אשכול בחירות ומפלגות

שיטות ממשל

ישראל וגרמניה - שיטת ממשל פרלמנטרית

ראש ממשלת ישראל לשעבר וראשת ממשלת גרמניה לשעבר, שנבחרו בשיטת ממשל פרלמנטרית. כל אחד מהם כיהן יותר מ-15 שנים (בנימין נתניהו ב-5 קדנציות ואנגלה מרקל ב-4 קדנציות).

אוסטריה - שיטת ממשל פרלמנטרית

ממשלת אוסטריה נפלה בהצבעת אי אמון של הפרלמנט, במאי 2019. דבר כזה יכול לקרות רק בשיטת ממשל פרלמנטרית. בתמונה, ראש הממשלה שהופל, סבסטיאן קורץ בן ה-32!

ארצות הברית - שיטת ממשל נשיאותית

ריצ'רד ניקסון היה הנשיא האמריקני היחיד שהתפטר. הוא עשה זאת כאשר הקונגרס כבר החל בהליך ההדחה שלו בעקבות פרשת ווטרגייט. בשיטת ממשל נשיאותית הפרלמנט לא מקים את הממשלה ולא יכול להפיל אותה, אז איך כמעט הפילו את הנשיא? תשובות בכיתה.

שיטת ממשל פרלמנטרית

שיטת ממשל פרלמנטרית פירושה שהממשלה קמה מתוך הפרלמנט ובאישור הפרלמנט, והפרלמנט יכול להפיל אותה. השיטה כוללת את המרכיבים הבאים:

ראש הרשות המבצעת: ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת. לנשיא יש תפקיד ייצוגי בלבד.

מערכת בחירות של פתק אחד: העם בוחר את נציגיו לפרלמנט (בית הנבחרים, בית המחוקקים).

הקמת הממשלה: הממשלה קמה בשילוב של מספר מפלגות מתוך הפרלמנט, וצריכה לזכות באישור הפרלמנט. שילוב של מספר מפלגות שמהוות את הרוב בפרלמנט נקרא קואליציה.

יחסי הפרלמנט והממשלה: הממשלה נשענת על רוב של חברי הפרלמנט, והפרלמנט יכול להפיל אותה ברגע שאין רוב.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שיטת ממשל נשיאותית

שיטת ממשל נשיאותית היא שיטה בה הנשיא נבחר ישירות על ידי האזרחים, והוא זה שלמעשה מקים את הממשלה. כלומר, הממשלה לא קמה מתוך הפרלמנט והפרלמנט לא יכול להפיל אותה.

ראש הרשות המבצעת: הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת. אין ראש ממשלה.

שתי מערכות בחירות, או מערכת בחירות עם שתי מעטפות: העם בוחר את נציגיו לפרלמנט, ובמערכת בחירות נפרדת העם בוחר ישירות את הנשיא.

הקמת ממשלה: הנשיא מרכיב ממשלה שאנשיה אינם משתייכים לפרלמנט, והממשלה אינה צריכה אישור מהפרלמנט.

יחסי הפרלמנט והממשלה: הפרלמנט יכול להגביל מאד את הנשיא והממשלה, אך לא יכול להפיל את הנשיא והממשלה, אלא בנסיבות מיוחדות ונדירות.

הערה: בארה"ב נהוגה שיטת ממשל נשיאותית. הפרלמנט האמריקני (הקונגרס) יכול להדיח את הנשיא במקרים של התנהגות לא ראויה וברוב מיוחד של שני שלישים מחברי הקונגרס. הקונגרס לא מאשר את הקמת הממשלה ולא יכול להפיל את הממשלה, וגם לא יכול להדיח את הנשיא בגין חוסר הסכמה פוליטי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

שיטת ממשל מעורבת

שיטת ממשל בה יש שני ראשים לרשות המבצעת: נשיא וראש ממשלה. הנשיא נבחר על ידי האזרחים, והוא ממנה ראש ממשלה. סמכויות הביצוע, כלומר ניהול המדינה, מתחלקות בין שניהם. דוגמה לשיטת ממשל מעורבת קיימת בצרפת: הנשיא נחשב לזה שמנהל את המדינה, אבל לראש הממשלה יש סמכויות רבות משלו.

ראש הרשות המבצעת: יש שני ראשים לרשות המבצעת: אחד הוא הנשיא ואחד הוא ראש ממשלה, ולשניהם יש סמכויות ביצוע פוליטיות. היקף הסמכויות של כל אחד מהם משתנה.

מערכת בחירות עם שתי מעטפות: העם בוחר את נציגיו לפרלמנט, ובמערכת בחירות נפרדת העם בוחר ישירות את הנשיא.

הקמת ממשלה: הנשיא ממנה בעצמו את ראש הממשלה, אבל יכול למנות רק את מי שיש לו רוב פרלמנטרי, כי הקמת הממשלה דורשת את אישור הפרלמנט. כך נוצר מצב שלעתים הנשיא ממנה מישהו ממפלגתו שלו, ואז באופן מעשי הנשיא עצמו מנהל את המדינה, ולעתים נאלץ הנשיא למנות מישהו ממפלגה מתחרה, ואז סמכויות הביצוע מתחלקות בין שני האישים.

יחסי הפרלמנט והממשלה: הפרלמנט יכול להפיל את הממשלה, אבל אינו יכול להדיח את הנשיא, כך שאין משמעות גדולה מדי להפלת הממשלה.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

השוואה בין שיטת הממשל הפרלמנטרית, כפי שהיא נהוגה בישראל, לבין שיטת הממשל הנשיאותית, כפי שהיא נהוגה בארה"ב (יתרונות וחסרונות של כל שיטה)

היתרון העיקרי של השיטה הנשיאותית הוא שהנשיא והממשל שומרים על יציבות למשך 4 שנים, ובאופן מעשי לא ניתן להפילם, לעומת השיטה הפרלמנטרית שבה מפלגה אחת שפורשת מן הקואליציה יכולה להפיל את הממשלה. הבעיה מתעצמת כי עצם האיום של יציאת מפלגה מן הקואליציה משתק את הממשלה בעניינים בהם יש מחלוקת גדולה.

החיסרון העיקרי של השיטה הנשיאותית הוא מצב של פרלמנט לעומתי, כלומר מצב שבו לנשיא אין רוב בפרלמנט, ואז קשה לו לנהל את המדינה: אין לו רוב לחקיקה בפרלמנט ואין לו רוב לאישור התקציב בפרלמנט. לעומת זאת בשיטה פרלמנטרית מצב כזה לא ייתכן, כי הממשלה תמיד נשענת על רוב בפרלמנט.

שיטת ממשל מעורבת - צרפת

ניקולא סרקוזי נראה די מרוצה - ככה זה כשאתה גם נשיא צרפת וגם נשוי לקרלה ברוני. בצרפת יש שיטת ממשל מעורבת: הנשיא נבחר על ידי הציבור והוא בעצמו ממנה את ראש הממשלה והממשלה. סמכויות ניהול המדינה מחולקות בין הנשיא לממשלה, למרות שהנשיא הוא ראש הרשות המבצעת וגם בפועל דומיננטי הרבה יותר. זהו מצב בעייתי משום שהנשיא נדרש להתעסק בענייני חוץ וביטחון ואילו ראש הממשלה נדרש להתעסק בענייני פנים, אבל יש דברים רבים שנוגעים לענייני חוץ, ביטחון ופנים גם יחד. לדוגמה, כל החלטה שתקבל צרפת בקשר לטרור המוסלמי בשטחה תשפיע על כל התחומים. בינתיים סרקוזי מחייך פחות. הוא כבר לא נשיא, ואפילו עמד למשפט באשמת שוחד. הוא הורשע, וקיבל שנה מאסר בפועל.

שיטות בחירות

תמורות (שינויים) בשיטת הבחירות בישראל

למעשה לא היה שינוי בצורת הבחירה של חברי הכנסת. הבחירות היו ונשארו רשימתיות, ארציות ויחסיות.

השינוי היחיד שהיה הוא בחירה ישירה של ראש הממשלה בשנים 1996, 1999 ו-2001, על פי "חוק יסוד: הממשלה" שנחקק ב-1992, ושונה ב-2001. בשנים אלה שונה גם שמו של חוק הבחירות לכנסת. למעשה זהו שינוי בשיטת הממשל ולא בשיטת הבחירות.

