המשמעת צריכה להתבסס על עקביות.
תלמיד חדש בישיבה טיפולית החליט לעורר מהומה כדי לצאת מהישיבה כבר ביומו הראשון. סירב להוציא גמרא בחוצפה. המחנך היה שליו ושתק. לאחר שתיקה ממושכת אמר לו: "אולי תנסה. אולי תצליח. איני דורש ממך להצליח, רק לנסות. אם תשתדל, ואני אשתדל לעזור לך – אני מאמין שבסוף נצליח". התלמיד הרגיש מבולבל ומבוייש.
המחנך לא נגרר לעימות אישי. הוא נשאר מבוגר יציב בעל עוצמה פנימית, שאינו נבהל מההתפרצות. זה מה שגרם לנער להרגיש לפתע שהמרי שלו אינו משדר עוצמה אלא חולשה. שלו יש בעיה ולא למחנך.
מחוייבות החניך להקשיב לדרישות המחנך אינן עניין אישי של המחנך. המחנך הוא רק נציג הסמכות. הדרישה צריכה להיות מחייבת מעצם היותה סמכותית ולא כניעה לעוצמה האישית של המחנך, כי אז אינה מחנכת לתפיסת עולם של סמכות.
מבוגר שניצח בעימות אישי מול הילד, אינו נתפס כחזק ויציב, אלא כשתלטן – גיבור על חלשים. בנוסף עוצמתו נתפסת כמכוונת נגד הילד (לא מול הילד כדלעיל), ולכן לא נתפסת כעוצמה שתגונן עליו במקרים אחרים.
צעקות, התפרצויות, מבע פנים וכל מה שנתפס כפגיעה אישית של המחנך פוגע ביעדי המשמעת ומחזק את נטיית הילד למרי.
דרישות המשמעת צריכות להיות מוצגות מתוך תקיפות רגועה ובוטחת כדי לשדר סמכות החלטית ועוצמה בלתי מעורערת.
בשום פנים אסור למחנך להיגרר למאבקי כוח אישיים.
האם די בכוחה של הדרישה – עקבית, תקיפה ובלתי מתפשרת – כדי לכפות על הילד המתמרד לקבל מרות?
כן!
זה גם הכלי היעיל ביותר לכך, בתנאי שתוצג כראוי (כמפורט בסעיף הקודם), יחד עם מסקנה נוספת – אין חובה (ולא רצוי) לאלץ ציות מיידי.
בישיבה טיפולית לא קם תלמיד לפני הר"מ שנכנס לכיתה. הר"מ מביט וממתין. התלמיד לא קם. הר"מ ממשיך להמתין. המצב מביך. לאחר דקה ארוכה הרב מניח לתלמיד והתחיל את השיעור כאילו לא אירע מאומה.
כך אירע למחרת, אך הפעם הרב הוסיף לאחר השתיקה הארוכה "מוטלת עליך חובה לקום" – בשלווה ובאדישות כמוסר מידע.
" לא רוצה לקום"
"זו אינה שאלה של רצון, זוהי חובתך."
"לא רוצה לקום בשבילך."
"אינך קם בשבילי. זהו החוק כאן."
"אני לא קם."
"זו התנהגות לא תקינה. אינך נוהג כשורה."
כך במשך כשבוע עד שהבחור נשבר. בתחילת השבוע עמד עמידה רפה, כמעיין בספר. הרב לא הגיב ומייד ניגש לשיעור. למחרת קם כרגיל, הרב לא הגיב. רק בסוף השיעור כשרוב הבחורים עזבו ניגש אליו, לחץ את ידו: "כל הכבוד! נעשית גבר!".
כדלעיל, הבסיס להצלחת המחנך הוא שלא נכנס לעימות אישי וגם הצליח להמחיש זאת לסובבים. בנוסף רואים כאן כי לא רצוי (ואף לא מומלץ) לאלץ ציות מיידי.
אמנם הכלל הוא שכל התנסות מחזקת את עצמה, אך כשההתנסות יכולה להכיל חוויות סותרות, כמו כאן, רק אחת מהן תתחזק והדבר תלוי בהתנהגות המחנך.
נער מתאר איך עובר יומיום ליד חנות עם דבר מאכל שמתאווה לו. ככל שעבר שם יותר הדבר היה קשה לו יותר עד שנשבר. מדוע לא התחזקה ההתנסות של עמידה בפיתוי כאן אלא רק נחלשה?
גם כאן יכולות להיות חוויות סותרות – חוויית עוצמה של עמידה בתאווה מול החמצה של הנאה.
