מוסיקה לאומית

בתקופה הרומנטית בלט הרצון למתן ביטוי לאהבת המולדת, מנהגיה ואופייה ולגאווה לאומית. כמובן שלכל ארץ הייתה מסורת מוזיקלית משלה.

במדינות הרחוקות ממרכז אירופה, כמו גם באמריקה התעצמה הלאומיות במוזיקה באופן מיוחד. מלחינים החלו להשתמש ביסודות מן המוזיקה העממית, בדרך כלל מנגינות עממיות ומקצבי ריקודים ובנו את יצירותיהם עליהן. הדחף ליצור מוזיקה לאומית נבע לא רק מן האידאלים הפטריוטים של המלחינים. השימוש ביסודות אתניים היה עשוי להוסיף ליצירותיהם ניחוח אקזוטי.

רוסיה

האסכולה הרוסית הגשימה את האידיאל הלאומי במוסיקה. בראשה עמדה קבוצת מלחינים הידועה בכינוי "החמישה"- באלקיריב, בורודין, רימסקי-קורסאקוב, מוסורגסקי וקוי. הגוון המיוחד והחיוניות של האיכויות הרוסיות הקנו למוסיקה של המלחינים הרוסים הצלחה רבה גם הרחק מחוץ לגבולות ארצם.

יצירות מוכרות-

אלכסנדר בורודין (1887-1833)- הנסיך איגור, ריקודים פולובציים

ניקולאי רימסקי-קורסאקוב (1844-1908)- שחרזאדה

מודסט מוזרגסקי (1839-1881)- בוריס גודנוב

ארם חצ'טוריאן (1903-1978) ספרטאקוס, גאיאנה- מחול החרבות.

מודסט מוזרגסקי- "לילה על הר קירח"- 1867: המכשפות נאספות על הר קירח ומחכות למנהיג שלהן השטן. כשהוא מגיע הן נאספות סביבו ושרות לו שירי הלל. כשהשטן מתרצה הוא פורש למנוחה עם כמה מכשפות נבחרות.

גאיאנה הוא מופע בלט שהולחן על–ידי אראם חאצ'טוריאן בשנת 1942 ומספר את סיפורה של חווה קולקטיבית בברית המועצות. מוצאם המגוון של האיכרים מספק רקע לנעימות ממקורות אתניים שונים, חלקם בליווי רביעיית מיתרים בקצב איטי, וחלקם בביצוע כלים עממיים צועניים.

הבלט זכה להצלחה צנועה משום שלא הצליח ככל הנראה להתחבב על העריץ הסובייטי, יוסיף סטלין וזכה להד מוגבל מחוץ לברית המועצות. אחד הקטעים מתוכו, פרק מהיר במערכה האחרונה של הבלט, הוא "מחול החרבות" הנודע, שהפך לקטע ליווי אהוב על להטוטנים בכל רחבי העולם.

חצ'טוריאן- ספרטקוס היה גלדיאטור רומי שהנהיג התקוממות עבדים נגד הרפובליקה הרומית בחצי האי האפניני, בין השנים 73 ל-71 לפנה"ס. צבאו הורכב מגלדיאטורים ועבדים נמלטים. ספרטקוס ניצח במספר קרבות את הצבא הרומי הסדיר. שם אחד המציין מלחמה זו הוא "מלחמת הגלדיאטורים".

מזרח אירופה

גם בארצות אחרות באירופה התפתחה התנועה הלאומית.

בדז'יך סמאטנה (1824-1884) אחד ממשתתפי מרד הצ'כים. מחזור שש הפואמות הסימפוניות מולדתי.

אנטונין דבוז'אק (1841-1904) מגדולי המלחינים ההונגריים, שיצירתו 'סימפוניה מן העולם החדש' (מס' 9) נותרה פופולרית אפילו בארה"ב. הוא פנה אל הפולקלור הבוהמי בחיפוש אחר השראה, חיקה את המנגינות העממיות ותיעד אותן בשקדנות.

ריכרד ואגנר (1883-1813) היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה. המוסיקה של ואגנר נחשבת כיום בארץ כאנטישמית, בעיקר כיוון שחלק מיצירותיו היו מהמועדפות על היטלר.

טבעת הניבלונגים".

טבעת הניבלונגים היא טטרלוגיה אפית המבוססת באופן רופף על "שירת הניבלונגים", אגדות גרמניות פאגאניות ומיתולוגיה נורדית. האופרה הושלמה בשנת 1856, אך הצגת הבכורה הועלתה רק בשנת 1870 בעיר מינכן. וגנר כתב הן את המוזיקה והן את הליברית. הוא היה כבן 30 כשהתחיל לכתוב אותה ובן 56 בסיומה. היצירה מורכבת מארבע אופרות-

· "זהב הריין" (Das Rheingold).

· "הוולקירות" (Die Walküre)

· "זיגפריד" (Siegfried)

· "דמדומי האלים" (Götterdämmerung).

העלילה מתבססת על טבעת קסומה אשר תמיט אסון על נושאיה. הטבעת עשויה להקנות לבעליה שליטה עולמית, אך הוא יתקשה מאוד להיפרד ממנה, מוטיב שהופיע גם בסיפורי "שר הטבעות" של טולקין. המיתולוגיה הגרמנית הייתה אהובה מאוד על לאומנים גרמנים. דיוויזיה 38 של האס אס נקראה בשם " ניבלונגן". "טבעת הניבלונגים" הייתה לפי המסופר האופרה האהובה על היטלר.בתחילת המערכה השלישית מושמע הקטע המפורסם "דהרת הוולקירות", המושמע בקונצרטים כקטע מוזיקלי העומד בפני עצמו. הקטע שימש את הבמאי פרנסיס פורד קופולה בסרט "אפוקליפסה עכשיו" כמוזיקת רקע למתקפת מסוקים על כפר וייטנאמי.

ואלקירות- לוחמות הרוכבות על גבי סוסים ומלוות את נשמותיהם של גיבורי המלחמה שנפלו בקרב אל מעון האלים.

צפון אירופה

אדוארד גריג (1843-1907) פר גינט (נורבגיה)- המחזה מספר על בחור נורבגי בן 20 בשם פר גינט, אשר מתמודד עם סדרת אירועים והרפתקאות נועזות. הנריק איבסן כתב את המחזה, אדוורד גריג ראה את המחזה, התלהב מאוד, והחליט לחבר מוזיקה למחזה.

אמריקה

לאמריקה הגיעה המגמה הלאומנית מאוחר יותר מאשר לארצות אירופה. היה בה אוצר בלום של חומר אתני: המוסיקה העממית שפיתחו המתיישבים הלבנים, מקצבי מחולות של אמריקה הלטינית, בלוז וג'אז שמקורם בתושבי אמריקה השחורים ומוסיקה עממית אינדיאנית.

אהרון קופלנד (1900-1990)- אביב בהרי האפלצ'ים: סיפורו של חלוץ אמריקאי צעיר, כלתו ומטיף עם קבוצת מאמיניו. הזוג נישא, בונה את ביתו ומקבל את ברכתו של המטיף ומאמיניו.