בשנים אלה הצביעו אזרחי ישראל בשני פתקים נפרדים: פתק אחד למפלגה ופתק אחד לראש ממשלה. בפתק למפלגה הם הצביעו כמו בכל השנים, בעד רשימת המועמדים של אותה מפלגה לכנסת, כפי שהיא נקבעה על ידי המפלגה עצמה. בפתק לראש ממשלה הם בחרו ישירות את ראש הממשלה, אבל הוא היה צריך להרכיב ממשלה מתוך הפרלמנט, כמעט בדיוק כמו שנעשה עד עכשיו.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כישלון הבחירה הישירה

חוק הבחירה הישירה החזיק מעמד זמן קצר, משום שבמערכת הפוליטית הבינו שבמקום לשפר את המצב, הוא רק עושה אותו יותר גרוע.

המצב היה שהקמת ממשלה בישראל מצריכה קואליציה של מספר מפלגות, ולכן כל מפלגה הייתה יכולה להפיל את הממשלה, וכך הפכו המפלגות לסחטניות גדולות עוד יותר ממה שהיו עד אז, כולל סחטנות של דברים שאינם ראויים.

פוליטיקאים ומומחים שונים חשבו שבחירה ישירה לראשות הממשלה תחזק את ראש הממשלה, וכך תמנע את סחיטתו הפוליטית על ידי מפלגות קטנות.

הבחירה הישירה השיגה בדיוק את ההיפך. המצביעים ראו שאפשר להצביע עבור ראש הממשלה שבו המצביע מעוניין, אבל במקביל לא צריך להצביע בעד המפלגה שלו, וכך התחזק כוחן של המפלגות הקטנות לסחוט עוד יותר.

הפוליטיקאים של המפלגות הגדולות הבינו זאת, וב-2003 כבר נערכה שוב מערכת בחירות עם פתק אחד בלבד.

שינויים והצעות נוספות לשינוי שיטת הממשל או שיטת הבחירות

כל ההצעות לשינוי התבססו על חוסר היציבות של הממשלות בישראל, שנבחרות כדי לנהל את המדינה למשך 4 שנים, אבל באופן ממוצע מתחלפות כל שנתיים, וגם כאשר הן לא מתחלפות הרי שהן קופאות על השמרים בגלל החשש שיפילו אותן.

סוג אחד של הצעות התייחס לשינוי שיטת הממשל כך שתהפוך לשיטה נשיאותית. זה דומה לבחירה הישירה, רק שכאן הנשיא מקים ממשלה שלא מתוך הכנסת, ואינו צריך את אישור הכנסת להקמת הממשלה.

סוג שני של שינויים והצעות התייחס לבחירות לכנסת, למשל שינוי אחוז החסימה. ב-2014 הועלה אחוז החסימה ל-3.25% לאחר שעמד לפני כן על 1%, 1.5% ו-2% במשך 10 שנים. לפי עוצמת הוויכוח על השינוי אפשר היה לחשוב שיש כאן שינוי בסדרי עולם. אבל המציאות מראה שאותן מפלגות שנבחרו לפי השינוי נבחרו גם לאחר השינוי. ההבדל היחיד היה איחודן של המפלגות הערביות לכדי רשימה מאוחדת וסיעה משותפת, והגדלת כוחן במקצת. לא היה להן כוח פוליטי לפני השינוי ולא אחרי. מדי פעם יש איחוד של מפלגות השמאל או איחוד של מפלגות הימין הדתיות הלאומיות, אבל אלה לא דברים משמעותיים.

בחירה ישירה לראשות הממשלה - משהו שהיה ואיננו עוד

בחירות 1996 היו הראשונות שהתקיימו בעידן חוק הבחירה הישירה, ואזרחי ישראל הצביעו בשני פתקים: פתק אחד בעד ראש ממשלה ופתק שני בעד מפלגה. בנימין נתניהו ניצח את שמעון פרס בכ-30,000 קולות בלבד! ב-2003 בוטלה הבחירה הישירה.

הוויכוח על שיטת הבחירות (כולל יתרונות וחסרונות של כל שיטה)

בריטניה - שיטת בחירות אזורית ורובית

בית הנבחרים של בריטניה (הבית התחתון, House of Commons) מונה 650 חברי פרלמנט הנבחרים בבחירה אישית, כל אחד ממחוז בחירה אחר. בכל מחוז בחירה רק המועמד שניצח מקבל מקום בפרלמנט. כלומר, הבחירות הכלליות לפרלמנט הבריטי הן בשיטה אישית-אזורית-רובית.

הצעה - שילוב של שיטה רשימתית ושיטה אישית

מצד אחד, שיטה רשימתית גורמת לכך שאזרח שהצביע בעד מפלגה מסוימת לא קובע את רשימת המועמדים שלה ומקבל לפעמים מועמדים שהוא לא רוצה. מצד שני, שיטה אישית גורמת לפוליטיקאים לבצע כל הזמן מהלכים פופוליסטיים בכדי להיבחר. למעשה הם במערכת בחירות תמידית. ניסיון מעניין לשלב בין שתי השיטות הוא ליצור מצב שבו חלק מהמועמדים של המפלגה ייבחרו על ידי מוסדות המפלגה וחלק ייבחרו בשיטה אישית על ידי כלל הציבור. כיצד עושים זאת? על פתק ההצבעה של כל מפלגה ביום הבחירות יופיעו שמות המועמדים וכל בוחר יסמן 5–10 שמות של מועמדים. כך הבוחר יוכל לבחור את המפלגה שלו וגם חלק מהמועמדים שלה. סביר להניח שרוב מצביעי הליכוד ב-2015 העדיפו שאורן חזן יהיה באח הגדול ולא בכנסת, אבל היכולת שלהם להשפיע על כך הייתה קטנה.

שיטה אזורית-רובית - תופעת "גרי מנדרינג"

שיטה אזורית רובית יכולה לבוא בצורה של "המנצח לוקח הכול". בשיטה זו המועמד שהשיג רוב קולות מבין המצביעים (גם אם זה פחות מ-50%) לוקח את כל הקופה באזור שלו, שזה אומר המקום של אותו מחוז בבית המחוקקים. ג'רימנדרינג (Gerrymandering) הוא מושג אמריקני שפירושו הזזת הגבולות של מחוזות הבחירה בצורה שתיתן יתרון לגורם פוליטי מסוים. שימו לב בתרשים הימני העליון כיצד הזזת הקו השחור ויצירת גבולות חדשים למחוזות הבחירה יוצרת מצב שבו יהיו יותר מחוזות שבהם הצבע הירוק מנצח למרות שבסך הכול הירוק מהווה מיעוט. השיטה קרויה על שם אלברידג' גארי (Elbridge Gerry), שהיה מושל מסצ'וסטס בארה"ב בתחילת המאה ה-19. אבל גם בלי לשנות את גודל מחוזות הבחירה, עדיין השיטה האזורית-רובית מושחתת ומקורה באינטרס של גורם פוליטי מסוים ליצור יתרון לא הוגן. השיטה הארצית-יחסית היא ההוגנת ביותר שיש לצורך חישוב התוצאות: מפלגה שמקבלת 20% מקולות המצביעים מקבלת 20% מהמקומות בבית המחוקקים - הכי הוגן שיש.

חוקי הבחירות

ב"חוק יסוד: הכנסת" נקבע בסעיף 4 ש"הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות, ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת". ב"חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], 1969" מפורטות מאד כל ההוראות ליישום הכללים שנקבעו בחוק היסוד.

כלליות - כל האזרחים מגיל 18 זכאים להצביע בבחירות. כל האזרחים מגיל 21 זכאים להתמודד בבחירות. ההגבלה היחידה על התמודדות בבחירות היא במקרה של הרשעה בעבירה פלילית שהעונש עליה היה מעל 3 חודשי מאסר בפועל, וגם הגבלה זאת היא זמנית לתקופה של 7 שנים מגמר ביצוע המאסר.

ארציות - כל המדינה היא אזור בחירה אחד לצורך חישוב התוצאות.

ישירות - הבוחרים בוחרים באופן ישיר את הנבחרים לכנסת. אין גוף מתווך בין הבוחרים לנבחרים, כמו שיש למשל בבחירות לנשיאות בארצות הברית, שם יש את מועצת האלקטורים.

