האם יש קשר בין תחושת בדידות לבין זוגיות?

מי מרגיש יותר בודד, מי שבזוגיות או מי שלא?

האם תחושת בדידות בתוך קשר כואבת יותר?

האם מי שלבד בהכרח בודד?

האם מי שנמצא בקשר לא מרגיש לבד?

קל לחשוב שבדידות היא עניין של סטטוס:

מי שרווק – מרגיש בודד.

מי שנשוי – כבר "מצא את שלו".

אבל המציאות הרבה יותר עדינה ומורכבת.

אפשר להיות בזוגיות ולהרגיש הכי בודד.

ואפשר להיות לבד – ולהרגיש מלא, מחובר, חופשי.

בדידות היא לא מצב חיצוני - היא מחשבה.

"אני לבד"

"אף אחד לא רואה אותי"

"לא באמת אכפת לו/לה ממני"

"אני לא שייכת לשום מקום"

כשהמחשבות האלה פוגשות אותנו – לא משנה איפה אנחנו,

אנחנו מרגישים אבודים.

תחושת בדידות היא כאב אנושי עמוק – והרבה פעמים דווקא כשהיא מופיעה בתוך קשר, היא מבלבלת וכואבת אפילו יותר.

אנחנו יכולים לעצור רגע ולבדוק:

איזו מחשבה מכאיבה לי כרגע?

האם זאת האמת?

מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה?

מי אהיה בלעדיה?

לפעמים רק ההתבוננות הזו – כבר משנה את התחושה.

היא פותחת סדק, אוויר, פתח לקשר אחר עם עצמי ועם העולם.

כשאני חושבת שאני מרגישה בדידות אני נזכרת במשפט של מירה מינצר-יערי:

"מי שנשאר עם עצמו הוא כבר לא לבד"

ואני מנסה להיות חברה של עצמי.

ואיך אתם מתמודדים עם בדידות?