הרי גם מוסיקה מקורית וגם מוסיקה לא מקורית יכולות לשרת את הכוריאוגרף באותה מידה. כל כוריאוגרף מגדיר את המטרה ומחליט לעצמו איזה סוג מוסיקה הוא צריך. לדוגמא, ניתן לצפות שמוסיקה לא-מקורית מוכרת תעורר אסוציאציות מסוימות אצל הצופה. מוסיקה יכולה לשרת גם תקופה וגם רגש. היא יכולה לסמל משהו תרבותי. במקרים מסוימים אולי דווקא מוסיקה לא מקורית תשרת את המטרה בצורה טובה ביותר.
נועה ורטהיים השתמשה ברוב יצירותיה במוסיקה מקורית מאת רן בגנו המלחין שהיא עובדת איתו בערך 20 שנה.
איך מתנהלת עבודה בין מלחין לכוריאוגרף? "קודם כל", אומר רן בגנו, "כוריאוגרף צריך לשתף את המוסיקאי בנושא היצירה, בסוגיות כגון האם יש תפאורה ליצירה? האם יש בה רעיון תנועתי? האם הכוריאוגרף רוצה קטע של שקט ביצירה או שמוסיקה צריכה ללוות את כל הקטעים? הדיאלוג בין המלחין לכוריאוגרף מוביל ליצירת טרמינולוגיה- שפה של מושגי יסוד משותפים עבור היצירה."
כל אלה נותנים דימויים וסמלים שמהווים נקודת ההתחלה למוסיקאי.
הדברים הנחוצים על הבמה כדי שהיצירה תצליח:
מתח והרפיה - מתח שמיעתי הרבה יותר מפחיד ממתח ויזואלי. כשאנו רואים סרט אימה בלי פסקול זה לא מפחיד, לעומת זאת מוסיקה נשמעת מפחידה בלי שום קשר אם היא מושמעת נטו או כפסקול.
החוקים של חלל - מאוד חשוב מאיזה מקום באולם נשמיע את המוסיקה, הרושם של המאזין יהיה שונה אם המוסיקה תישמע מאחורי הקלעים, מתחת לבמה (כמו בבלט קלאסי), מאמצע האולם וכו'.
עקרון הזמן והמקום - מוסיקה היא המרכיב שמשנה מייד את תחושת הזמן והמקום. הנחת היסוד של בגנו היא שתפקיד המבצעים הוא ליצור זמן ומקום השונים מהמציאות היומיומית ולשמר אותו לאורך כל המופע.
כלי נגינה - לכל כלי יש שפה משלו ולכן היא חלק מהטרמינולוגיה. המלחין בוחר מאוד בקפדנות (לפעמים עם הכוריאוגרף ולפעמים בעצמו) איזה כלי מתאים לקטע זה או אחר. ע"י צמצום הגבולות והשפה המוסיקלית שהוא מציב לעצמו עבור יצירה מסוימת נפתח פתח לחקירה ולגילוי חדש. כמובן שהיום - בעידן הטכנולוגיה - יש הרבה שימוש באלקטרוניקה והאוריינטציה היא ממוחשבת, ובכל זאת רן בגנו תמיד נותן נגיעה של כלים קלאסיים כגון צ'לו ביצירה "ברעש לבן". לכל אורך היצירה יש שימוש בצ'לו. למשל, בקטע בו מנגן הצ'לו את המוסיקה השורשית הבסיסית ומעליו שימוש בצלילים אלקטרוניים. במקרה זה המוסיקה נותנת ביטוי לרעיון של הכוריאוגרפית: "המופע עוסק בהתנגשות בין השקט הפנימי וההתמסרות הטוטאלית של הגוף לכוח הכבידה, לבין הרעש של הסביבה וה"באז" שקיים בתוכנו" (אתר ורטיגו).
העבודה על יצירה נמשכת הרבה מאוד זמן – כשנה - לפעמים קצת יותר ולפעמים קצת פחות. בערך חודש לפני הבכורה, כשהכול כבר נראה מוכן, הרבה פעמים משנים את סדר הקטעים ולעיתים משנים גם את המוסיקה עצמה. אצל רן ונועה זה קורה לאורך כל הדרך עד שעולים על הבמה - החיפוש והחידוד נמשך.
"האוזן הרבה יותר רגישה מהעין. את העין אפשר לרמות, את האוזן לא".
נול
כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים
מוזיקה: רן בגנו
רוקדיםף להקת ורטיגו
בכורה: 2011
מתוך התכנייה: "המופע מתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו. המופע מתייחס לנושאים התלויים בחלל, זמן, אישה, מקום".
* צפו בראיון (12:10-16:45)
בראיון אתה אומרת נעה ורטהיים: "נול מתעסקת במשך ובסוף. זה כמו להתייחס למקום של אינסוף, ובעולם החומר יש סוף....מה זה המוות, מהו הגוף המתכלה, הנגמר, הנפרד מעולם החומר. לעומת הרגשה של אינסוף. יש חוויה של זמן בעולם הזה. התנועות 'הגיעו אלי'. נול היא יותר אנושית. אני התייחסתי למרכז האנרגטי, הסנטר, ומהמרכז האדמתי . המרכז מתחיל והוא המוטיבציה למשך. היצירה יותר הנכיחה את הדרמה והאנוש. המשך לעומת התנועה החדה שהיא מרכוז כל האנרגיות לנקודה אחת.
ניתוח מוזיקלי
בסרטון הבא מופיע קטע מתוך היצירה "נול". הקטע מופיע ארבע פעמים, בכל פעם בליווי מוזיקלי שונה. צפו בקטעים ובניתוח המרכיבים המוזיקליים. בסיום הצפייה ענו על השאלה הבאה: אילו מהקטעים המוזיקליים התאימו ביותר לדעתכם למחול? הסבירו ונמקו דעתכם תוך שימוש במרכיבים מוזיקליים (משקל, מהירות, הרכב מוזיקלי) ומרכיבים מחוליים (שפה תנועתית, מבנים, תלבושת, עיצוב במה ואווירה ומה שידוע לכם על הרעיון של הכוריאוגרפית ליצירה).