מרגלים שולח משה רבנו. נשיא לכל שבט. האם לא די בשנים או שלשה מרגלים אשר ירגלו את הארץ עבור כל עם ישראל? האם בני ישראל זקוקים למספר מרגלים אשר יהיה זהה למספר השבטים? עובדה היא כי גם יהושע בן נון שלח מרגלים, אך הוא הסתפק בשני מרגלים. מדוע שלח, איפוא, משה מספר כה רב של מרגלים? גם מעמדם של הנשלחים מעורר תמיהה. למטרת ריגול לא נשלחים אנשים מפורסמים והידועים לכל. הריגול דורש מעטה סודיות וחשאיות מוחלטת וכאן נשלחים שמות מהשורה הראשונה: "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה". כולם נשיאים וראשי שבטים, מעמד שאינו נראה כהולם את התכונה הנדרשת לטובת הענין.
תפקידו של המרגל הוא תפקיד בטחוני. מצפים ממנו שיערוך רישום ומיפוי של המקומות הנוחים לכיבוש, שיברר את ריכוזי הצבא, מקומות הנשק וכו'. תאורי נופי הארץ, איכותה החקלאית של האדמה וגידוליה החקלאיים של הארץ הם מעבר למה שנדרש ממרגל, שכן דבר אין לאלו עם הנושא הבטחוני. כאן מבקש משה מהמרגלים ברורם של פרטים החורגים מתחומי התענינותו של מרגל: "ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים, ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין".
באותה מידה תמוהה בקשתו של משה: "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". האם מראה התפוחים והענבים עשוי להשפיע על מהלך הכיבוש, שהרי המרגלים נדרשים להביא מיבול הארץ?!
מסתבר שקיים סוג אחר של מרגל המבקש לבדוק מקום מסויים אם הוא ראוי למגורים, והוא הנקרא: "תייר". התייר מבקש לברר על מזג האויר, על פוריותה של הקרקע החקלאית ועל שאר תנאי המקום הנלוים. בפרשת דברים מספר משה על בקשת בני ישראל שקדמה לשילוח המרגלים: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". בקשה זו באה בעקבות דברים שאמר קודם משה: "ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ, עלה רש כאשר דיבר ה' אלקי אבותיך לך, אל תירא ואל תחת". בקשת הריגול נשאה חן בעיני משה אשר חשב כי כבושה של הארץ תהיה בדרך הטבע, שכן מסתבר כי הקדוש ברוך הוא לא ירבה בניסים לחינם. אך לא כן היתה דעתו של הקב"ה שגילה למשה שאין צורך בשילוח מרגלים מתוך מטרה צבאית לשם כיבוש הארץ, שכן העם היושב בה הוא עז והערים מבוצרות בביצורים חזקים והם יזדקקו לסייעתא דשמיא ניסית ורק בעזרתה יוכלו להכנס לארץ. אף על פי כן היתה הסכמה מה' כי יוכלו לתור את הארץ, לבדוק את טיבה ואת היותה ראויה למגורים: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען", שכן "אני נותן לבני ישראל" בדרך נס ואין צורך בריגול בטחוני. השליחות באה מתוך מטרה להחדיר לתודעת בני ישראל כי הארץ טובה מאד וכדאי לבוא אליה וממילא תהיה מוטיבציה גבוהה לכבשה, כי מה להם לטרוח בכיבוש חבל ארץ שאינו נראה להם?.
סגנון ריגול זה מבאר יפה את מספרם הגבוה של המרגלים – התרים. אילו היה מדובר בריגול למטרות צבאיות היה די במרגל אחד או שניים, כפי שנהג יהושע בן נון, אך כאן חיפשו את טוב\ת הארץ, בבדיקה מעין זו היה עדיף שכל שבט ישלח את נציגו, שכן כל שבט היה מעדיף לשמוע את דבריו של נציגו השייך לשבטו. אפשר שפיסת קרקע מסויימת תהיה טובה לשבט אחד, אך אין בה כדי סיפוק לשבט האחר ולכן נשלחו נציגי כל השבטים כולם למעט שבט לוי אשר לא קיבל אחוזה בירושת הארץ ולכן לא היה לו כל ענין בטיבה של הארץ.
ענין זה מבאר גם את הסיבה לבחירתם של אנשים בעלי שם, דבר שאינו מקובל בעולם הריגול, שהרי לצורך ריגול נשלחים אנשים בעלי זהות לא ידועה, אנשים שאינם נמנים בדוקא על מנהיגי העם, אך כאן היה מהצורך לשלוח את ראשיו של כל שבט ושבט, מנהיגים אשר השבט נתן להם את אמונו וסמך על כושר החלטתם שידעו לבדוק כראוי את עניניו של כל שבט ושבט.