שוות - כל קול שווה לאחד. לכל אזרח יש קול אחד. ב-1920 נערכו בארץ ישראל הבחירות לאסיפה הלאומית. החרדים לא הסכימו שנשים יצביעו אז הגיעו איתם לפשרה: החרדים יצביעו בקלפיות נפרדות ובקלפיות אלה כל קול ייספר כשני קולות, כי אצלם הנשים לא הצביעו. כיום החרדים כבר הבינו שעוד קולות זה עוד כוח ועוד כסף, כך שהם מסתדרים מצוין עם הצבעת נשים.

חשאיות - רק הבוחר יודע מה הוא הצביע, כדי למנוע הפעלת לחץ עליו.

יחסיות - מספר חברי הכנסת יהיה באופן יחסי (תואם) למספר הקולות שהמפלגה קיבלה. כלומר, אם מפלגה (רשימה) קיבלה 10% מקולות הבוחרים אז יהיו לה 10% מהמקומות בכנסת, שזה 12 מנדטים (חברי כנסת).

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

איך נבחרים חברי הכנסת

בישראל יש שיטה רשימתית – המצביעים בוחרים במפלגה שרשימת המועמדים שלה נקבעה מראש בבחירות הפנימיות של המפלגה (פריימריז), או בדרך אחרת על ידי המפלגה בעצמה.

בארה"ב יש שיטה אישית – המצביעים בוחרים מועמד בבחירה אישית, כאשר שמו של המועמד מופיע על פתק ההצבעה. כל מועמד מזוהה עם מפלגה מסוימת, אבל בכל זאת הבחירה היא אישית בו.

הוויכוח – יש כאלה שאומרים ששיטה רשימתית לא מאפשרת לאזרחים לקבוע בעצמם את חברי הכנסת, וזה לא טוב.

מצד שני, בשיטה אישית יש חשש לשחיתות שלטונית, משום שהאדם שנבחר עלול לחוש מחויבות גדולה מדי לציבור שבחר בו באזור מסוים, ולפעול כמעט אך ורק לטובתם.

לכן יש הצעות שונות. לדוגמה, כל מצביע בוחר מפלגה, ואז הוא רשאי גם לבחור באופן אישי את מועמדיה, או לפחות את חלקם. זה בתנאי שהבחירות הן בשיטה ארצית. הדבר מצריך גם הצבעה ממוחשבת בכל קלפי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חלוקת אזורי בחירה

בישראל יש שיטה ארצית – כל הארץ מהווה אזור בחירה אחד לצורך חישוב תוצאות הבחירות, והבחירות מתקיימות באותו מועד בכל המדינה.

בארה"ב ובבריטניה יש שיטה אזורית – המדינה מחולקת לכמה אזורים. בכל אזור נבחרים נציגים לפרלמנט לפי התוצאות באזור עצמו בלבד. אין חשיבות לחישוב התוצאות הכלל-ארצי.

הוויכוח – לפי מה יחלקו את האזורים, ומה זה בכלל נותן חלוקה לאזורים? לדעתי האישית, חלוקה לאזורים נועדה לשרת אינטרסים של צד פוליטי מסוים, למרות שהתומכים בשיטה יגידו שכך לכל אזור יש אפשרות לבטא את עמדתו הפוליטית בצורה יותר ברורה. לדעתי אין שום צורך לחלק את המדינה לאזורי בחירה. בנוסף, איך יחלקו? במקרים רבים שקרו בארה"ב שינו את החלוקה פעמים רבות, כדי לשרת אינטרס מסוים (זה נקרא תופעת "ג'רי מנדרינג").

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

חישוב התוצאות

בישראל יש שיטה יחסית – חלוקת המושבים בפרלמנט מותאמת באופן יחסי למספר הקולות שכל מפלגה קיבלה, בתנאי שעברה את אחוז החסימה. מפלגה שקיבלה 10% מקולות הבוחרים תזכה ב-10% מהמושבים בפרלמנט.

בארה"ב ובבריטניה יש שיטה רובית – מועמד או מפלגה שמקבלים את רוב הקולות באזור מסוים "לוקחים את כל הקופה", ומקבלים את כל המושבים שיש לאותו אזור בפרלמנט.

הוויכוח – שיטת בחירות יחסית גורמת לריבוי מפלגות בפרלמנט.

לדוגמה, בישראל לאחר בחירות נובמבר 2022 יש 10 רשימות (לא בדיוק מפלגות) בפרלמנט. לפני שינוי אחוז החסימה היו 12, וזה הרבה.

היתרון של השיטה היחסית הוא שיש בה ייצוגיות – כלומר, בפרלמנט יש ייצוג לקבוצות רבות בציבור.

החיסרון של השיטה היחסית שיש בה פחות יציבות פוליטית ויכולת משילות פחות טובה (משילוּת = ניהול). יש צורך להקים ממשלה קואליציונית (קואליציה), וכך יש "הפרעות" פוליטיות רבות בניהול המדינה.

שיטת בחירות רובית גורמת לכך שיש מעט מפלגות בפרלמנט.

לדוגמה, בארה"ב יש רק שתי מפלגות בפרלמנט, וחוץ מהם יש חברי פרלמנט בודדים שהם עצמאיים. לדוגמה, בסנאט האמריקאי בשנים 2018 - 2020 היו רק 2 חברי סנאט עצמאיים שאינם משתייכים לאחת משתי המפלגות הגדולות.

היתרון של השיטה הרובית הוא שהיא מביאה ליציבות פוליטית וליכולת משילוּת טובה יותר. בשיטה זו אין צורך בהקמת ממשלה קואליציונית (קואליציה), וכך אפשר לנהל את המדינה ללא "הפרעות" פוליטית.

החיסרון של השיטה הרובית הוא שאין בה מספיק ייצוגיות – כלומר, אין מספיק ייצוג בפרלמנט לקבוצות שונות בציבור.

בקשר לוויכוח הזה אפשר לראות אידיאולוגיה מול פרגמטיזם.

אידיאולוגיה פירושה מכלול הרעיונות, הערכים והעקרונות שאדם או מפלגה מאמינים בהם.

פרגמטיזם פירושו להיות מעשי, כלומר ת'כלס.

הרבה מאד מפלגות ופוליטיקאים מוותרים על העקרונות שלהם לטובת עמדת כוח פוליטית.

לדוגמה, מפלגת ש"ס נמנעה בהצבעה על "הסכם אוסלו א" ב-1993 (ההסכם הראשון בין ישראל לפלסטינים), למרות שמצביעי המפלגה הם מאד ימניים, ואני מניח שכולם התנגדו להסכמים עם הפלסטינים. אבל ש"ס רצתה להיות בממשלה כדי להחזיק בעמדת כוח פוליטית משמעותית, ולכן חברי הכנסת שלה לא הצביעו נגד ההסכם.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אחוז החסימה

אחוז מינימלי מסוים מסך הקולות הכשרים שנספרו בבחירות לבית הנבחרים. מפלגה צריכה לעבור את האחוז הזה כדי לזכות לייצוג כלשהו בפרלמנט. אחוז החסימה יכול להתקיים אך ורק בשיטת בחירות יחסית. המטרה היא לצמצם את מספר המפלגות בפרלמנט. בישראל אחוז החסימה הוא 3.25% שנותנים 4 מקומות בכנסת. מפלגה שקיבלה פחות מ-3.25% מסך כל הקולות הכשרים, לא נכנסת לכנסת.

דמוקרטיה (או היעדר דמוקרטיה) פנימית במפלגות – שיטות שונות לגיבוש רשימת המועמדים לכנסת

המפלגה של אבא שלך? כן

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו), יאיר לפיד (יש עתיד) ומשה כחלון (כולנו) מוּכַּרים יותר מהשם של מפלגתם, למרות שכחלון כבר פרש מן הפוליטיקה. הם לבד קובעים את רשימת המועמדים של המפלגה שהם הקימו והם עומדים בראשה. נסו לזהות מישהו ממפלגת ישראל ביתנו שבתמונה, חוץ מליברמן עצמו.

פורום רבנים

זוהי היא מועצת חכמי התורה של ש"ס שקובעת את רשימת המועמדים של מפלגת ש"ס בבחירות הכלליות לכנסת וגם בבחירות לרשויות המקומיות. לעיתים מועצת חכמי התורה מזמינה לדיוניה רבנים נוספים כדי לשמוע חוות דעת נוספת.

פריימריז (בחירות מקדימות)

פריימריז פירושן בחירות מקדימות במפלגה. כלומר, חברי המפלגה בוחרים באופן דמוקרטי את רשימת המועמדים לכנסת.

