"והנה, מה שהורונו חז"ל הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא." (מסילת ישרים)
השאיפה המניעה את עבודת ה' היא שאיפה לתענוג ולהנאה רוחניים.
מכאן מוגדר החינוך לעבודת ה':
כלל הפעולות המיועדות להקנות למתחנך את היכולת לשאוף לתענוג ולהנאה רוחניים ולהשיגם.
אב השקיע רבות בתפילת בנו. הוא הקפיד שבנו יתפלל תחת השגחתו ולשם כך שינה את זמן תפילתו לזמן הנוח לבנו. הקפיד איתו שיתפלל מתוך סידור פתוח ואם נתפס לחלומות ולהזיות העיר לו על כך מייד ואילץ אותו לשוב לתפילה. האב לא מבין מדוע למרות ההשקעה הרבה מצידו הוא נוחל כישלון חרוץ עם בנו בנושא זה.
אני שונא להתפלל. שנים אני מחכה שאיה גדול ואוכל להתחמק מהתפילה. כשאני רק נכנס לבית הכנסת אני מרגיש רע. אין לי סבלנות לשבת.
ההורה הפעיל את בנו להתפלל אך לא העניק לו הנאה ותענוג רוחניים מכך – דהיינו לא חינך.
האב השניא את התפילה על בנו בקפדנותו היתרה וגרם לו לקשר בין התפילה להרגשת מתח ומועקה.
להחמיא לבן על תפילתו, לתאר את הנאתו למראה בנו המתפלל, לספר לבן כמה אהוב הוא לפני הקב"ה, לשבח אותו לפני אמו ויתר בני הבית, להשתדל בדברים שיקנו לו חום וחיבה, נעימות וסיפוק – פעולות שיחבבו עליו את התפילה.
ילדה בת 4 אוחזת בממתק ומסרבת לברך.
לקיחת הממתק תגרום לילדה לברך. פעולה כזו תהיה בעלת השפעה מקומית מיידית בלבד – זו הפעלה. לא יהיה בה משום חינוך לאורך זמן.
המחנך הבסיר שה' אוהב אותנו ונתן לנו את כל הדברים הטובים. אסור לאכול בלי ברכה, זה כמו לא להגיד תודה. אם קשה לך כעת לומר תודה תניחי את הממתק בצד ותאכלי אותו כשיהיה לך כח.
לאחר שהילדה בירכה תיאר המחנך את המלאכים שאומרים שירה לפני הקב"ה תיאור מרהיב ואז תיאר איך הקב"ה משתיק את כולם לפתע על מנת לשמוע את הילדה הקטנה מברכת. ה' כל כך אוהב אותך עד שהשתיק את כולם לשמוע רק אותך.
האב שסופר עליו לעיל שינה גישה עם הבן הצעיר. האב חדל מקפדנותו והחל לשבח ולעודד הבן נהנה מן השבחים אך התחמק מן התפילה.
התברר שהבן התנסה כאן בניסיון גדול – מקומו היה בסביבה שבה ההתנהגות בתפילה לא הייתה נאותה – של ילדים ושל מבוגרים. הילדים צחקו על היותו "צדיק" ולגלגו עליו. העידוד הרגיל לא הספיק. ההנאה מן העידוד לא עמדה בעוצמה מספיקה מול ההפסד שבלגלוג. נדרש עידוד עוצמתי ויוצא דופן.
בעצה אחת עם רב הקהילה נערך קידוש לכל ילדי בית הכנסת. הרב האריך במשל על ילד שאסף אבנים טובות במצוות במלך לעומת חבריו שלגלגו עליו, על גודל שכרו ועל עונשם של המלגלגים ובסוף קשר את הסיפור בילד שלנו, לחץ את ידו ואמר שהוא עצמו מקנא בו על תפילתו הרצינית למרות הלגלוג.
אב הקדיש שעה מידי יום ללימוד עם בנו. הדבר דרש ממנו הקרבה וגרם קשיים ועדיין הוא התמיד בדבר מרוב החשיבות שהוא מייחס ללימוד. התברר לו שהבן שונא את הלימוד איתו.
מתברר שהאב מבקש מבנו ללמוד איתו שלמד בבית הספר. האב מקשיב, מעיר ומתקן ולבסוף בוחן את ידיעותיו. האב עצמו אינו נהנה מן הלימוד עם הבן מאחר ואינו בשעה נוחה ואינו ברמה גבוהה, הוא עושה זאת רק כדי לקדם את בנו.
זווית הבן: הוא לומד עם אדם קצר רוח ומתוח שהוא חושש ממנו. אדם זה בוחן אותו ומותח על דבריו ביקורת. לימוד הגמרא נעשה באווירת מתח וחוסר נעימות. אפילו אם הבן מבין שאביו אשם באווירה זו, אין זה משנה את הקשר שבין ההרגשה הלא נעימה לבין לימוד הגמרא. לימוד כזה רק ירחיק אותו מאהבת הלימוד בטווח הארוך.
ללמוד עם בנו באווירת חום וידידות. לשבת ליד בנו ולהניח ידו על כתפו. לבטא את הנחת שלו מאותם קטעים שהבן מצליח להסביר כראוי. גם אם תהיה נסיגה ברמת הלימוד, חשובה יותר האווירה הנעימה. על האב להשתדל שתהיה לבנו הנאה בלימוד – זהו חינוך.