ואכן, מסיבה זו נכנסו המרגלים – התרים לפני ולפנים וסרקו את מרכזי הארץ ובדקו האם טובה היא אם רעה, השמנה היא אם רזה..
"דבר תורה לפרשת השבוע פרשת שלח". משל יפה המלמד שכל אדם צריך לשמוע בקול אלו המעודדים אותו ולהתעלם מאלו המתישים את כוחו... מהמרגלים אנו למדים שגישה אופטימית לחיים הינה חלק מהאמונה...
״עלה נעלה כי יכול נוכל לה״
פרשה זו היא אחת מסדרת פרשיות שמספרות על הטעויות והחטאים של דור המדבר.
"חטא המרגלים" הפותח את הפרשה נתפש כגורם המרכזי של אותה ״גלות״ במדבר: ״ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה״.
יש להעמיק בפרשת המרגלים גם כדי לשמוע ולהבין כיצד להתמודד עם האתגרים הבסיסים של החיים שבאים בה לידי ביטוי.
מתוך שניים עשר מרגלים שנשלחו לתור את הארץ, היו שניים שלא הסכימו לבטל את דעתם מפני הרוב. כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, נלחמו ממש של מנת להביא את התקווה למחנה, ולהשתדל להציל העם מלהיכשל בתחזית ה״שחורה״ של שאר המרגלים. כשכולם אמרו נואש - ״אי אפשר״, הם צעקו: ״עלה נעלה כי יכול נוכל לה״.
כשהמרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה - ישנו קול אחר, קול האומר ״הארץ אשר עברנו בה לתור אותה - טובה הארץ מאד מאד״.
לצערנו לתוך אווירה חברתית שכזאת אנו נשלחים בכל יום עם הקשיים שיש בו, עם התפישות והאמונה שבנו. אם כך איך אפשר להמשיך בכל המעשים הקטנים שמבטאים את החיבור בינינו להקב״ה?!
אנחנו כל כך צריכים את הדוגמה והעידוד של כלב ויהושע שהעיזו להאמין ולפעול מתוך התחושות הכי פנימיות שלהם שנבעו מאמונה תמימה בה׳.
דוגמא לכך נוכל לשאוב מהמשל הבא:
להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, ולפתע נפלו שתי צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. יתר הצפרדעים התגודדו יחד סביב הבור.
כשהם ראו עד כמה הבור עמוק הן צעקו לצפרדעים שנפלו: ״ אין לכן שום סיכוי שתצאנה מכאן בחיים... אתן נחשבות כבר למתות... חבל לכן בכלל להתאמץ! ״ לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר על חייהן בכזאת קלות.
שתי הצפרדעים התעלמו מהצעקות והסימנים של חברותיהן מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחן, בשעה שהצפרדעים שמחוץ לבור ממשיכות לצעוק להן ולסמן להן בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להן כל סיכוי... ״בחיים לא תצאנה מכאן״.
אחת הצפרדעים מהבור שמעה בעצתן של הצפרדעים ואז אט אט אפסו כוחותיה היא פשוט נכנעה ומתה בקרקעית הבור.
הצפרדע השנייה, לא ויתרה, היא ניסתה והמשיכה בכל כוחה בשעה שהצפרדעים מסמנות לה בתנועות וצועקות מפתח הבור, ״חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי בעולם הפסיקי את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תוותרי״.
בכל זאת הצפרדע המשיכה לנסות, היא קפצה אפילו חזק יותר... ובסופו של דבר, היא נתנה ניתור כזה חזק והצליחה לצאת החוצה מהבור לקול צהלה של חברותיה.
כשהיא יצאה החוצה, שאלו אותה הצפרדעים: איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק...
בשפת הסימנים הסבירה להן הצפרדע כי היא חירשת... היא לא שמעה מה אומרים לה, ובטעות פירשה את קריאותיהן הנרגשות כמילות עידוד...
עידוד זה כוח, עוצמה וחוזק. עידוד הוא הכלי החשוב ביותר שמאפשר לנו להרגיש שייכים, בעלי ערך, בעלי יכולות ומעוף, וכל אלו בונים תדמית עצמית חיובית.
מהמרגלים אנו למדים שגישה אופטימית לחיים הינה חלק מהאמונה...