היתרון הגדול הוא כמובן הבחירה הדמוקרטית. המועמדים נבחרים על ידי כל חברי המפלגה או על ידי כל מתפקדי המפלגה וכך מתקיימת דמוקרטיה פנימית במפלגה.

... אבל, יש גם חסרונות ובעיות:

בעיה מספר 1: מי יבחר את רשימת המועמדים? חברי המפלגה או המִתְפָּקְדִים? במפלגת הליכוד יש מלחמת עולם על העניין הזה. 3,000 חברי מרכז הליכוד הם בעלי כוח אדיר, ורוצים לקבוע בעצמם מי יהיו חברי הכנסת, כדי שאלה יהיו בני ערובה שלהם. מצד שני יש יותר מ-100,000 מתפקדים לליכוד שמשלמים דמי חבר שנתיים רק בשביל לקבל את הזכות לבחור את יו"ר המפלגה (שהוא המועמד של הליכוד לראשות הממשלה) ואת רשימת המועמדים לכנסת.

בעיה מספר 2: השחיתות שמתלווה לבחירות המקדימות היא עצומה. זה קרה במפלגות "הליכוד", "העבודה" ו"ימינה" (כאשר נקראה "הבית היהודי", לשעבר המפד"ל). הרבה מאד מתפקדים פיקטיביים שמישהו אחר משתמש בזכות ההצבעה שלהם. לעתים יש "רשימות חיסול" של מועמדים מסוימים. אם חברי מרכז המפלגה בוחרים, אז השחיתות גדולה עוד יותר בגלל הקשר הישיר שנוצר בין הבוחר לבין המועמד. בנוסף, דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם ב-2 בדצמבר 2015 מצא חברי כנסת רבים שעברו על החוק מבחינת מימון הבחירות לפריימריז.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ועדה מסדרת

ועדה מסדרת היא אמצעי בחירה שהיה קיים עד שנות ה-80 ברוב המפלגות. בשיטה זו יש ועדה בת 3–5 בכירי המפלגה, והיא זו שקובעת את רשימת המועמדים לכנסת.

היתרון הוא שוועדה כזו מצליחה בדרך כלל לגבש רשימה מגוונת, שפונה אל כל המגזרים בחברה. יתרון נוסף הוא שאינטרסים של 3–5 אנשים בלבד זה הרבה פחות מאינטרסים של 3,000 אנשים.

החיסרון הוא שזוהי לא שיטה דמוקרטית.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פורום רבנים (דומה לוועדה מסדרת)

פורום או מועצה של מספר מצומצם של רבנים שמחליט על רשימת המועמדים של המפלגה.

זה קיים במפלגות החרדיות. למפלגת "יהדות התורה" יש את "מועצת גדולי התורה" ולמפלגת ש"ס יש את "מועצת חכמי התורה".

היתרון הוא שבאופן יחסי אין ערעור על החלטות הרבנים בפורום, למרות שיש לחצים ובחישות.

החיסרון הוא שזוהי לא בחירה דמוקרטית. ביהדות התורה יש רק גברים ורק אשכנזים, ובש"ס יש רק גברים ורק מזרחיים.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ראש המפלגה קובע בעצמו

מאד פשוט ומאד ברור. ראש המפלגה קובע בעצמו את רשימת המועמדים של המפלגה לכנסת.

זה קורה במפלגת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, זה קרה במפלגת "כולנו" ז"ל של משה כחלון וקורה במפלגת "יש עתיד" של יאיר לפיד. הרשימה המשותפת של כחול לבן שרצה בבחירות של 2019 - 2020 הורכבה ממפלגת חוסן לישראל של בני גנץ, מפלגת תל"ם של משה בוגי יעלון ומפלגת יש עתיד של יאיר לפיד. גנץ, יעלון ולפיד קבעו בעצמם את המועמדים של כל מפלגה בתוך הרשימה המשותפת.

היתרון הוא שיש כאן אינטרסים של אדם אחד בלבד ולא של אלפים.

החיסרון הוא היעדר דמוקרטיה. חיסרון נוסף הוא המחויבות של המועמדים לראש המפלגה, לעתים עד כדי התחנפות פומבית.

פריימריז (בחירות מקדימות) - חגיגה לדמוקרטיה או פתח לשחיתות?

הפריימריז מתוארים תמיד על ידי הפוליטיקאים כחגיגה לדמוקרטיה, אבל בפריימריז של המפלגות הגדולות בישראל יש שחיתות עצומה, שבאה לידי ביטוי בעיקר במתפקדים פיקטיביים - אנשים שחותמים על מסמך התפקדות למפלגה כדי לעשות טובה לחבר או בגלל לחצים, ואין להם שום קשר למפלגה. מישהו אחר מצביע בשמם. גם אני חוויתי את זה על בשרי.

המערכת הרב-מפלגתית בישראל: יציבות ותמורות

מערכת פוליטית רב-מפלגתית

שיטת הבחירות היחסית בישראל יוצרת ריבוי מפלגות בכנסת. בבחירות לכנסת ה-19 (ינואר 2013) התמודדו 32 מפלגות (ועוד שתיים פרשו שבוע לפני) ו-12 מתוכן נבחרו לכנסת. בבחירות לכנסת ה-20 (מרץ 2015) התמודדו 25 מפלגות ו-10 מתוכן נבחרו לכנסת. בבחירות לכנסת ה-24 (מרץ 2021) התמודדו 38 מפלגות ו-13 מתוכן נבחרו לכנסת. אני רושם כאן מפלגות למרות שבחלק מן המקרים רשימת מועמדים ייצגה 2 או 3 מפלגות. בכל מקרה מדובר במספר רב מאד של מפלגות ושל רשימות מועמדים.

ריבוי המפלגות נובע מן הפילוג הגדול בחברה הישראלית בין קבוצות אתניות וקבוצות מיעוט שונות, וגם מן הקיטוב הגדול בנושאי חוץ וביטחון, דת ומדינה, וקצת פחות מזה בנושאי חברה וכלכלה.

מערכת פוליטית דו-מפלגתית (נקרא גם מערכת דו-גושית)

מערכת פוליטית דו-מפלגתית היא מערכת פוליטית שבה יש שתי מפלגות עיקריות והמפלגות האחרות הן חסרות משמעות. מערכת כזו יוצרת מצב שכל מפלגה מהווה גוש פוליטי בפני עצמו, משום ששתי מפלגות כאלה אף פעם לא תהיינה בשלטון ביחד, ולכן מצב כזה נקרא גם מערכת פוליטית דו-גושית.

בארצות הברית יש מערכת פוליטית דו-מפלגתית כאשר המפלגה הרפובליקנית מייצגת את הימין הפוליטי ואילו המפלגה הדמוקרטית מייצגת את השמאל הפוליטי. תלמידים רבים נוטים לחשוב שאסור בארצות הברית להקים מפלגות אחרות, אבל זה לא נכון. מותר להקים מפלגות ומותר להתמודד בבחירות במסגרת מפלגות אחרות. הבחירות בארצות הברית הן אישיות אבל הבוחרים יודעים לאיזו מפלגה כל מועמד משתייך. התמודדות במסגרת מפלגה חדשה שאינה חלק משתי המפלגות הוותיקות מהווה ברוב המקרים הימור בעל סיכוי נמוך.

יציבות מול תמורות (שינויים) – שני הגושים הגדולים

למרות ריבוי המפלגות, הרי שכמעט כל מפלגה מזוהה עם גוש מסוים, ימין או שמאל, וזה יוצר יציבות, לפחות בעיני הבוחר. ב-5 מערכות הבחירות של 2019 - 2022 נוצר מצב חדש בו חלק ממפלגות הימין (ישראל ביתנו, תקווה חדשה, ימינה) הצטרפו לגוש במרכז-שמאל והשאירו בגוש הימין רק את המפלגות שתומכות בבנימין נתניהו כראש ממשלה, וכך נוצר "גוש ביבי" שהוא למעשה גוש הימין ומולו "גוש רק לא ביבי" שהוא גוש ימין-מרכז-שמאל.

