המשמעת מיועדת גם לאפשר את ניהולה התקין של המערכת החינוכית.
מעשה בילד שעומד על שפת כביש רחב וחושש לחצות מחמת כלב קטן שבצד השני, "אני מפחד מכלבים". מבוגר חוצה איתו. לשאלה מה הוא עושה במקרה כזה? האם קורא לאמא? ענה בספונטניות וללא מחשבה "מה זה יעזור?". לשאלה האם אמא גם מפחדת מכלבים? ענה בהיסוס ולאחר מחשבה "כן".
ההסבר: הילד עשה קל וחומר: אני מפחד מהכלב ואמא מפחדת ממני – לכן אמא גם מפחדת מהכלב.
מתברר שזהו בן זקונים שההורים פינקו אותו מאד ונמנעו מלהתעמת איתו ולומר לו "לא".
זו טעות כי הילד מרגיש שהוריו חלשים ממנו ובכך אין לו בהרגשתו דמות יציבה ומגוננת שתגן עליו והוא עלול לסבול כל ימיו מפחד וחרדה.
הפחד הוא מרכיס מרכזי בחייו של כל ילד. כבר מגיל רך הוא נחשף לעולם הומה ורועש בעוד הוא קטן וחסר אונים. מחקרים מראים כי במצבים רבים ילדים רכים נתקפים פחד מרעש, תזוזה חזקה, ריח עז וכו' וכי ההורים הם הגורם המרגיע את הפחד הזה למשמע קולם, מדעם, חיבוקם וכו'.
הילד נולד עם תפיסה מובנית שההורים מגוננים עליו, לכן חשוב שיעריך את הוריו כחזקים ויציבים. רק כך הוא מעז להתקדם ולתת אמון בעולם סביבו.
תפיסתו של הילד היא אגוצנטרית (ממוקדת בעצמו) ולכן הוא מעריך את הוריו רק בהתנהלותם מולו. באופן מעט פרדוקסלי – דווקא עמידתם התקיפה מולו נותנת לו את ההורים החזקים שהוא צריך. ילד הדורש במודע דרישה מההורים ומגיע אפילו עד היסטריה, בתת המודע משתוקק לשמוע סירוב החלטי.
אופי חלש, חוסר החלטיות, היעדר כח רצון יכולים להיות תוצאה של משמעת עצמית לקויה – בעיה מרכזית ונפוצה בימינו.
משמעת עצמית לקויה היא תוצאה של משמעת חינוכית לקויה.
שלושה גורמים מעצבים את דפוסי ההתנהגות של הילד:
א. תפיסת עולם – הצורה בה הוא תופס את המציאות.
ב. הדימוי העצמי וניסיון החיים האישי שלו.
ג. הצורך להזדהות עם המבוגרים בחייו.
המשמעת החינוכית מעצבת כראוי שלושה גורמים אלו:
א. מייצרת תפיסת עולם של התנהגות יציבה ועקבית – כך מתנהגים ההורים.
ב. מעצבת דימוי וניסיון חיים של עקביות ואחריות – הילד שמתנהג כך תופס את עצמו כך.
ג. הילד מזדהה עם מבוגרים בעלי עוצמה ולא עם מבוגרים רכרוכיים ולא החלטיים.
יוצא שלמרות שהמשמעת היא כלי הפעלה, היא בעלת השלכות גורליות לעתיד הילד.
המקרה הפרטי של משמעת הוא הפעלה כאן ועכשיו. אבל הסגנון הקבוע של משמעת הוא בעל השפעה לעתיד, מרגיל את הילד למשמעת עצמית ומבסס את יכולתו להתמודדיות בעתיד.
יכול אדם לשמור תורה ומצוות ולדקדק ועדיין אין בו יראת שמים. אדם שמרגיש שיכול היה שלא לשמור תורה ומצוות אך הוא מתנדב (ולא מוכרח) לעשות כן – אין בו יראה.
משל לאדם שתעה במקום שומם והיה עייף ויגע עד מאד והוא בפחד מאנשי המקום, אם יש כאלה, ולבסוף מצא בית ריק ובו שולחן עם כוס מים ופתק שמי שרוצה יכול לשתות ובלבד שידיח את הכוס היטב טרם ואחר השתייה. נקל לשער כמה ישמח באישור לשתות וכמה ידקדק בהדחת הכוס.
כך מי שיש בו יראת שמים מרגיש שהוא בביתו של בעל הבית וחושש מלהינות ללא ברכה ומרגיש שאם לא בירך "כאילו גזל". אבל מי שגדל באווירה שהוא "עושה טובה" כשהוא מברך וזכאי לפרס חסרה לו ההרגשה שהעולם אינו עולם של הפקר.
אדם שתופס ומרגיש שהמציאות בה הוא חי מחייבת קבלת מרות וציות יש לו תפיסת עולם של יראת שמים. מי שחי מציאות של "איש הישר בעיניו יעשה" אין לו יראת שמים. אם הוא שומר תורה ומצוות זה בהתנדבות וכשיעמוד בפני ניסיון יהיה לו הדבר קשה שבעתיים.
ילד שגדל במציאות של משמעת קבועה יש לו תפיסה של העולם כמערכת חוקים המוכתבת עלל ידי סמכות, במהלך התפתחותו תתורגם תפיסה זו ליראת שמים והחוקי התורה ייתפסו כמחייבים מכוח סמכות זו. אבל ילד שגדל מתוך תחושת הפקר וחוסר מחויבות, ימצא עצמו נסחף אחר תאוותיו.
התפיסה שמייצר סגנון קבוע של משמעת היא הבסיס שעליו תיבנה בעתיד יראת שמים.
המשמעת מיועדת להשיג ארבעה יעדים:
א. הפעלת הילד כאן ועכשיו – ניהול תקין של המערכת החינוכית.
ב. עיצוב אדם בעל נפש בריאה, נטולת חרדות, יציבה ובעלת אמון (אדם בכח).
ג. עיצוב אדם התופס את עצמו אחראי ובעל מחוייבות החלטית (אדם בפועל).
ד. בניית תפיסת עלם של מציאות מחייבת קבלת מרות וציות לחוקי סמכות – בסיס ליראת שמים.