פרשת אמור - סיפור. מהו הגבול שלחייב אדם לשלוט בכעסו?! מספר הרב ברונשטיין על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל איך הצליח לעורר רעש גדול בשמים בעצם שליטתו המלאה במידת הכעס...
בפרשת השבוע מצווה התורה על האתרוג שבארבעת המינים ומכנה אותו: "פרי עץ הדר"
סיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל :
עני מרוד היה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והפרנסה לא הייתה מצוייה בביתו. שנה אחת בערב חג הסוכות לא נמצא בידו כסף לקניית אתרוג.
מה עשה? תפילין מהודרות היה לו בביתו ירושה מאביו הגדול המגיד מדרוהוביץ מכר רבי יחיאל את התפילין ובכסף שקיבל תמורתן קנה אתרוג מהודר.
שמח וטוב לב חזר רבי יחיאל מיכל לביתו. "מדוע אתה כל כך שמח"? שאלה אשתו "והרי בבית אין פת לחם"?!.
ראי נא - הראה לה רבי יחיאל מיכל את האתרוג המהודר - "בגלל האתרוג הנפלא שזימן לי ה' אנ אני כה שמח". "ומנין לקחת כסף לקנות אתרוג כה נאה"? שאלה אשתו. מכרתי את התפילין שירשתי מאבי ובכסף רכשתי את האתרוג.
מה???- שאלה אשתו- מכרת את התפילין??? בשביל אתרוג??? בתנועה מהירה חטפה אשתו את האתרוג נשכה בכעסה את הפיטם וזרקה את האתרוג על הארץ.
התבונן רבי יחיאל מיכל באתרוג הפסול המתגולל על הארץ...וכן חשב בליבו: תפילין כבר אין לי וגם אתרוג אין לי מה רוצה היצר הרע ממני? שאכעס? לא ולא! לא אסכים שיכשיל אותי במידת הכעס...
באותו לילה נגלה לרבי יחיאל מיכל אביו בחלומו ואמר לו:
דבר תורה לפרשת קדושים. מהי נקימה? ומהי נטירה? מדוע חש הנוקם את הצורך לנקום? רעיון נפלא של ספר החינוך שכל הנקימה שורשה הוא באמונה... משל הכלב והמקל בהקשר לנקימה ונטירה....
"לא תיקום ולא תיטור..."
חז״ל מבארים במסכת יומא (כג.): תניא, איזו היא נקימה? ואיזו היא נטירה? נקימה- אמר לו: השאילני מגלך, אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך ,אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני אתה. זו היא נקימה!. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך, אמר לו: לאו, למחר אמר לו: השאילני חלוקך אמר לו: קח, איני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה. זאת אומרת - נקימה היא עשייה של מעשה בפועל אפילו לגמול רעה תחת רעה, ונטירה היא בלב אפילו לגמול טובה תחת רעה בכוונה של נקמה.
הרמח״ל כותב בספרו "מסילת ישרים": שהמצליח לברוח מין הנקמנות הוא ״מלאך״ כיוון שהנקמנות מתוקה היא מדבש.
כמו כן כותב הט״ז: שלא יתכן שאדם שבכל ימי חייו לא יעבור פעם אחת על איסור נקימה...
עד כדי כך קשה להתגבר על האיסור הזה.
מהו אם כן הקושי בנקימה?
כותב ספר החינוך שהבעיה היא באמונה של הנוקם. אדם שאיננו מבין שכל מה שקורה בעולמינו הוא מכוון מלמעלה, חש צורך עז לנקמה. שהרי אם נגרם לי צער אין חברי אשם בכך אלא בורא עולם מעניש אותי ומצפה לשינוי...
משל למה הדבר דומה: לכלב שאדונו מרביץ לו במקל והכלב בכעסו נושך את המקל... והלא אילו היה מביט טיפה למעלה היה מבין שלמקל אין כוח משל עצמו והאדון הוא זה שמכה אותו...
כן הוא הנמשל: אדם הנוקם בחברו דומה הוא לאותו הכלב, שהרי מתרכז הוא בחבר ולא במי שציווה להכותו...
יוצא איפה, שהמצוות הללו לא נועדו כדי לא להזיק את הזולת, לגרום לו מבוכה או חלילה אי-נחת שהרי איננו ״אשם״ בכך. הם תוצאה של חוסר באמונה בבורא עולם....
הבה נתחזק באמונה ובהבנה שיש השגחה פרטית לכל אחד ולא נגיע לנקימה ונטירה...
