המשמעת אמורה לסגל את הילד שדי בעצם הדרישה הסמכותית כדי לחייבו. לכן איום בעונש או הבטחת פרס מקלקלים זאת. הם מעצבים תפיסה שרק איום בעונש או פיתוי בפרס מסוגלים להוביל לביצוע הדרישה. לכן לא רק שלא צריך להשתמש בהם, אלא הדבר אף לא ראוי.
יותר נפוץ מהעונש הוא האיום וברור שגם הוא מחבל במשמעת מהסיבה הנ"ל ויש עוד להרחיב.
האיום כגורם אי נעימות הוא בעצמו עונש.
מחנך שמאיים פוגע בסמכות שלו עצמו, כי הוא מעביר מסר שהדרישה שלו כשלעצמה אינה מספקת.
איום קבוע גורם לילד לסגל לעצמו תפיסת עולם של מרדן (לכן צריך לאיים עליו).
כבר ראינו שבעיני הילד "מצטדק רק מי שלא צודק" – ההסברים נתפסים בעינו כהצטדקויות.
הנזק למשמעת עוד חמור יותר כי מתעצבת תפיסה שרק כאשר אני מבין את ההיגיון ומקבל את הצדק שבדברים עליי להישמע. הסברים הבאים בקביעות כהנמקה לדרישת משמעת פוגעים באופן ישיר בתפיסת המוייבות לסמכות.
נבחין בין עונש לבין תגובת אִימון.
במוסד מסוים ניסו שלא להשתמש בעונש על מנת לא לפגוע במשמעת אך היה זה קשה בגלל מרדנות הבחורים. בשלב מסוים התחילו להבדיל בין "תרגול" ל"עונש" ועדיין זה לא ממש הועיל. עד שאירע מקרה ונאלצו לאסור התנדנדות על כיסא. קבעו גם תרגול – מי שישכח ויתנדנד יאלץ לעמוד עד סוף השיעור. אירע והרב עצמו התנדנד וכששמו לב לכך הוא ביצע בעצמו את "חובת התרגול" שקבעו. חוקים כאלה – שחייב גם את הצוות – הצליחו ועמדו.
א. מתבצעת ללא רגש של כעס או נקמנות אישית אלא באווירת עקביוהחלטית ורגועה.
ב. תגובה שנקבעה מראש ולא נוצרה בעקבות המרדנות.
ג. תגובה שאינה מחריפה ממקרה למקרה.
תגובה כזו נתפסת כחלק אנטגרלי ממערכת המשמעת, לא גורם חיצוני, ולכן אינה מזיקה לה:
א. כי היא נעשית מתוף עקביות החלטית ורגועה שהם מאפייני המשמעת עצמה.
ב. כי היא קבועה מראש כחלק מן הדרישה.
ג. אינה מחריפה ולכן נתפסת כתרגול ולא כנקמה או כפתרון לחולשה.
תגובה כזו ממחישה לילד שהדרישה הסמכותית תקיפה ומחייבת ביצוע ולכן רצוי להשתמש בה.
אם יש תגובת אימון שיש בה מעין מידה כנגד מידה היא עדיפה מפני שהיא מתקבלת יותר כחלק מן הדרישה.
המשמעת צריכה להופיעה בעקביות יום-יום והיא הקו העקרוני עליו מושתת ניהול המערכת.
כל הופעה שלה צריכה להיות עקבית, תקיפה ובלתי מתפשרת.
אל לה להיעזר בגורמים חיצונים לה (עונש ופרס)
סגנון של תגובת אימון נתפס כחלק מן המשמעת והוא מומלץ במיוחד בגיל הרך.
סוד המשמעת הוא: עקביות, ורק עקביות.