את גוש הימין מובילה בקביעות מפלגת "הליכוד". מפלגה זו היא בעלת עמדה ימנית נצית (מלשון נץ) בענייני חוץ וביטחון (כלומר, כמעט לא מוכנים לפשרות), בעלת עמדה שמרנית מתונה בענייני דת ומדינה, ובענייני חברה וכלכלה יש במפלגה זו חברי כנסת בעלי עמדה ימנית ליברלית ויש בעלי עמדה שמאלנית סוציאל-דמוקרטית. בארה"ב ימין ושמאל מחולקים לפי השקפתם החברתית-כלכלית, אבל בישראל ימין ושמאל מחולקים לפי השקפתם בענייני חוץ וביטחון, וכך יוצא שבליכוד אין קו אחיד בנושאי חברה וכלכלה. מפלגה נוספת בגוש הימין (למרות שב-2019 - 2022 היא לכאורה "פרשה" מהגוש) היא "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן. היא ימנית מאד בענייני חוץ וביטחון, לא ברורה בענייני חברה וכלכלה, וליברלית בענייני דת ומדינה – בנושא זה היא יוצרת לעתים גוש עם מפלגות השמאל. ישראל ביתנו מייצגת את ציבור העולים מבריה"מ לשעבר, ולכן מתנגדת לקשיים שהרבנות מערימה עליהם.

בגוש הימין נמצאות גם המפלגות הדתיות. המפלגה הדתית-לאומית (בבחירות מרץ 2020 עד 2022 היא נקראה "ימינה", ולפני זה "הבית היהודי" ומפד"ל) היא ימנית קיצונית בענייני חוץ וביטחון, שמרנית מאד בענייני דת ומדינה, ובעלת עמדה דו-משמעית בענייני חברה וכלכלה. בשנים עברו השתתפה מפלגה זו מספר פעמים בממשלות של גוש השמאל, כל עוד היה קיפאון בנושאי חוץ וביטחון וקיפאון בענייני דת ומדינה. בבחירות מרץ 2021 היה פיצול בין "ימינה" לבין "הציונות הדתית", כאשר "ימינה" הסכימה לשתף פעולה עם מפלגות מכל הקשת הפוליטית, ואילו "הציונות הדתית" ראתה מעשה זה ממש כבגידה.

המפלגות הדתיות הנוספות בגוש הימין הן שתי המפלגות החרדיות. מפלגה חרדית של אשכנזים ("יהדות התורה") ומפלגה חרדית של מזרחיים (ש"ס). מפלגות אלה היו בעבר גם בממשלות של גוש השמאל, כל עוד היה קיפאון בענייני דת ומדינה. הן שמרניות קיצוניות בענייני דת ומדינה, ובענייני חברה וכלכלה הן מאד סוציאל-דמוקרטיות, משום שהציבור אותו הן מייצגות נסמך לגמרי על עזרת המדינה. בענייני חוץ וביטחון מצביעי המפלגה הם ימניים מאד, אבל המפלגות מוכנות להיות ימניות ושמאלניות, לפי הצרכים הכספיים שלהן.

את גוש השמאל הובילה כל השנים "מפלגת העבודה" (לשעבר "מפא"י", "המערך", "המחנה הציוני" ושמות נוספים). מפלגה זו היא בעלת עמדה שמאלנית יונית (מלשון יונה) בענייני חוץ וביטחון (כלומר, מוכנים לפשרות), עמדה שמאלנית סוציאל-דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה ועמדה ליברלית בענייני דת ומדינה. מפלגה זו הנהיגה את המדינה בשנים 1948 עד 1977. מאז המשיכה להיות אחת משתי המפלגות הגדולות, אך בשנים האחרונות היא הייתה על גבול אחוז החסימה. בבחירות של מרץ 2021 התחזקה במקצת והשיגה 7 מנדטים.

משמאל למפלגת העבודה ממוקמת מפלגת "מרץ". בכל הדברים שציינתי לעיל, מרץ נמצאת עוד קצת שמאלה ממפלגת העבודה.

בגוש השמאל נמצאות גם ארבע המפלגות הערביות, שחלקן התאחדו החל מבחירות 2019 לכדי רשימה משותפת וסיעה משותפת. הן ממוקמות בגוש השמאל, אבל מעולם לא היו שותפות בממשלה כלשהי, עד ממשלת בנט-לפיד. גם עמדתן בנושאים השונים לא יכולה להיות מוגדרת כשמאל קלאסי או כימין קלאסי. עמדתן נובעת מתוך היותן מייצגות מיעוט שמצוי בסוג של קונפליקט עם המדינה. יש בתוכן מפלגה מוסלמית, רע"ם, שהיא שילוב של תנועה מוסלמית דתית ותנועה מוסלמית פחות דתית. מפלגה נוספת היא בל"ד שהיא מפלגה ערבית חילונית הכוללת בתוכה מוסלמים ונוצרים. המפלגה השלישית היא חד"ש הכוללת בעיקר ערבים אבל גם יהודים, והיא סוציאל-דמוקרטית מאד בענייני חברה וכלכלה וליברלית בענייני דת ומדינה. מפלגה נוספת היא תע"ל של חבר הכנסת אחמד טיבי. כל המפלגות תומכות בהפיכת ישראל למדינת כל-אזרחיה. בבחירות של מרץ 2021 רע"ם התמודדה כרשימה נפרדת, ואפילו נכנסה לקואליציה ולממשלה - פעם ראשונה בתולדות המדינה שמפלגה ערבית מצטרפת לממשלה.

סוג נוסף של מפלגות הוא מפלגות מרכז. מפלגות אלה ניסו לפנות אל הבוחר הישראלי המתלבט בין ימין ושמאל, בהציגן את המפלגות מימין ומשמאל כקיצוניות מדי ואת עצמן כמפלגות מתונות. המצליחות שבהן היו: מפלגת ד"ש ב-1977 עם 15 מנדטים והצטרפות לקואליציה בראשות הליכוד ומנחם בגין; מפלגת "שינוי" שקיבלה 15 מנדטים ב-2003 ושותפות בכירה בקואליציה של הליכוד ואריאל שרון; מפלגת "קדימה" שהקימה בעצמה את הממשלה ב-2006 (בראשות אהוד אולמרט) ובהמשך קיבלה 28 מנדטים (בראשות ציפי לבני) אבל נשארה באופוזיציה; מפלגת "יש עתיד" שזכתה ב-19 מנדטים בבחירות 2013 והיוותה מרכיב מרכזי בממשלה עד 2015; מפלגת "כולנו" של משה כחלון עם 10 מנדטים בבחירות 2015 ומעמד חזק מאד בקואליציה של נתניהו – כל המפלגות הללו היו בעלות עמדת אמצע (אם אפשר לכנות זאת כך) בין הימין לשמאל בכל שלושת הנושאים שהצגתי, וכל המפלגות הללו התפרקו לאחר זמן מסוים. בבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 2019) קיבלה מפלגת המרכז של "כחול לבן" 35 מנדטים, והוכתרה כמי שמובילה את גוש המרכז-שמאל, אבל התפרקה כאשר חלק מן המפלגה הצטרף לקואליציה וחלק נשאר באופוזיציה.

נקודות בולטות

שלוש המפלגות הדתיות שהשתתפו לעתים בממשלות שהונהגו על-ידי מפלגת שמאל, והיו רוב הזמן בממשלות הימין, הציבו עצמן כעת בצד הימני של המפה הפוליטית באופן קבוע. מפלגת "ימינה" שהתפצלה מתוך מפלגה דתית, היא לכאורה מפלגה דתית רביעית, אבל מנסה למצב עצמה כמפלגה שפונה לקהל הימני הרחב. מבחינה פוליטית היא התרסקה לאחר סיום כהונתה של ממשלת בנט-לפיד, אבל ב-2025 בנט משקם את כוחה מחדש תחת שם אחר.
מפלגות מרכז קמו כל הזמן, חלקן הצליחו מאד, וכולן התפרקו לאחר זמן קצר יחסית.
פעמים ספורות הוקמה ממשלת אחדות של שתי המפלגות הגדולות משמאל ומימין, אבל אז נוצרה בעיה של שיתוק פוליטי.
הקיטוב בין הגושים הולך ומעמיק, מה שמחליש את הסיכוי לממשלת אחדות בעתיד. מצד שני, אולי שתי המפלגות הגדולות של הגושים יחליטו לשים בצד את המפלגות הקטנות.
המפלגות הערביות לא היו עד 2021 בקואליציה ובממשלה, ולכן מוזר מאד שהציבור נבהל מקריאתו של נתניהו בערב הבחירות של 2015 ש"הערבים נוהרים לקלפי". רק לאחר הבחירות של 2021 הצטרפה מפלגה ערבית לממשלה, לראשונה בתולדות המדינה.
בכל הממשלות ישבו מפלגות קטנות ומגזריות, מפלגות שמייצגות מגזר אחד מסוים. מפלגות אלה סחטו את מפלגת השלטון בנושאים כספיים, חקיקת חוקים, החלטות ממשלה ועוד – לעתים לטובת המגזר שלהם בלבד ולרעת תושבי המדינה בכלל.
גושים חדשים? בחמש מערכות הבחירות של 2019 - 2022 כונה גוש הימין "גוש ביבי" וגוש השמאל כונה "גוש רק לא ביבי", אבל האמת שהחלוקה היא לא רק לגבי בנימין נתניהו אלא לגבי ערכים דמוקרטיים הקשורים לעקרון שלטון החוק, עקרון הגבלת השלטון ועוד. את "גוש ביבי" עזבו שלוש מפלגות ימין קלאסיות כמו "ישראל ביתנו", "תקווה חדשה" ו"ימינה". נכון ל-2025 החלוקה הפוליטית בישראל היא בין הגוש הלאומני לגוש הדמוקרטי.

