- פרס אינו יוצר מרירות, עוינות או התניה שלילית – האם זו שיטת ההפעלה האידיאלית?
- ההיגיון אומר שפרס יוצר התניה חיובית – אם כן האם הוא כלי חינוכי (ולא כלי הפעלה)?
אב הציע לבנו שקל עבור כל משנה שילמד בעל פה. ברבות הזמן הלך הילד לעבוד בחנות ירקות בטענה ששמה מרוויחים יותר טוב.
בדומה לסיפור הקוזקים, מטרת הילד הייתה הכסף ולא המשניות.
האב מוכן לשלם כסף בשביל שבנו ילמד משנה, עד כדי כך חשובה לו המשנה.
אבל הבן תופס זאת הפוך – הוא מוכן ללמוד משנה בשביל שישלמו לו כסף.
הפעלה על ידי פרסים גורמת למטרה (הערך הרוחני) להפוך לאמצעי, ולאמצעי (הערך החומרי – הפרס) להפוך למטרה. לכן גם כשמפעילים ע"י פרס יש לתקן עם חינוך.
ילד היה עוזר בהתנדבות בסידור הספסלים בחוג טעמי-המקרא. בתקופת בין הזמנים העומס גדל ומפעיל החוג הרגיש צורך לפצות אותו ושילם לו. כשהסתיימה התקופה לא היה מוכן המתנדב לעבוד שוב בחינם. לשאלה והרי זו מצווה? ענה שגם מלמד החוג עוסק במצווה ולוקח שכר? לשאלה והרי עשית זאת קודם בהתנדבות? ענה שהיה טיפש אבל לא ימשיך בכך.
ההסבר לכך הוא שבעבר מצא הילד מניע לעבודה זו בסיפוק רוחני. סיפוק רוחני דורש מחשבה והתמקדות בו. כשקיבל שכר מוחשי לא היה צריך להתאמץ לייצר מניע כזה כי היה לו מניע מוחשי וברור. משלא התמקד במניע הרוחני כבר לא זכר אותו.
נזק ההפעלה ע"י פרס אינו רק בהפיכת הפרס המסוים למטרה, אלא בחיזוק התפיסה שההנאה נמצאת רק בתחום החומרי ולא בתחום הערכי.
ילד המתפלל מחמת העונש מול ילד המתפלל מחמת הפרס – מדוע בראשון תהיה התניה שלילית ובשני לא תהיה התניה חיובית?
1. התפילה והעונש שניהם שייכים לאותו תחום בחיי הילד – דברים שאינו רוצה בהם – ולכן הם נקשרים באופן טבעי. הפרס לעומתם שייך למחלקת ההנאות ולכן הקשר בינו לתפילה מלאכותי.
התפילה והעונש נתפסות אצל הילד כקשורות בקשר של סיבה ותוצאה. לולא חובת התפילה לא היה קיים עונש למי שלא מתפלל. אבל הפרס הוא גורם מהנה וקיים מצד עצמו. הוא אפילו מדגיש את תחושת המועקה של התפילה כעול שצריך להיפטר ממנו כדי לזכות בפרס. ממילא הקשר ביניהם נתפס כמלאכותי.