גולדה מאיר

גולדה מאיר

גולדה מאיר (מאירסון) (3 במאי 1898 – 8 בדצמבר 1978) הייתה ראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד זה. כראש הממשלה, הנהיגה את מדינת ישראל בתקופת מלחמת ההתשה אחרי מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

ילדות ונעורים

נולדה ב־3 במאי 1898, י"א באייר ה'תרנ"ח, בעיר קייב שבאימפריה הרוסית (כיום בירת אוקראינה) בשם גולדה מבוביץ', בת למשפחה יהודית ענייה, מסורתית אך לא דתית אדוקה. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו בינקותם, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בשנת 1903, אחרי שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר, היגר בגפו לארצות הברית, ויתר בני המשפחה עברו לעיר פינסק בבלארוס. בשנתיים ששהתה המשפחה בלעדיו בעיר פינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי שבארצות הברית.

הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אִמהּ, לא היו בעלי שאיפות גדולות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לאור עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה, סיפקו לה פתח מילוט. עניים מרודים ככל שהיו, הם הציעו לה להצטרף אליהם לדנוור. בגיל 15 נעלמה גולדה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת, והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.

בתקופה שבה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו האנציקלופדיות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד ביחסה אליה, עברה גולדה לגור בשותפות. כעבור זמן מה, שלח לה אביה לראשונה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אִמהּ, בעקבותיו חזרה גולדה למילווקי, שנתיים לאחר שעזבה אותה.