מאמר-סכנות ברשת
איך נגמלתי מפייסבוק / דודו כהן
מתישהו הבנתי שחבל על הזמן שאני משקיע באיסוף מידע לא מועיל, ובניהול חיים וירטואליים שאינם מועילים, שלא לדבר על חוסר הצניעות. דודו כהן סגר את פרופיל הפייסבוק שלו, ומצטער שלא עשה זאת כבר מזמן
מסביבי כולם עסוקים מאוד. אחד עוסק בפיתוח נדל"ני של החווה הווירטואלית שלו בפייסבוק, אחת עסוקה בסימון סיטונאי של Like על תמונות כל 500 החברים שלה, וכל השאר נכנסים "רק כדי לראות מה קורה" מדי שלוש שעות (למקלים) או מדי שש שעות (למחמירים). אני גם מכיר כאלה שנכנסים לפייסבוק עוד לפני צחצוח השיניים. כל אלה מתייחסים אליי לעתים ברחמים מהולים בלגלוג: "מה, אין לך פייסבוק? איזה קטע", הם מגחכים. "אז בטח אתה מנותק מכל העולם. איך אתה יכול לדעת ככה מה קורה, להתעדכן, להעביר את הזמן?".
שנה עברה מאז שהחלטתי להזדכות על הציוד בבקו"ם של פייסבוק. הלבטים היו לא קלים. מצד אחד עמד ארכיון מפואר של התכתבויות מושקעות, פוסטים שנונים, רשימת חברים מהעבר שבטח הפעם הבאה שאראה אותם תהיה בעולם הבא, קולגות במשקל כבד ותחושה כללית שזהו בעצם כרטיס הביקור שלי.
אבל מהצד השני של המאזניים עמדו בזבוז זמן משווע ותחושה של התמכרות. הרי העבודה שלי ברוב שעות היום היא מול המחשב, ולכן הגיחות לפייסבוק קלות וקורצות במיוחד. זה כמו להושיב אדם עם בעיית אכילה מתחת למדף השוקולד והעוגות. אמנם כל פעם מחדש - בדיוק כמו הזללן, שמגלה שלשוקולד יש אותו טעם - הייתי מכה על חטא ומגלה ששוב כיליתי חצי שעה על בהייה בתמונות של חבר´ה מהשכבה שלי, שביום רגיל לא הייתי מזהה ברחוב. אבל למחרת זה שוב קרץ לי. יצר הסקרנות המשיך לפעפע תמיד. אולי בכניסה הבאה אגלה הפתעה מסעירה?
אט-אט התגבשה בי ההחלטה שעל מנת לשמור את זמני היקר, עליי פשוט לחתוך מהמפלצת שואבת-הזמן הזו. אני מתעב התמכרויות מכל סוג שהוא, וכאן הרגשתי שפייסבוק הוא סוג של סם. ראיתי מה זה עושה לאנשים שמסביבי - בדרך כלל אנשים שהסיסמה הקבועה שלהם היא "אין לי זמן, איך היום טס לי" - והבנתי שאני לא רוצה להיות במקום הזה. לא הגיוני שהיום לא היה לי זמן להקריא סיפור לילדים, אבל היה לי זמן להיכנס שבע פעמים אל הרשת החברתית הזו, ש-95% מהחברים שלי בה הם לא באמת חברים.
"מתחיל להימאס לי מהפייסבוק. בקרוב אארוז", היה הסטטוס שבישר על הבאות. שבוע לאחר מכן כבר הודעתי לכולם שאני מוחק את החשבון סופית. כמובן שהיו שניים וחצי חברים שהתבאסו (או לפחות מצאו סיבה חדשה לפרסם סטטוס משלהם בנושא), אבל בתוכי ידעתי שעם אנשים באמת חשובים עבורי אמשיך להיות בקשר. לגבי כל השאר - כולל ההוא שהכרתי בטיול ללונדון-פריז ב-97´ או ההוא שעבד איתי לפני תשע שנים - לא באמת דחוף לי לשמוע מתי הם ביום חופש ואיך הם מתכוונים לשפץ את הבית.
אני לא רוצה להישמע קלישאתי מדי, אבל היום אני מברך על כל רגע שהתפנה עבורי. הרגשתי שהורדתי אבן מעל הצוואר. את החצי שעה (ולפעמים שעה) שהרווחתי מדי יום הקדשתי לדברים חשובים קצת יותר: למשפחה, לעבודה וכמובן ללימוד תורה. הרגשתי כל כך חופשי, בלי שטות מתמדת שמעוררת את יצר הסקרנות שלי מדי שעה-שעתיים, שלא לדבר על בעיות הצניעות הידועות והלא פשוטות. אם יש משהו שאני מצטער עליו לגבי סגירת הפייסבוק, זה רק שלא הייתי מספיק חכם לעשות את זה בשלב הרבה יותר מוקדם.