לא נוח לאדם לשמוע שעליו להתחייב לעשות דבר מה. ההתחייבות מתנגשת עם שתי מידות יסודיות – מרי ועצלות. לכן גם כשמסבירים לו מדוע הוא מחויב לעשות שמיעתו פגומה. לעומתו מי שכבר קיבל על עצמו לעשות פתוח ומשתוקק לשמוע הסבר מלא למעשיו.
ניסיון לחנך, להסביר, לעודד לפני דרישה לפעולה מיידית נתפס בחשדנות ובדחייה: "ההורים והמורים חייבים לדבר והילדים חייבים לשמוע". הוא עשוי לפתח יחס טורדני ושלילי לדברי תורה ומוסר גם בעתיד.
את העידוד יש לתת לאחר ההפעלה ("נעשה" ואחר כך "נשמע") והכוונה לאחר שהחניך השלים בליבו עם החובה המוטלת עליו – כשההתנגדות פגה או לפחות פחתה עוצמתה השלילית (בפרס לא תהיה בעיה לגשת מייד לחינוך).
משיקולים של סמכותיות עדיף לא להסביר לפני ותוך כדי הפעלה. ההסברים נתפסים כהססנות, הצתדקות, וכאילו המסביר מבין בעצמו שהוא לא צודק. ההסבר בעצמו, שלפעמים באמת נאמר במטרה להסביר את הצדק שבמעשה, גורם לתחושת אי צדק אצל הילד. דווקא חוסר הסברים משדר ביטחון והחלטיות ואז גם הילד תופס את הדברים כצודקים. הסברים בשלב ההפעלה פוגעים לא רק בחינוך אלא בהפעלה עצמה.
בבית הגרי"ז ישבו סביב שולחן ותינוק טיפס וזחל על השולחן עד לגרי"ז שהורידו וכן המשיך והלך. אחד הנוכחים תמה אם לא ראוי לחנך את הילד שלא יעשה כך. הגרי"ז תמה עליו: מה חינוך יש כאן? האם ראית אדם בן 30 שזוחל על שולחן?
התנהגות חולפת עם הגיל אינה סוגיה חינוכית ולכן אם אפשר להתעלם ממנה מה טוב. סוגיה שאינה נוגעת לעתידו של הילד אינה סוגיה חינוכית. במידה והדבר מפריע אפשר לעצור אותו ע"י הפעלה בלבד מפני שמסר חינוכי אין כאן. ילד זקוק לנוע, לרוץ, לצעוק וכיו"ב בשביל ההתפתחות שלו. במציאות שלנו לא תמיד זה אפשרי וזה לא טוב עבור הילדים, זה גם גורם לעלייה בקשיי תפקוד, למידה והתפתחות. לכן כדאי להתעלם מבעיות סביב זה או לפתור אותן באופן טכני. מאבק בזה יוביל לעימותים ועוגמת נפש שעדיף להימנע מהם. בשום אופן אין להטיף מוסר על כך שילד מתקשה להסתגל למסגרת הטכנית ולתנאים הבלתי טבעיים של הבית ושל הכיתה.