הידוק החגורה
שמעון ישראלי
מילים: דן אלמגור
לחן: רוני וייס
בקצה הפרבר במרתף ללא אור,
גר לו פועל ושמו חיים.
שישה ילדים, ושביעי כבר בתור.
וכולם - תאווה לעיניים.
עובד קשה בתור פועל.
לא מתלונן, לא מקלל.
בעבודה הוא כבר בשש.
אוכל תמיד רק מה שיש.
לא מרמה, לא מתרעם.
יש עבודה? ברוך השם!
כל עוד יש לילדים חלב ולחם
הוא ברצון יטה גם את השכם.
כי הוא שמע, והוא קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"
ממול הפרבר, בפנטהאוז הדור,
גר העסקן זליג זוסמן.
וולוו חדש (על חשבון הציבור!)
ואשתו? - היא נוסעת במוסטנג
כי הוא אחד הפעילים
בין עסקני הפועלים.
והוא תמיד נושא מילים
בשם אחוות העמלים.
וכל נאום קולע בול.
נושא נאום - וטס לחו"ל.
ולפעמים, לבדוק אם אין בזבוז,
סיור לימוד עורך הוא בוואדוז.
ועם שובו מביא בשורה:
"יש להדק ת'חגורה!"
בחדר קטן שם בקצה הפרבר,
גר לו פועל ושמו חיים.
הכל התייקר? החלב? הסוכר?
אז נשתה יום חלב - ויום מים.
ובמכולת יש חובות.
מהחשמל - שתי התראות.
צריך תרופות, צריך בגדים
ומחברות לילדים.
אך הוא מושך ומקווה:
הנטל מתחלק שווה.
מוכן לסבול בשקט, צעד צעד,
ורק לא להיות מקרה של סעד.
הרי הממשלה אמרה:
"יש להדק ת'חגורה!"
בקצה הפרבר, שם הפגינו כולם,
נעצרה מכונית מפוארת.
ירד העסקן שירד אל העם
ישר משיכון הצמרת.
ואל המיקרופון קרא:
"יש להדק ת'חגורה!"
לפתע חיים התאדם
והתקדם אל הנואם
תפס אותו בחגורה
מעל בטנו האדירה.
אמר לו: "אדוני צודק
אז בוא נתחיל קצת להדק"...
הידק, הידק ת'חגורה
הידוק כזה עוד לא נברא.
ולמחרת בכל עיתון
הופיעה כתבה ראשית
"עסקן נפח את נשמתו
כשנתן דוגמא אישית..