דבר תורה לפרשת תזריע. כמה רעה מביא דיבור מיותר... מעשה שמביאה הגמרא כדי לעמוד על הסכנה שבדיבור מיותר. בנוסף סיפור על גברת אחת שלימדה לקח שתי נשים שדיברו לשון הרע באוטובוס...
"מוות וחיים ביד הלשון"
שתי הפרשות תזריע ומצורע שלמעשה שתיהן עוסקות בהבאת הקורבן של ״המצורע״ זה המוציא שם רע, זה שמרכל ומדבר לשון הרע על הזולת לוקה בצרעת וכהגדרת חז״ל: ״בעוון לשון הרע באים נגעים״.
כמה רעה מביא דיבור מיותר הגמ׳ מביאה מעשה: רבי אלכסנדרי עמד בשוק והכריז מי רוצה חיים? נאספו כל ההמון ובאו אליו, ואמרו תן לנו חיים. אמר להם שמרו את לשונכם, שכך אמר דוד המלך בתהילים: ״מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה״(מסכת עבודה זרה דף יט, ב).
כדי לעמוד על הסכנה להלן לקח שלימדה גברת אחת שתי נשים:
שתי נשים צעירות שישבו באוטובוס העבירו את הזמן בשיחה על מכרה שהתארסה זה עתה. ״בעצם, קצת קשה לי להבין מה הקשר בין הזוג״ אמרה אחת לרעותה. בת שיחתה הנהנה בראשה להסכמה ואף הוסיפה גם משהו מחוכמתה: ״היא שקטה מדי בשבילו, הוא נראה עליז, מלא שמחת חיים ותוסס, איך בדיוק הם ינהלו שיחה בניהם? הוא בטח ידבר עם עצמו... ובכלל, החיים לימדו אותי שהשקטות הכי מסוכנות!״ ״אני מתערבת איתך שהיא למדה חינוך רק בגלל שלא התקבלה למשהו אחר״... גם זו הביעה את פליאתה: ״באמת אינני מבינה, אני מופתעת שהמשפחות הסכימו לשידוך הזה״... לפתע הרגישה הדוברת הראשונה טפיחה נמרצת בכתפה. היא פנתה לאחור, והבחינה בפניה הכעוסות של הגברת מאחוריה, אישה מרשימה בגיל העמידה.
״צר לי להפריע לשיחתכן״ החלה הגברת המבוגרת בדבריה ״אבל לא יכולתי שלא לשמוע אתכן... אני רק רוצה לומר לכן, עד כמה אני אסירת תודה לשתיכן. הנה, באמת מנעתן טרגדיה אמיתית בטרם תתרחש״. כל אחת מהמשוחחות ניסתה לזכור במהירות את כל הדברים שנאמרו ולהבין, מה מתוך שיחתן הסתמית היה יכול למנוע טרגדיה... הן לא הספיקו הרבה והאישה המשיכה: ״אני במקרה אימא של הבחור שדיברתן עליו״ אמרה האישה המבוגרת, ״ועלי להודות שלמרות שבררנו הרבה על השידוך הזה, לא היה לי מושג שארוסתו של בני, כל כך לא מוצלחת. אתן צודקות בהחלט, מישהי כמוה אינה מתאימה לבני, אני שמחה שגילתי זאת בשלב שבו עוד ניתן להפסיק את הכול״ דברי האישה צרבו בליבן של שתי הנשים הצעירות שנותרו המומות ובאלם פה. מה ביכולתן לומר בכדי לתקן את הנזק? הן כמעט שלא ידעו דבר על איש מהצדדים השותפים לשידוך. הן פשוט חזרו על דברים שהגיעו לאוזניהן ואפילו דברים אלו היו רק מכלי שני-במקרה הטוב בעודן מתחבטות כל אחת לעצמה, למצוא מילים שתבטלנה את השפעת המילים הקודמות עצר האוטובוס באחת התחנות והאישה המבוגרת קמה ממושבה כדי לרדת. אחת הנשים הצעירות ניסתה לעצור בעדה, לרגע קט. רק כדי לנסות לומר משהו שיתקן את הנזק שנגרם... אך בטרם נגעה ידה במעילה של האישה המבוגרת, פנתה אם החתן אחורנית לרגע, הביטה בשתי הנשים הצעירות שעדיין ישבו המומות במקומן, ואמרה להן: ״אינני אם החתן, אבל, כידוע לכן, בהחלט יכולתי להיות....״
כמה זהירות נדרשת מאיתנו מחטוא בלשוננו, ובפרט בימי ספירת העומר...