איזו מהן תתחזק עם כל עמידה בניסיון?
אם היה מתמקד בחוויית ההתגברות היא הייתה מתחזקת. אך אם לא בחר להתמקד בכך תתחזק חוויית ההחמצה.
אי הקשבה למבוגר – חוויית אי-נעימות מחמת התנהגות לא תקינה (כי תפיסת עולמו של הילד תלויה במבוגרים הרואים בכך דבר לא תקין) מול חוויית תחושת עוצמה של ניצחון בעימות.
איזו חווייה תתחזק? הדבר תלוי במבוגר.
היגררות לעימות אישי – הילד יחוש "ניצחון" עוצמה ויכולת. אך אם המבוגר תקיף ורגוע יש כאן אירוע של מרידה בסמכות ואירוע כזה גורם אי-נעימות לילד – גם אם לא ביצע את הדרישה. ככל שתתגבר הרגשה זו לבסוף יקבל עליו את המרות. לכן אין צורך באילוץ לציות מיידי.
מי שמנסה לאלץ ציות מיידי יגרר במהרה לעימות אישי. לכן ראוי למתחיל להתאמן קודם ולהחליט מראש שלא לאלץ בשום דרך את ביצוע הדרישה – הוא רק מתאמן להציב דרישת משמעת כראוי.
המשמעת צריכה להתבסס על עקביות בלבד.
אין צורך (ולרוב גם לא כדאי) לכפות את החניך למילוי מיידי של הדרישה. די בכך שהוברר לחניך שהמחנך לא נסוג מעמדתו ולא התערער ביטחונו וכי – למרות סירובו – הדרישה קיימת באופן החלטי.
כאמור לעיל משמעת אינה אמצעי לפתרון בעיות ניהול ושליטה אלא כלי לעיצוב תפיסת חיים לפיכך יש לבצעה גם כלפי הילד הממושמע.
המשמעת מעצבת את תפיסת העצמי שלו ואת תפיסת עולמו ולעיצוב תפיסה יש צורך בהתמדה ובקביעות. משמעת היא הענקה שכל ילד זקוק לה.
המשמעת חייבת להופיע כל יום בכל מערכת חינוכית. דרישה אחת או שתיים ביום בסגנון של משמעת – דרישה החלטית בטון רגוע מאד.
הטוב ביותר הוא בדרישה שהילד ממלא ללא בעיה, היסוס או קושי ("תסגור בבקשה את הדלת" וכדו'). כך הדבר טבעי יותר ואוטומטי יותר ומתחזקת התפיסה שהמשמעת טבעית בעולם. כך גם לא נותנים מכשול בפני עיוור בדרישה שקשה לציית לה.
מומלץ להתחיל לאמן למשמעת מגיל שהילד מבין את טון הדיבור של הוריו (לא את המילים עצמן). להחליט על עניין אחד שבו מתמידים בעיקביות כמו זחילה למקום מסוים. כשמגיע לשם אומרים לו "לא!" בטון החלטי ורגוע ומרחיקים אותו. אסור ללות זאת בכעס, אלא אווירת למידות רצינית אך שלווה. כך יש לבצע שוב ושוב זמן רב.
במקביל אין לאמן לחוסר משמעת, גברים שאינו מסוגל לעמוד בהם. מוטב ימנעו אותם ההורים באופן טכני.
תסכול הוא התבדות של ציפייה. כשילד נוסע במכונית צעצוע הוא לא מתוסכל מכך שעליו לעצור כשמגיע לקיר כי למד שהקיר לעולם לא יזוז. אדם מיוזע ועייף עשוי להיות מתוסכל מכך שהאוטובוס לא הגיע, אך לא מכך שאין לו כנפיים למהר הבייתה. המשמעת מעצבת תפיסת עולם בריאה וריאלית ולכן התסכולים פוחתים. ילד שגדל ללא משמעת ומגיע לגיל 3 ומתחיל למרוד בצורה כזו שהוריו בלית ברירה מפעילים כנגדו משמעת – במקרה זה יווצר תסכול – לאחר שהתרגל לסגנון מתירני פתאום באות הדרישות בבת אחת. לכן עדיף להתחיל בגיל רך.
כן אדם ירא שמיים הניסיון שלו קטן יותר מפני ש"לפתח חטאת רובץ" ואצלו אין פתח לעברה כמו אצל הפרוץ בעוונות.
הפרק הבא יעסוק בדברים שאין לעשות כדי לא לפגוע במשמעת.