מילים: נתן אלתרמןלחן: דובי זלצרהלקוחות התפזרו, התרוקן האגף,
למה לך לעמוד כמימוזה?
כבר אפשר סוף כל סוף לגרד את האף...
כבר אפשר להחליף את הפוזה.
העמידו אותי עמידה משונה כה
שהמציא הזבן הזה, סגל,
ובחיי שכמעט כבר קיבלתי לומבגו...
ואצלי נרדמה כל הרגל.
זהו, לא רק הרגל נרדמת,
גם המח ישן, אם חיים
כמו גולם דומם וגולמת -
אבל די להגות נכאים...
כי בחוץ ערב סער מועב
כבר מפגין את עונת הסתיו.
עננים מטפסים ברקע,
שווקים וחוצות מזמרים.
השמים לובשים מרנגו
והחושך הוא אולטרא מרין.
ונושב מן הים הרוח
הצונן, החריף, המלוח,
והערב לוהט
כמו אופנה ישנה
שתמיד היא נראית
חדשה ושונה
לא הכל רק חלון ראווה,
לא הכל רק בובות שעווה,
דבר מה חי ויפה כה היה זה,
אבל אנו שכחנו מה זה.
לא הרבה לך אספיק להגיד בדיבור,
את ידך ללטף רק העזתי.
יד נחמדת. ממה זה עשוי? פוליטור?
כל כולי עשויה כך. זה פלסטיק.
מנקנים גברים לא תמיד הם תוצרת
מובחרת... ישאר זה בינינו.
אך נשים , זו תמיד עבודה לתפארת.
זה עושים להפליא בימינו.
מדבריך אני כה נפעמת.
אבל אם כבר מותר לדבר,
גם אתה בהחלט עלם חמד.
רק הצד אצלי קצת מתפורר.
רק שלא תתפורר לי פתאום,
כי הערב יפה כחלום.
הברק החולף ברקע
נדלק ברקיעי הסתיו
ולובשת העיר לרגע
שמלת נוגה שטופת זהב.
ונושב בחוצות הרוח
הצונן, החריף, המלוח,
ואנחנו מבעד
לזגוגית הטרקלין
בחיוך מפוחד
בברק מסתכלים -
לא הכל רק חלון ראווה...
הסתכלי איך רצים מנקנים בחוץ,
מה טיבם כבר חדלתי לשאול פה.
מי יודע מאיזה חלון הם ברחו,
מתוך איזו ויטרינה של כל בו.
מה רוצים הם ומה מחפשים הם, חידה היא,
וממה הם בנויים לא חקרתי.
זה לא פלסטיק חדש. הדוגמה אחידה היא,
וגם כל המראה הוא סטנדרטי.
כאשר נשארים לבדם הם
רגע קט, הם כמונו תוהים
בלי לדעת באיזה עולם הם
ולשם מה הם בכלל עשויים.
ובעמדם כך, רואים הם פתאום
שהערב יפה כמו חלום.
עננים מטפסים ברקע,
שווקים וחוצות מזמרים,
השמיים לובשים מרנגו
והחושך הוא אולטרא מרין.
ונושב בחוצות הרוח
הצונן, החריף, המלוח,
וסעורה השדרה
ורצים העצים
בהמיה צעירה
של עלים נוצצים.
לא הכל רק חלון ראווה,
לא הכל רק בובות שעווה,
דבר מה חי ויפה כה היה זה,
אבל אנו שכחנו מה זה.