סיפור לפרשת השבוע פרשת תזריע. סיפור על הצלתו של רבי תנחומא מגוב האריות בעקבות ניצחון בוויכוח מול קיסר רומי... מתאים לשלב כ- "דבר תורה לפרשת תזריע"
"וביום השמיני ימול בשר עורלתו"
במדרש מובא סיפור:
פעם אחד אמר קיסר רומי לרבי תנחומא: "אולי נתחבר כולנו רומאים ויהודים - לעם אחד?"
"אין כל בעיה"- השיב רבי תנחומא
"בעצם יש בעיה אחת קטנה - אבל אפשר לפתור אותה בקלות... אנחנו היהודים מהולים ואיננו יכולים להדמות לכם אם תמולו גם אתם ותהיו דומים לנו..."
הקיסר רתח מזעם ואמר: ניצחת!!! אבל כל המנצח את המלך בוויכוח משליכים אותו לגוב האריות!
תפשו עבדיו של הקיסר את רבי תנחומא והשליכו אותו לגוב האריות ובו אריות רעבים משחרים לטרף...
והנה זה פלא! נשארו האריות במקומם רבוצים ולא נגעו בו לרעה.
יהודי רשע מומר היה שם ואמר למלך: בוודאי אין האריות רעבים משום כך אינם טורפים אותו...
אם כך- אמר הקיסר- הבה נבדוק זאת, הכנס אתה לכלוב ונראה. לא הספיק הרשע להניד עפעף ועבדי הקיסר תפשו אותו והשלכוהו לגוב האריות. תוך כמה שניות, זינקו עליו האריות וטרפוהו...
לעומתו רבי תנחומא יצא מארמון הקיסר בכבוד גדול...
פרשת-לך -לך
רבים שואלים- מה בעצם היה חטאם העיקרי של אנשי סדום? כדרכה של תורה שבכתב, התורה לא פירטה ממש במה חטאו, ובמקום שהתורה קיצרה- חשף בפנינו יותר הנביא יחזקאל (ט"ז/מ"ט).
"הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה"- מה מלמד אותנו יחזקאל? גאון= גאווה, השורש לכל המידות הרעות- שכמובן עלולה פעמים רבות לצמוח דווקא בחברה שבעה ומדושנת (=שבעת לחם), וכאן ממשיך הפסוק ומזכיר את השלווה והשקט- שכמובן- יכולים להיות חיובים בהקשר אחר- אך כאן בהקשר של חברה שמנה, מתנשאת ואדישה- אלו תכונות שעמדו להן לרועץ- והכל הכל מוביל לסוף הפסוק- התוצאה בפועל- "ויד עני ואביון לא החזיקה"- וכפי שמבארים חז"ל- לא מדובר בהתעלמות מצדקה וחסד- אלא במערכת חוקים רשעית- שאוסרת לתת צדקה! שמונעת עשיית חסד!
ומלמדינו הרב קוק (עין איה ברכות ט'/י"ב)- שמול חברה שכזו לא מספיק למחות ולהתנגד אלא רק מי שיעמיד שיטה שלימה של חוקי חסד וצדקה- מעמיד בעצם מערכת מתקנת שיכולה להוות תחליף לחוקי הרשע של סדום! וזו לשונו שם: "... והנה: ההיפך ממידת סדום ממש היה אברהם, בעל החסד ומרחיבו בעולם... על כן, באשר לסדום הייתה שיטה מדינית של שנאת החסד, וקבעו על ידי זה הנהגה מסודרת, אם כן, מי שחלק עליהם, אין די לו רק בשלילת שיטתם, כי אם צריך להעמיד שיטה משוכללת ראייה להנהגה מדינית על פי דרכי החסד. וזאת הייתה מידתו של אברהם, שתיקן את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו "אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ואכן כל התורה כולה שקבלו בניו של אברהם מלאה בשיטה שלמה של חסד וצדקה- "פתוח תפתח את ידך..."- "לא תאמץ את לבבך" וכו'.
אשרינו שזכינו, שאלו השורשים שלנו- אבות האומה- שתכונותיהם טבועות בנו בעומק נשמתינו- ורוחם מובילה עד היום את ההיסטוריה של האומה! למול ענקי עולם אלו מחוייבים אנו להיות נאמנים לדרך- להיות שליחים נאמנים להוציא לפועל בחיינו את אותה מגמה גדולה ונפלאה!