חשיפה תעסוקתית לממיסים

1. חשיפה תעסוקתית לממיסים

אין כמעט מקצוע שאיננו כרוך בחשיפה לממסים (סולוונטים). בתעשייה המודרנית הולך וגדל השימוש בתרכובות כימיות המכילות פחמן, ובמיוחד בממסים אורגניים. ממסים אורגניים תעשייתיים הם תרכובות כימיות שניתן לחלק לעשר קבוצות כימיות שונות, לפי הרכבן או השייכות הכימית. הקבוצות החשובות והנפוצות ביותר הן ממסים אליפטיים וממסים ארומטיים. לממסים אליפטיים מבנה מולקולרי של שרשרת ארוכה. לקבוצה זו שייכים הממסים הפחמימניים ההלוגניים. לממסים הארומטיים מבנה מולקולרי טבעתי, וממיס האופייני לקבוצה זו הוא הבנזן.

ממסים אורגניים משמשים למגוון מטרות בתעשייה: מחקר, ייצור ועיבוד, שימוש, טיפול, תחזוקה ועוד. הם נמצאים בתרופות וחומרי רוקחות וקוסמטיקה; משמשים בייצור צבעים, שימוש בהם והסרתם; מסייעים לניקוי שומנים בתעשיית המתכת; למיצוי שמנים מדגנים ומזרעים בתעשיית השמן ולמיצוי שמנים מעצמות; לניקוי יבש של טקסטיל; לייצור צבעי דפוס ולביצוע הדפסות שונות על נייר, בד, מתכת ועוד; הם משמשים בתעשיית הגומי והפלסטיקה; בתעשיית הנפט והדלקים; בתעשייה הפטרוכימית; בתעשיית הדבקים ובשימוש בהם; בבדיקות אנליטיות ולמחקר, במעבדות כימיות במפעלים ובמוסדות מחקר, לבדיקה וללימוד ובמוסדות רפואיים. הכמויות משתנות, מעשרות ומאות גרמים בשנה ועד מאות ואלפי ק"ג בשנה בתהליכי ייצור וסינתזה של הממיסים.

פגיעה חריפה יכולה לגרום לסחרחורת ואף למוות. פגיעה כרונית יכולה להסב פגיעות ונזקים רבים למערכות בגוף: מערכת העצבים, הנפש, העור, מערכת הרבייה, מערכת הדם, כבד וכליות. הנזק לעתים הפיך, לרבות סרטן. ממסים רבים מהווים גם סיכון בטיחותי של התלקחות אש ונפיצות, וחלקם יכולים להתאדות בקלות ליד מקור חום.

הממסים יכולים לחדור לגוף האדם בעיקר דרך מערכת הנשימה ודרך העור ובמידה פחותה גם דרך מערכת העיכול. בשאיפת אדי הממסים נוצר מגע ישיר בין הממסים לכלי הדם. החדירה והספיגה דרך העור מתרחשות רק לאחר שהממסים המיסו את השומנים שבעור. אז הם נספגים בגוף ועוברים דרך מחזור הדם אל האיברים הפנימיים וגורמים להשפעות רעילות עליהם, בעיקר לפי דרגת המססות שלהם. לאחר ספיגתם, הם מובלים על ידי מחזור הדם ויכולים לחדור למערכת העצבים ההיקפית ולמערכת העצבים המרכזית (למוח ולחוט השדרה). שם הם עלולים לדכא את תפקודי המערכת, לגרום לאבדן ההכרה, לתרדמת ואף למוות. יש גם אפשרות לדיכוי מרכז הנשימה במוח. הממסים מגיעים עם זרם הדם גם לכבד ולכליות, שם לרוב עוברים תהליך פירוק ומופרשים. רובם יכולים גם לעבור בקלות לעובר דרך השליה וכן לחלב ההנקה.

חלקם נשאר בגוף ופוגע באיברים הפנימיים: בחשיפה חריפה גורם לפגיעה במערכת העצבים (מכאבי ראש וסחרחורת ועד חוסר הכרה ומוות), בחשיפה כרונית – לפגיעה במערכות העצבים המרכזית וההיקפית. פגיעה במערכת העצבים המרכזית מתבטאת בשינויים נוירו-התנהגותיים ובירידה קוגניטיבית. פגיעה במערכת העצבים ההיקפית גורמת לניוון התאים העצביים ומכאן להתכווצות שרירים, כאבים, חולשה וירידת התחושה בגפיים; פגיעה בעצב הראייה; פגיעה טרטוגנית ובעוברים, לרבות עלייה בשכיחות ההפלות; הפרעה למחזור החודשי של האישה וירידה בפוריות הגבר; פגיעה במערכת הלב וכלי הדם (הפרעות קצב, אי-ספיקת הלב, הצרות כלי הדם, ירידה בכמות החמצן המועברת לשריר הלב); במערכת הדם (דיכוי המערכת ועד התפתחות לוקמיה); פגיעה בכבד, כלרבות פגיעה חדה שיכולה להסתיים בנמק ובמות תאי הכבד, ופגיעה כרונית של הרס וניוון תאי הכבד עד שחמת הכבד; פגיעה מסרטנת ומוטוגנית על ידי מסרטנים ודאיים לאדם, בעיקר בנזן (לוקמיה) ופורמלדהיד (קבוצה 1 לפי IARC); פגיעה מסרטנת בלתי ודאית ומוטגנית חשודה לבני אדם, על ידי סטירן ודיוקסן (קבוצה 2B לפי IARC); פגיעה בכליות, לרבות פגיעה חריפה ופגיעה כרונית של נמק; פגיעה בדרכי הנשימה (גירוי דרכי הנשימה, תופעות של אסתמה); פגיעה בעור (התייבשות, היסדקות, שלפוחיות ועד דלקת כרונית); פגיעה בעיניים (בעצב הראייה, דלקת הלחמית וערפול העדשות עקב גירוי חוזר וממושך של אדי ממסים) וכן פגיעה בשמיעה.