הרכב הכנסת בשנים 2015 - 2021

הרכב הכנסת בשנים 2015 - 2021 מאשש (מאשר) את הטענה שלי לגבי השליטה הברורה של גוש הימין במערכת הפוליטית.

לקראת הבחירות של אפריל 2019 הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת, כולן ממפלגות הימין: "הליכוד" (30), "כולנו" (10), "הבית היהודי" (8), ש"ס (7), "ישראל ביתנו" (6) ו"יהדות התורה" (6). יהיו שיטענו שמפלגתו של משה כחלון היא מפלגת מרכז, אבל כחלון הגיע מהליכוד ונחשב ימני.

באופוזיציה היו מפלגות "המחנה הציוני" עם 24 מנדטים, "הרשימה המשותפת" עם 13, "יש עתיד" עם 11 ו"מרץ" עם 5.

גוש השמאל כלל אז רק 3 מתוך 4 המפלגות שבאופוזיציה, משום שהמפלגות הערביות לא צורפו לשום ממשלה עד אז.

בבחירות של מרץ 2020 גוש הימין קיבל 58 מנדטים (מנדט = חבר כנסת). לכאורה פחות מחצי, אבל לדעתי רק לכאורה. מפלגת "ישראל ביתנו" קיבלה 7 מנדטים ולא נספרה בחלק מגוש הימין, אבל זה רק משום שהיא התנגדה להקמת קואליציה בראשותו של בנימין נתניהו. למעשה, גוש הימין האידיאולוגי מנה 65 מנדטים. בנוסף, מפלגת "כחול לבן" שעמדה בראש גוש המרכז-שמאל שילבה בתוכה לא מעט חברי כנסת בעלי דעות ימניות בנושאי חוץ וביטחון, ובכך משכה מצביעי ימין פוטנציאליים. בבחירות של מרץ 2021 קיבל גוש הימין 65 מנדטים (הליכוד – 30, הציונות הדתית - 6, ש"ס – 9, יהדות התורה - 7 ושתי מפלגות הימין שלא השתייכו ל"גוש ביבי": תקווה חדשה – 6, ימינה - 7), ואני אפילו לא כולל בגוש הימין את ישראל ביתנו שמצטיירת כיום אולי כמפלגת מרכז. לכן אני טוען שהרכב הכנסת בשנים אלה מבטא יתרון אלקטורלי ברור לגוש הימין.

האידיאולוגיה של המפלגות והגושים בנושאים שונים

חוץ וביטחון - גוש הימין נחשב לניצי (מלשון נץ - לא נוטה לפשרות) וגוש השמאל נחשב ליוני (יונה - סמל השלום). הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בנוגע לשטחי יהודה ושומרון ולהתנחלויות (היישובים הישראליים שהוקמו בשטחי יהודה ושומרון מאז 1967): גוש הימין מתנגד לפינוי ההתנחלויות. הדתיים בימין מתנגדים גם לפינוי המאחזים הבלתי מורשים שהוקמו ללא אישור ממשלה ומתנגדים לכל פשרה או ויתור על שטח כלשהו ביהודה ושומרון. לעומת זאת גוש המרכז-שמאל תומך בחלקו בוויתור על רוב שטחי יהודה ושומרון, פינוי ההתנחלויות המבודדות יחסית, והשארת הגושים המרכזיים של ההתנחלויות. בפתרון זה תומך גם חלק מהימין; חלק מגוש השמאל תומך בפינוי כל ההתנחלויות וחזרה לגבולות 67 (הקו הירוק) - אותם גבולות שהיו לפני מלחמת ששת הימים ב-1967.
חברה וכלכלה - בארצות הברית החלוקה המקורית של ימין ושמאל הייתה על הנושאים החברתיים-כלכליים. הימין הפוליטי בארצות הברית רוצה מעורבות קטנה ככל האפשר של המדינה בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה, מיסוי נמוך ככל האפשר ובלי הגבלות ופיקוח על עסקים (גישה ליברלית); השמאל הפוליטי בארה"ב רוצה מעורבות גדולה יותר של המדינה בחינוך, בריאות ורווחה, סיוע לאוכלוסיות במצוקה, הגדלת המיסוי על העשירונים הגבוהים ופיקוח והגבלה של העסקים הגדולים (גישה סוציאל-דמוקרטית). המצב בישראל דומה אבל יש גם שני הבדלים גדולים: הבדל אחד הוא שהנושא החברתי-כלכלי נדחק לשוליים לעומת הנושא המדיני-ביטחוני, וההבדל השני הוא שיש גורמים בימין הפוליטי בישראל שהם בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית, מה שכמעט לא קיים בארצות הברית. הסיבה לכך היא שיותר מ-95% מן היהודים הדתיים בישראל הם מצביעי ימין בגלל נושאי חוץ וביטחון ודת ומדינה, למרות שחלק מהם בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית בתחום החברתי-כלכלי.
דת ומדינה - דת ומדינה הוא נושא שכולל מחלוקות בענייני שבת, נישואים וגירושים, הזכות להורות, כשרות, קבורה, גיור, קבלת אזרחות, הגדרת מיהו יהודי, ארכיאולוגיה, הפרדה בין גברים לנשים, הדרת נשים, הפלות, השתלת איברים, פתולוגיה (ניתוחי מתים), תכנים בטלוויזיה, האם לסגור שידורים בימים מסוימים, ותאמינו או לא אבל יש עוד דברים!! הנושא הזה מפלג ממש את המערכת הפוליטית. בנושא זה שלוש המפלגות הדתיות מובילות את הגוש הימין ודורשות תקציבים גדולים למוסדות חינוך דתיים, הקצבות מיוחדות למוסדות דת, שילוב של כללי ההלכה הדתית בתוך חוקי המדינה, וגם שימוש בנימוקים דתיים בנוגע להחלטות פוליטיות (למשל בנושא השטחים). בגוש הימין יש גם חברי כנסת חילוניים שמתנגדים לכפייה של הדת בנושאים שציינתי, אבל קולם בטל בשישים. לעומת זאת, בגוש השמאל מתנגדים לכפייה דתית, מתנגדים להקצבות מיוחדות ומתנגדים לנימוקים דתיים בהחלטות פוליטיות. אגב, הם מתנגדים גם לנימוקים חילוניים בהחלטות פוליטיות ותומכים בהפרדת החילוניות מהמדינה בדיוק כמו שהם תומכים בהפרדת דת ומדינה
הזהות היהודית של מדינת ישראל - בנושא הזה יש שתי מחלוקות. מחלוקת אחת היא האם "זהות יהודית" זה אומר זהות יהודית דתית או זהות יהודית כללית שכוללת גם דתיים וגם חילוניים; מחלוקת שנייה היא האם זהות יהודית צריכה לגבור על עקרונות דמוקרטיים או להשתלב במקביל. גוש הימין רוצה זהות יהודית שמבוססת בעיקר על ערכים דתיים ושמרניים, אם כי יש רבים בגוש הימין שמדברים על זהות יהודית כללית; גוש המרכז-שמאל רוצה זהות יהודית כללית שלא נותנת עדיפות לדת או לחילוניות. בנושא "יהודית ודמוקרטית" גוש הימין רוצה שה"יהודית" תקבל עדיפות על פני ה"דמוקרטית" וראינו את זה בחוק הלאום ב-2018. גוש המרכז-שמאל רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית כמו שנקבע בחוקי היסוד וכפי שהוגדר במילים אחרות בהכרזת העצמאות: כלומר, אין הגדרה אחת מפורשת של זהות יהודית, ואין עדיפות ליהודית מול הדמוקרטית אלא שילוב של שני הדברים במקביל.

