פרק זה מתייחס לנוהג להפעיל ילדים באופן קבוע באמצעות פרס כמו במסגרות חברת תהילים, לימוד אבות ובנים, ישיבות בין הזמנים וכדומה. פעילות "התנדבות" שילדים מקבלים בהן מעין "משכורת".
מחנך שאל את הילד מדוע הפסיק לבוא לחברת התהילים? הילד ענה שהדבר לא משתלם. לדבריו במקום אחר מחלקים פרסים יקרים ותר ובתדירות גבוהה יותר. לאחר בירור התברר שרוב התלמידים באים רק בגלל ההפתעה ואילו המצווה שבדבר לא תופסת כמעט מקום אצלם.
בירור דומה נעשה בקבוצה מקבילה של בנות באותו מקום. שם התברר שהפרס כמעט לא תפס מקום אלא שהן מרגישות "טובות" יותר לאחר אמירת התהילים וכי הדבר תורם לאלה שזקוקים לכך.
הסתבר כי התוצאה נבעה מהסגנונות השונים של המחנכים. אצל הבנים המחנך הדגיש את הרווח החומרי במגוון דרכים, וכי גם ככה אין מה לעשות והפרס ניתן רוב טקס ומלל. אצל הבנות דיברה המחנכת על מעלת אמירת התהלים, סיפרה סיפורים והדגישה שעל הבנות להיות גאות בעצמן שהן טובות יותר לאחר אמירת התהילים. את הפרס נתנה לאחת הבנות לחלק.
אמנם הפרס הקבוע הוא בד"כ בעל ערך ירוד אבל לקביעות שלו יש משמעות הרבה יותר מלערך. לכן, הפעלה קבועה באמצעות פרס מחייבת השתדלות חינכית קבועה על מנת להתמודד עם הקלקול שיש בזה.
טבעו של החומר לאבד מערכו עם הזמן. זה דבר שמקל על הפעילות החינוכית לתפוס את מקום החומר, אך מקשה כאשר לא נעשית פעילות כזו. יש חשש במקרה זה שתיעשה האדרה של הגמול החומרי. למשל, נמצא אבא המנסה להסביר לבנו עד כמה שקל חשוב, כאשר הבן ידרוש ממנו להגביר את התשלום לשקל וחצי.
לכן לא ראוי לתקן את ירידת ערך הפרס אלא לנצל זאת כדי להקל על המרת המניע החומרי במניע רוחני.
בעבר ראינו שיש לחנך לאחר ההפעלה או לאחר התפוגגות עוצמתה השלילית.
כאשר ההפעלה היא בפרס ואינה בעלת עוצמה שלילית אין בעיה ישר לגשת לחינוך.
כדי שלא תהיה עוצמה שלילית בפרס יש הכרח להשתמש בפרס שאינו מלהיב במיוחד וערכו דועך. רק כך יוכל המניע הרוחני לתפוס את מקומו של המניע החומרי.