חזרה לראש הדף

2. ממיסים פחמימניים ארומטיים (מפ"א)

הממסים הפחמימניים הארומטיים הם קבוצה גדולה של נוזלים – ממסים, אורגניים, דליקים ונפיצים, מסיסים באלכוהול ובאתר, רובם אינם מסיסים במים, והם נרקוטיים ורעילים לגוף בדרגות שונות. הם מיוצרים בתהליך הזיקוק מנפט גולמי והשימוש בהם נפוץ מאוד בתעשייה. הנפוצים ביותר הם בנזן, טולואן, קסילן, סטירן ופנול. הבנזן הוא הרעיל שבהם ונחשב לגורם מסרטן.

הממסים הללו מתנדפים בקלות, וחומרת הסיכון הנשקפת מהם עולה לפי רמת ההתנדפות. סף הריח תואם את רמת ההתנדפות ויכול לשמש אזהרה מוקדמת, למעט המקרה של בנזן. הממס חודר לגוף האדם בעיקר דרך דרכי הנשימה (ברוב הממסים, כ-60%-40% נשארים בתוך הגוף), וחדירה מועטה אפשרית דרך העור במגע ישיר.

חזרה לראש הדף

3. בנזן

הבנזן (C₆H₆) הוא נוזל ממס אורגני, מקבוצת הפחמימנים הארומטיים. הוא נוזל חסר צבע, נמס במידה מסוימת במים, ונמס מצוין בממסים אורגניים ובשמנים. הוא מתאדה בקלות ומדיף ריח ארומטי מיוחד, אך ריח זה איננו יכול להוות אמצעי התראה למשתמשים בו.

'בנזול' הוא תכשיר כימי המכיל תערובת של בנזן בעיקר עם טולואן וקסילן (הדומים לבנזן). 'בנזין' הוא ממס מסחרי המכיל תערובת של פחמימנים אליפטיים, והוא יכול להכיל גם אחוז מסוים של בנזן (לרוב קטן מ-1%), ומשמש בין השאר לטיפול רפואי וכדלק מנועי למכוניות, מטוסים וכלי תחבורה אחרים בהתאמה להרכבו הכימי.

למרות ההגבלה בחוק, המתירה שימוש רק בבנזן המכיל פחות מ-1% בנזן מנפח התמיסה (למעט בתהליכים מסוימים), ריכוזו של החומר באוויר יכול להיות גבוה מהמותר בשל נדיפותו הגבוהה, במקומות עבודה שתנאי האוורור בהם לקויים. את הבנזן מפיקים בתהליכי זיקוק מעטרן ומאבן פחם (לכן, בכל מקום שבו עובדים עם פחם, לרבות תחנות כוח חשמליות, יכולים להיות ריכוזים מסוימים של בנזן באוויר). בארץ, ההפקה הראשונית היא בבית זיקוק לנפט עם שאר החומרים הארומטיים יחד, ומשם הם מועברים למפעלים פטרוכימיים לזיקוק סופי ולשיווק הבנזן. השימושים התעשייתיים העיקריים של הבנזן הם: דלק; חומר כימי טהור במעבדות; ממס בעבודות שונות; בייצור דבק מגע ועבודה עמו.

הנזק הבריאותי: בנזן הוא גורם מזיק, רעיל, מסרטן, מוטגני וטרטוגני. הוא חודר לגוף האדם דרך העור, דרך דרכי העיכול בתאונה ובעיקר דרך דרכי הנשימה. חלק ניכר מאדי הבנזן הנשאפים לריאות נפלט לאוויר ורק 60%-15% חודרים לריאות ועוברים למחזור הדם. אחר כך הוא יכול להיות מופרש דרך הכליות לשתן. בהרעלת בנזן חריפה, הבנזן מתרכז בעיקר במערכת העצבים המרכזית ופועל כחומר מרדים ויכול גם לגרום לגירוי של העור. בהרעלה כרונית הוא מתרכז בכבד, מתחמצן, עובר ומשפיע על מערכת הדם (אנמיה) ועל מח העצמות (מנגנון יצירת הדם) עד התפתחות של סרטן הדם (לוקמיה), וכן יכול להגביר את הנטייה לעיוותים כרומוזומליים, לטרטוגניות ולמוטגניות. הוא יכול גם לפגוע בתפקודי הכבד, תפקודי הריאות ותפקוד מערכת השתן.