אידיאולוגיה מול פוליטיזציה

אידיאולוגיה פירושה רעיון או השקפת עולם שלמה. לכל מפלגה יש את הרעיונות שלה והשקפת העולם שלה, אבל לעיתים קרובות כל מפלגה מתפשרת על העקרונות שלה כדי לבצע מהלכים פוליטיים (זה מכונה פרגמטיזם).

הנה מספר דוגמאות: מפלגה שנכנסת לממשלה תוך ויתור על עקרונות מסוימים, מפלגה שמסכימה לחוק מסוים שהמפלגה התנגדה לו עד עכשיו בתמורה לכך שמפלגות אחרות יתמכו בחוק שהמפלגה מנסה לקדם, מפלגה ששותקת בעניין עקרוני מסוים כי פתאום היא מגלה שרוב הציבור חושב אחרת ויש עוד דוגמאות רבות. כמעט כל מפלגה חוטאת בעניין של פוליטיזציה, ופרגמטיזם היא מילה מכובסת שנשמעת טוב יותר.

פתקי ההצבעה בבחירות מרץ 2021

ישראל - מערכת רב מפלגתית

בבחירות לכנסת ה-23 בישראל במרץ 2020 היו 29 פתקי הצבעה, כלומר 29 רשימות שונות. את אחוז החסימה עברו 8 רשימות, והן היו הסיעות (המפלגות) בכנסת. בבחירות לכנסת ה-24 (מרץ 2021) היו 38 פתקי הצבעה. את אחוז החסימה עברו 13 רשימות, והכנסת הורכבה מ-13 סיעות שונות. זה אומר שקשה מאד להרכיב קואליציה. כך נראית מערכת רב מפלגתית.

פתקי ההצבעה בבחירות מרץ 2020

הקמת הקואליציה והממשלה

את הטבלאות משמאל העליתי גם בפרק 24 של הרשות המבצעת. בטבלה העליונה מוצגות תוצאות הבחירות לכנסת ה-24 (מרץ 2021) לפי מיקום המפלגות בקשת הפוליטית. מה ששונה במיקום לעומת שנים קודמות הוא (1) שיש מפלגות ימין שהתנתקו מגוש הימין (בגלל התנגדותן לבנימין נתניהו) (2) יש שלוש מפלגות מרכז חזקות (3) ויש מפלגה ערבית שנכנסה לממשלה. סעיפים 1 ו-3 לא קרו בעבר.

כתוצאה מכך קמה קואליציה (ממשלה) חסרת תקדים (בטבלה למטה) עם ראש ממשלה שמייצג מפלגה קטנה, עם 2 מפלגות מאד ימניות ו-2 מפלגות מאד שמאליות, ועם מפלגה ערבית לראשונה בהיסטוריה.

בסך הכול של הקואליציה רשום 62 חברי כנסת, אבל למעשה חבר הכנסת עמיחי שיקלי לא הצביע בעד הקמת הממשלה, ובהמשך (אפריל 2022) פרשה מן הקואליציה חברת הכנסת עידית סילמן, כך שהקואליציה מנתה 60 חברי כנסת במאי 2022. אמנם לא היה לה רוב, אבל הכנסת כבר הצביעה בעד הקמת הממשלה, כך שהממשלה והקואליציה לא התפרקו עדיין. עדיין זה אומר עד הרגע שהכנסת מחוקקת חוק לפיזור הכנסת, כפי שנחקק ביוני 2022, ואז הלכו לבחירות חדשות שנערכו בנובמבר 2022.

ממשלה קואליציונית (קואליציה)

קואליציה פירושה שילוב של מספר סיעות (מפלגות) בפרלמנט (הכנסת). סיעה היא נציגי המפלגה המכהנים בפרלמנט. ממשלה קואליציונית יכולה לקום רק בשיטת ממשל פרלמנטרית, והיא קמה במצב שבו אין לסיעה אחת רוב בפרלמנט.

סיעות הקואליציה מהוות את הרוב בפרלמנט, והסיעות שמהוות את המיעוט בפרלמנט נקראות אופוזיציה.

הממשלה הקואליציונית מבוססת על הסכם קואליציוני שחתומות עליו כל הסיעות המרכיבות אותה.

משא ומתן קואליציוני

לאחר פרסום תוצאות הבחירות מתייעץ נשיא המדינה עם נציגים מכל סיעות הפרלמנט. כל סיעה אומרת לנשיא במי תתמוך, וכך מטיל הנשיא את הרכבת הממשלה על המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר. לאחר שהמועמד הרכיב ממשלה הוא מבקש את אישור הפרלמנט (הכנסת). המועמד הוא נציג הסיעה שלה יש את הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה.

הסכם קואליציוני

הסכם בין הסיעות המהוות את הרוב בפרלמנט, שהן החברות בקואליציה ומרכיבות את הממשלה. ההסכם מתייחס לחלוקת התפקידים במשרדי הממשלה (מי יהיה שר), קווי יסוד למדיניות משותפת, נושאים שבהם יצביעו במשמעת קואליציונית ועוד. להסכם קואליציוני יש תוקף משפטי, אבל בתי משפט נמנעים מלנקוט עמדה נחרצת. ההסכם נשמר בגלל הרצון ההדדי של כל מפלגות הקואליציה לשמור על קיום הממשלה. ההסכם הוא גלוי וחובה לפרסמו.

הקשיים בכינון ממשלות קואליציוניות

כאמור, שיטת הממשל בישראל היא שיטה פרלמנטרית, והממשלה קמה מתוך יחסי הכוחות בפרלמנט (הכנסת). מכיוון שאין לאף מפלגה יותר מ-60 חברי כנסת, צריך להקים קואליציה של מספר מפלגות. דבר זה מקנה לכל מפלגה כוח סחיטה גדול, וגם אפשרות וטו על כניסת מפלגות אחרות שעמדתן בנושאים השונים מנוגדת.

בשנות ה-80 הייתה בעיה נוספת. גושי השמאל והימין היו שווים כמעט לגמרי, וכך נוצר מצב שמפלגת העבודה משמאל ומפלגת הליכוד מימין לא היו יכולות להקים ממשלה של הגוש שלהן בלבד.

ב-1984 היו למפלגת "המערך" ("העבודה") 44 מנדטים ולמפלגת "הליכוד" היו 41 מנדטים. הן החליטו להקים ממשלת אחדות עם רוטציה. הממשלה כללה 97 חברי כנסת!! בשנתיים הראשונות כיהן שמעון פרס מהמערך כראש ממשלה ובשנתיים לאחר מכן יצחק שמיר מהליכוד. הממשלה שרדה את כל 4 השנים שלה.

ב-1988 נוצר מצב דומה, והפעם קמה ממשלת אחדות ללא רוטציה, בראשותו של יצחק שמיר. אם ממשלת האחדות הראשונה שמרה על יציבות, ואף הצליחה לעצור את האינפלציה ולהסיג את צה"ל לרצועת הביטחון בלבנון, הרי שממשלת האחדות השנייה החזיקה מעמד רק שנתיים ונפלה בגלל "התרגיל המסריח".

הכוח האדיר של המפלגות הקטנות

כמו שהובהר קודם לכן, המערכת הפוליטית בישראל היא רב-מפלגתית בגלל שיטת הבחירות היחסית. כתוצאה מכך הכוח של המפלגות הקטנות עולה. מפלגה קטנה שהקואליציה תלויה בה מקבלת כמעט את כל מה שהיא דורשת. המפלגות הקטנות מקבלות בישראל כמעט את כל מה שהן דורשות מבחינת מינוי בעלי תפקידים, תקציבים לגורמים מסוימים שחשובים להן, חקיקה בנושאים שחשובים להן ועוד. אם הן לא מקבלות משהו שהן דורשות אז הן מקבלות כ"פיצוי" משהו אחר.

אופוזיציה

אופוזיציה היא הסיעות בפרלמנט שאינן שותפות בממשלה (בקואליציה), והן מהוות פחות ממחצית מחברי הפרלמנט.

תפקיד האופוזיציה הוא לבקר את הממשלה, ואולי אף להעמיד חלופה אפשרית במקומה.

קואליציית מיעוט

קואליציית מיעוט היא קואליציה של פחות מ-61 חברי כנסת. קואליציה כזו זקוקה לתמיכה של אחת ממפלגות האופוזיציה בזמן הצבעת האמון על הקמת הממשלה. הסיבה לתמיכה כזאת ממפלגת אופוזיציה היא כאשר אין בציבור לגיטימציה להכללת אותה מפלגה בממשלה, אבל אותה מפלגה בכל זאת תומכת בממשלה מסיבות אידיאולוגיות.

