אני מרגישה כמו רקדנית כלואה בתוך גוף, אבל אני יודעת שאם ארקוד - יכאב לי".

באחד הקורסים שאני מעבירה אנחנו מתבוננות במחשבות שלנו על הגוף. 

מהמפגש הראשון מביעה אחת המשתתפות את רצונה לחזור לרקוד ומדברת בכאב על הסיבות וכאבי הגוף שמונעים ממנה לעשות זאת.

כשהיא מספרת בגעגוע על איך שהיתה רוקדת - עיניה זורחות מאושר וגופה נינוח ומשוחרר.

היום חקרנו את המחשבה: "אם ארקוד - יכאב לי אח"כ".

במהלך העבודה ראינו מה קורה לה ואיך היא מגיבה כשהיא מאמינה למחשבה הזאת. 

בדקנו האם המחשבה מקרבת אותה או מרחיקה אותה לרצון לרקוד, 

והאם המנעותה מהריקוד אכן גורמת לכאב לחלוף.

כשהיא נוכחה לדעת שבכל מקרה כואב לה עם הריקוד או בלעדיו, 

החלטנו באופן ספונטני לקום ולרקוד 

(כן, כן, גם אני, שתמיד החזקתי במחשבה שהגוף שלי הוא כמו בול עץ ולא נועד לריקודים).

משתתפת אחרת מיד בחרה לנו שיר:

"תרקדי את זה תרקדי את זה" של דניאלה ספקטור ודאנה איבגי.

בסיום היא תיארה:

"התחלתי לרקוד והרגשתי את הכאב, בהתחלה נגעתי במקום הכואב. 

שמתי לב שככל שאני ממשיכה לנוע, 

אני מתחילה להתמקד באברים אחרים שלא כואבים 

ולאט לאט הכאב קטן ולעתים אפילו נעלם לרגע. 

התחושה שלי היתה נפלאה.

"אם במילא כואב לי - אז למה לא לרקוד?"

תודה לכן נשים נפלאות, על הזכות לעבוד איתכן וללמוד מכן כל כך הרבה - 

אני וגופי נהננו מכל רגע.

ואם גם אתם רוצים לדעת איך משתחררים ממחשבות מעכבות -

מוזמנים לתאם איתי מפגש התנסות.

עד אז - תרקדו את זה - תרקדו...