חזרה לראש הדף

4. ממיסים פחמניים הלוגניים (מפ"ה)

ברובם תרכובות של כלור, והם מופיעים בשימוש יומיומי כנוזלים יציבים, בלתי דליקים, נדיפים (התאדות מהירה), בעלי רעילות גבוהה (נרקוטיים), אשר יכולים להתפרק בחום לחומרים רעילים נוספים כגון חומצת מלח, כלור, פחמן חד-חמצני ודו-חמצני ופוסגן (גז רעיל מאוד).

הם שייכים לקבוצת הממסים האורגניים האליפטיים (הרכב של שרשרת פתוחה), רוויים או בלתי רוויים, שהם ברובם פחמימנים כלוריים. תכונות בולטות המאפיינות את הקבוצה: יכולת טובה להמס שמנים, שומנים, דונג ושעווה. הם יציבים לאורך זמן ולפיכך אינם מתפרקים בקלות (אלא אם כן הם נתונים בחום גבוה). לכן הקבוצה משמשת לשלל שימושים בתעשייה. נוסף על כך, ממסים הלוגניים אינם דליקים ולכן משמשים תחליף לממסים הארומטיים; במגע עם מתכות כגון אלומיניום, הם יוצרים תגובות כימיות מסוכנות ורעילות; נדיפים מאוד (פוגעים בשכבת האוזון, למשל החומר CFC שמוכר לנו מתרסיסי ריח).

מקומות עבודה שיש בהם חשיפה תעסוקתית לעובדים הם מקומות המייצרים חומרים אלה. החומרים גם משמשים בתעשייה לניקוי של חומרים אחרים: של מתכות בתעשייה ההנדסית; בתעשיות האלקטרוניקה לניקוי חומרים בלי לפגוע במכשיר עצמו; בניקוי יבש של בגדים וטקסטיל. הממיסים הכלוריים משמשים, בין השאר, גם למיצוי שמנים ושומנים ובתעשייה הכימית ובמעבדות, וכן להסרת צבעים ובטיפקס.

הייצור של ממסים הלוגניים והשימוש בהם כרוכים בחשיפה תעסוקתית (קצרה או ממושכת) ועלולים לגרום לתופעות מקומיות של גירוי בעור, בעיניים ובדרכי הנשימה ועד פגיעות מערכתיות, לרבות נזק למערכת העצבים המרכזית, לכבד, לכליות, לעור וללב. בארץ, הנזק הבריאותי מוכר כמחלת מקצוע.

ממסים הלוגניים יכולים לחדור לגוף האדם בשלוש הדרכים: דרכי הנשימה שהן הדרך העיקרית לחדירה; דרך העור לאחר מגע; דרכי העיכול בעקבות תאונה או היגיינה לקויה. בטבלה הבאה מפורטים דרגות הרעילות ואיברי הפגיעה עקב חשיפה לכמה ממסים בולטים.

דרגת רעילות: - =אין; + =נמוכה; ++ =בינונית; +++ =גבוהה

חזרה לראש הדף

5. ויניל כלוריד (VCM)

הויניל-כלוריד מונומר (CHCl) הוא ממס מקבוצת הפחמימנים ההלוגניים האליפטיים. זהו גז חסר צבע בטמפרטורה ולחץ רגילים, בעל ריח מתקתק שבו ניתן להבחין רק בריכוזים גבוהים מאוד.

החשיפה התעסוקתית העיקרית היא בזמן הייצור של ויניל-כלוריד (מאתילן), וייצור הפולי-ויניל-כלוריד (PVC), אך גם בעבודות תחזוקה, ניקוי הדודים לעיקור ומילוי שקים. בעבודות הכרוכות בייצור והלחמה של מוצרי PVC (צינורות, לוחות שטוחים וגליים וכו') אין חשיפה של ממש לוויניל-כלוריד, הגבוהה מרמת הפעולה שנקבעה בארץ (0.5 חל״מ).

בעבר השתמשו בו כחומר מרדים, אך התגלה שחשיפה ממושכת לרמות גבוהות של החומר יכולה לגרום לסימפטומים של אי-שקט נפשי, חולשה, כבדות ברגליים, טשטוש החושים ורצון לישון (הסימנים האלה נעלמים במהירות, עם הפסקת החשיפה) ועד מצב של מצב נרקוטי עמוק וחוסר הכרה; להפרעות במחזור הדם ההיקפי ('תסמונת ריינו'); שינויים בעור הידיים (קרות, חיוורות או כחולות, רטובות ונפוחות בגלל בצקת קשה) ולשינויים בעצמות של אצבעות הידיים; לשינויים ברֵיאות לרבות תפקודי ריאות. בחשיפה של 20-2 שנים, לסרטן בכליות ובמיוחד בכבד (מוכר כחומר מסרטן לפי IARC ובישראל). הפגיעה מוויניל-כלוריד מוכרת כמחלת מקצוע.

Page updated

Google Sites

Report abuse