ממשלת רבין קמה ב-1992 בקואליציה של 62 חברי כנסת כולל מפלגת ש"ס. הממשלה המשיכה לכהן גם לאחר פרישת ש"ס מהממשלה ומהקואליציה למרות שנשארה עם 56 חברי כנסת, משום שהמפלגות הערביות תמכו בה מבחוץ - כלומר מבלי להיכנס לממשלה. בציבור לא הייתה לגיטימציה להכללת מפלגה ערבית בקואליציה ובממשלה. ממשלת בנט-לפיד הייתה הראשונה שְכָּללה מפלגה ערבית.

קואליציה צרה

קואליציה שמספר חברי הפרלמנט בה הוא מעט מעבר למחצית מחברי הפרלמנט. פרישה של סיעה אחת מן הקואליציה עלולה להביא לאיבוד הרוב בפרלמנט, ולפיכך לנפילת הממשלה. בישראל קואליציה צרה מונה 61 חברי כנסת או מעט מעבר לכך.

בממשלת נתניהו שקמה בעקבות הבחירות של נובמבר 2022 יש 64 חברי כנסת, וזו נחשבת לקואליציה צרה משום שפרישה של אחת המפלגות עלולה להפיל את הממשלה. בממשלת נתניהו שקמה ב-2015 הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת. בנובמבר 2018 אביגדור ליברמן וישראל ביתנו פרשו מן הממשלה ומן הקואליציה והקואליציה נשארה עם 61 חברי כנסת. כתוצאה מכך לנתניהו היה אינטרס להקדים את הבחירות לאפריל 2019 למרות שעדיין הייתה לו קואליציה עם רוב בכנסת. לקואליציה צרה סיכוי נמוך יחסית לשרוד, ולכן המטרה תמיד היא להקים קואליציה רחבה יותר. במאי 2022 הקואליציה של ממשלת בנט נשארה עם 60 חברי כנסת. לקואליציה היה קשה לתפקד ככה, האופוזיציה עדיין לא הייתה יכולה להפיל אותה, אבל הממשלה העדיפה ללכת לבחירות חדשות.

יתרונות של קואליציה צרה

קל יותר להקים קואליציה צרה, משום שכל מפלגה מרגישה שהיא תוכל להיות משמעותית יותר ולקבל יותר תפקידים.
המפלגות בקואליציה צרה קרובות יותר אחת לשנייה מבחינה אידיאולוגית וכך קל יותר לגבש את הקואליציה וליצור יציבות. הוכחה לכך היא קואליציית הימין שקמה אחרי בחירות 2022. למעשה קואליציה זו התגבשה והתקבעה במשך מספר מערכות בחירות.

חסרונות של קואליציה צרה

כל מפלגה היא בעלת יכולת סחיטה בלתי מוגבלת מראש הממשלה, בגלל התלות שלו בכל מפלגה. ראו מה קרה לבנימין נתניהו במשא ומתן הקואליציוני בשלהי 2022.
פרישה של כל סיעה או אפילו חבר כנסת בודד עלולה להפיל את הממשלה, או לפחות למנוע מהממשלה תפקוד נורמלי. דוגמה מעולה לכך היא מה שקרה עם חברי הכנסת עמיחי שיקלי ועידית סילמן בממשלת בנט-לפיד ב-2022-2021.

קואליציה רחבה

קואליציה שמספר חברי הפרלמנט בה גבוה בצורה משמעותית מעבר למחצית מחברי הפרלמנט, ופרישה של סיעה אחת מן הקואליציה לא תסכן אותה. קואליציה רחבה זה נשמע טוב אבל יש גם חסרונות כמו הצורך לחלק יותר תיקים בממשלה. חיסרון נוסף הוא שיש ריבוי דעות בתוך הממשלה, וכך קשה "להזיז דברים".

לדוגמה, הממשלה של בנימין נתניהו בשנים 2009 – 2013 כללה כ-30 שרים וכ-8 סגני שרים, כולל שרים ללא תיק (איזה פטנט). הקואליציה הזו לא הייתה יכולה לקבל החלטות בתחום המדיני ולא בתחום יחסי דת ומדינה, וזאת משום שהיו מפלגות יריבות בתוך אותה ממשלה.

ממשלת אחדות לאומית

לאחר הבחירות של 1984 ולאחר הבחירות של 1988 נוצר תיקו פוליטי בכנסת בין גוש הימין (הליכוד, המפלגות הדתיות) לבין גוש השמאל (העבודה, מר"צ של הגלגול הקודם, המפלגות הערביות). אף גוש לא יכול היה להקים קואליציה לבדו. לבסוף החליטו הליכוד והעבודה להקים קואליציה שתכלול את שתיהן! זה נקרא ממשלת אחדות לאומית.

ב-1984 קמה ממשלת אחדות לאומית עם רוֹטַצְיָה: שמעון פרס ממפלגת העבודה היה ראש ממשלה שנתיים, ולאחר מכן יצחק שמיר מהליכוד היה ראש ממשלה שנתיים. רוטציה פירושה חילופי תפקידים באמצע הכהונה.

ב-1988 קמה ממשלת אחדות לאומית "רגילה" כאשר יצחק שמיר עמד בראשות הממשלה לבדו.

קואליציה כזאת היא כמובן גדולה מאד. היתרון הגדול שלה הוא היציבות.

החיסרון הגדול שלה הוא שאי אפשר לבצע שום מהלך בנושא שנוי במחלוקת. שתי המפלגות הגדולות מנטרלות אחת את השנייה.

חיסרון נוסף הוא שבשתי המפלגות הגדולות יש עשרות חברי כנסת עם אגו שלא נגמר, וזה מקשה מאד על חלוקת התפקידים.

יתרונות של קואליציה רחבה

קואליציה רחבה מחזקת את הלגיטימיות של הממשלה בעיני הציבור.
קואליציה רחבה מחזקת את תחושת השותפות הלאומית של יותר אנשים בציבור.
קואליציה רחבה משקפת את הרצון לגשר על שסעים בחברה.
קואליציה רחבה מקטינה את כוח הסחיטה של כל אחת מהמפלגות הקטנות.
קואליציה רחבה מצמצמת את מספר חברי האופוזיציה, ובכך מקלה את עבודתה השוטפת של הממשלה.

חסרונות של קואליציה רחבה

- חילוקי דעות גדולים: בקואליציה רחבה יושבים ביחד מפלגות שיש להן חילוקי דעות גדולים מדי, וזה גורם לכך שלא מתקבלות החלטות.

- חוסר אמון של הציבור: לעתים קואליציה רחבה יכולה לקבל תמיכה ציבורית גדולה, אך לעתים ההכפשות ההדדיות, שהן מנת חלקה של כל קואליציה רחבה וממשלת אחדות, גורמות לכך שהציבור מתאכזב מקואליציה רחבה שכזו.

קואליציה רחבה מאד

ב-2012 הדהימו בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז, ושאול מופז, יו"ר מפלגת קדימה שהובילה את גוש המרכז-שמאל, כאשר הודיעו על הצטרפות "קדימה" לממשלה ויצירת ממשלת אחדות של 94 חברי כנסת - אחת הקואליציות הגדולות בתולדות מדינת ישראל.

ב-1984 קמה ממשלת האחדות בתמיכת קואליציה של 97 חברי כנסת, וב-1967 קמה קואליציה של 111 חברי כנסת. זה היה בתחילתה של מלחמת ששת הימים.

ממשלת אחדות לאומית - קואליציה רחבה מאד

ב-1984 קמה ממשלת אחדות עם רוטציה. הן "הליכוד" והן "המערך" (מפלגת העבודה, כיום המחנה הציוני) לא הצליחו להקים קואליציה ומכיוון שהיו שוות כוח פחות או יותר הוחלט ששתי המפלגות יקימו ביחד ממשלת אחדות, ויו"ר המפלגה של כל אחת מהן יכהן כראש ממשלה ברוטציה לשנתיים ואז יתחלפו. שמעון פרס כיהן כראש ממשלה בשנים 1984–1986 ויצחק שמיר כיהן כראש ממשלה בשנים 1986–1988.

אזרחות לבגרות עם ארנון בן דור

Page updated

Google Sites

Report abuse