ד. זהירות שלא להרגיל לחוסר משמעת

1. תפסת מרובה לא תפסת

יש להתקדם לאט ובזהירות. אין להציב בפני הילד דרישה שלא יעמוד בה – לתת מכשול לפני עיוור. יש להציב דרישות פשוטות שהילד כן מציית להן.

הסגנון שכאשר ניתן עונש והילד מצפצף מגדילים את העונש, צועקים וכו' הופך את המצב ל"מריבה" במקום שיהיה כאן סגנון של משמעת. דווקא ההתפרצות של המבוגר מערערת את סמכותו.

סיפור התורנית

בכיתה ג' נמצאת ביתו של המנהלת שמתנהגת במרדנות וחוצפה ופופולארית בין חברותיה. המורה מינתה אותה לתורנית וכך היא נותנת לה הרבה הוראות שהילדה עצמה מעוניינת בהן. ההוראות ניתנו בטון מצווה. עם הזמן התרגלה לציית גם למה שלא רצתה.

2. תפסת מועט – תפסת

ריבוי דרישות מוביל לכך שהילד לא ממלא רבות מהן ונוצר חוסר משמעת. לחלופין המבוגר מוותר על דרישותיו הרבות וממילא נתפס שדבריו לא מחייבים. עדיף מלכתחילה לא לדרוש מה שלא יעמוד בו. ככלל יש לדרוש מעט ובמה שדורשים אין לזוז ממנו.

ילד מושפע מכמות יותר מאיכות וממוחשי יותר ממופשט. תגובה מוגזמת על סדר וניקיון מול תגובה סולידית על אי ברכת המזון למשל, יוצרת עיוות בסולם הערכים. מכיוון שרוב ההתעסקות בבית היא בדברים טכניים ורוב הדרישות הן טכניות יכול להיווצר עיוות בסולם הערכים. לכן כדאי להתמקד במספר מצומצם של הדרישות החשובות ביותר, ובאופן טבעי ייבחרו הנושאים היותר ערכיים ועקרוניים.

לכן יש למעט מאד את דרישות המשמעת כדי:

א. שהילד יוכל לעמוד בהן.

ב. שהמבוגר יוכל להקפיד בעקביות על הציות לדרישותיו.

ג. שסולם הערכים המוצב בפני הילד יהיה ברור ונכון.