פרק זה עוסק בהתמודדות ברמת ההפעלה (לא החינוך) – פתרונות על ידי מניעה, והרחקה מדרכי הפעלה העלולות להחמיר את הקשיים בתחום זה.
ההתייחסות היא לאוסף שעיקר מטרתו היא לשם הכמות הגדלה והולכת. שלא כמו אוסף של דברים מהיבט אסתטי למשל.
באוסף כזה רכישת הפריטים אינה אמצעי אלא המטרה עצמה – לא נהנים מהפריטים עצמם אלא מהרכוש שהם מייצגים.
באוסף כזה יש משום פיתוח רכושנות וגם יכולים ילדים להגיע (בעקבותיה) לכשלונות בתחומי הגינות, יושר ויחסי אנוש.
לא נכון לאסור משחקי אוסף למיניהם (גולות, גוגואים ...) כי במה ישחקו הילדים? ועוד שישחקו באיסור. לא נכון להילחם חזיתית בנטייה של ילדים לאסוף. כדאי לנצל את ההזדמנות ללמד את הילד פרקי יושר ואמינות, כנות ונדיבות.
במצב של איסור איסוף קיצוני ילד יכול לאסוף גם בדמיון. הוא מדמיין איך יש לו מצבורים מכל מיני דברים שחושק בהם ומתכנן איך כשיפוג האיסור לכשיגדל יעסוק בכך. הוא יודע שהדבר "אסור" ולכן יכול להצטייר בעיני עצמו כמנותק או פושע. יש ללכת עם הילד ולא נגדו.
אפשר להטות את הילד לאוסף בעל תוכן – אוסף שפרטיו עצמם מעוררים עניין ועיסוק וכך להסיט אותו מההיבט הרכושני לבדו.
אם זה לא מצליח, כדאי לגרום לכך שתחומי האיסוף ישתנו, להטות את הילד מאוסף אחד למשנהו. כך הילד משכנע את עצמו שנושא האיסוף הקודם היה חסר ערך וככל שירבו האוספים הנזנחים תתחזק התפיסה שהערך החומרי הוא זמני ובר חלוף וטעמו פג לכשיושג.
עוני כשלעצמו אינו מוביל להתנהגות שלילית, אבל הרגשת עוני עלולה להוביל לכך. כאשר "אין כסף", "זה יקר" ועיסוק בכסף סובב את הילד, גם אם הבית אינו בעוני, יש הרגשת עוני. האווירה והמנטליות הן העיקר בזה, ולא אם באמת יש או אין כסף.
המנטליות הנ"ל המובילה לתשוקה לכסף, מתרחבת גם למנטליות של עליבות. אם הילד חש שסביבתו עלובה, אומללה ומדוכדכת הוא עלול לפתח חומרנות חולנית. ושוב, העניין הוא של אווירה ומנטליות. הסתפקות במועט אינה צריכה להיות מאמללת ומדכדכת.
ההגנה הטובה ביותר נגד נטייה חומרית היא סגנון חיים של מאור פנים ושמחה.
ההמלצה לעיל להעניק לילדים, אין הכוונה ככניעה ללחציהם, אלא מרצון ההורים להעניק. כשנכנעים לדרישת הילד כמה שניתן זה לא יספיק. כשילד יודע שאין לו זכות לדרוש הוא יעריך וכיכר טובה על מה שנותנים לו.
כשילד רגיל שנכנעים לדרישותיו הנובעות מ"אומללותו" הוא ימשיך לנהוג באומללות, שהרי התנהגות זו מובילה את המבוגר להיענות לו. מעבר לכך שהנאתו נפגמת במצב זה, גם מידותיו מתקלקלות.
פתגם: "מעולם לא אמר כן מי שאינו יכול ומר לא". כאשר הילד מבקש מאיתנו, עלינו להביט בו בשלווה כמה שניות ולשקול בדעתנו אם להיענות לבקשתו. גם אם ברוב המקרים ניענה לבקשה, הוא תופס שיכולנו לומר גם "לא". הוא תופס שהוא מקבל מתנה שלא היו חייבים לתת לו.