פולחן האביב- התבוננות מוזיקלית

בעת כתיבת היצירה 'ציפור האש' החל סטרווינסקי להיות מושפע ממוזיקה פגנית, והחלו ללבלב בראשו הרעיונות העומדים בבסיס פולחן האביב. סטרווינסקי נפגש עם הארכיאולוג וחוקר הפולקלור ניקולאי רוריך, ובעזרתו ייצר את הבסיס של היצירה. פולחן האביב נכתב בין השנים 1912 ו-1913, עבור להקת הבלט של סרגיי דיאגילב.

הופעת הבכורה הייתה ב-23 במאי 1913 בתיאטרון שאנז אליזה בפריז.

ניז'ינסקי יצר מחול של תנועות פרימיטיביות וגסות במכוון, כאשר כל כף הרגל מונחת על הבמה (בניגוד ל"פוזיציות" המקובלות בבלט) עם תלבושות בגזרות ישרות מבד פשוט, ללא המינון המקובל בבלט קלאסי של ריקודי סולו, ריקודי זוגות וריקודי קבוצה, ובשבירה מוחלטת של חלוקת התפקידים המקובלת בין רקדנים ורקדניות.

במהלך הופעת הבכורה היו ויכוחים רבים בקהל בין אוהבי היצירה ושונאיה. ויכוחים אלה הידרדרו לכדי מהומות, והפכו את ההופעה להופעת הבכורה הידועה לשמצה בהיסטוריה של המוזיקה. המלומדים חלוקים בדעתם אם עצם הנושא של הבלט - טקס הקרבה פגני והכוריאוגרפיה של ואצלב ניז'ינסקי הם שהסעירו את הקהל או שמא הייתה זו המוזיקה הברוטלית והאלימה של סטרווינסקי. תאוריה נוספת היא שמתנגדיו של סטרווינסקי שכרו אנשים על מנת להתפרע באולם ולהפוך את הבכורה לכישלון. הופעות נוספות של הבלט נכשלו אף הן, אולם הופעה קונצרטית של המוזיקה לבדה בפריז, באפריל 1914 הייתה הצלחה גדולה.

היצירה מורכבת ממספר סצנות המתארות את האופי הפראי של האביב. לדברי סטרווינסקי המוזיקה מתארת את הפולחן הפגני המבוצע בסוף החורף בו יושבים זקני השבט במעגל וצופים בנערה בתולה הרוקדת לפניהם עד מותה כקורבן לאל האביב.

ה"פולחן" מחולק לשני חלקים: חלק ראשון: הערצת הארץ, חלק שני: הקורבן.

המוזיקה של סטרווינסקי היא הרפתקנית בהרמוניות שלה ואף דיסוננטית. היא מלאה בשבירות קצב, סינקופות, ומשקלים א-סימטריים. סטראווינסקי עושה שימוש בטכניקת הלחנה פוליטונאלית היוצרת הרמוניה מנוגדת ולא שגרתית. היצירה מבוצעת לרוב על ידי תזמורת גדולה. באחד הקטעים הופכת התזמורת למעין כלי נקישה אחד גדול. המקצב נעלם לטובת חזרה אובססיבית על הפעמה.

סטרוינסקי עושה שימוש ב'פוליריתמיות'- שילוב של שני מקצבים יחד, כך שניתן לשמוע אותם בנפרד או ביחד וכל אחד מהם משפיע על משנהו. המשקלים מתחלפים באופן בלתי צפוי כך שבעצם אין משקל. אין מנגינה ואין מהלך הרמוני, רק קלסטר דיסוננטי שחוזר על עצמו שוב ושוב עם הדגשות רבות ובלתי צפויות. קטע זה נמשך לאורך מספר רב של תיבות, באופן כזה שהוא מנטרל את כל מה שנשמע לפניו ויוצר סביבה צלילית בעלת עצמה ונוכחות שמשתלטת על המאזין.

חשבו וכתבו- כיצד לדעתכם מחזקת המוזיקה את הרעיון של היצירה כפי שראה אותו ניז'ינסקי?

פעילות לסיכום הנושא