"מזכרונותי על בננו היקר חיים

בעודו ילד חיים הצטיין בזכרון נפלא, בכתה א' הוא ידע בעל-פה כל ספור מקרא מהספר. אחרי שחיים גמר שמונה כיתות של בית-הספר רציתי לשלוח אותו למקוה-ישראל, שילמד את החקלאות על בוריה ויוכל גם לעזור לפתח את המשק, אולם לדאבוני לא היתה לי האפשרות לשאת בהוצאות כ"כ גדולות ולכן חיים המשיך ללמוד בכפר ילדים בכתה ט'. וכך היה גם אחרי גמרו את כתה ט', הוא המשיך את הלמודים בכתה י'.

באופיו הוא היה שקט ונוח לבריות. היה מקשיב בעת הלמודים ובעל משמעת. הסדר שלו והנקיון היו למופת, תמיד הוא שאף ללמוד, הייתה לו גם נטיה למלאכה על כן רצינו לשלח אותו לטכניון לחיפה, שילמד איזה מקצוע, אבל מחוסר אמצעים לא יכלנו לעשות זאת. כשחיים גמר עשר כתות בכפר הילדים, החלטנו שילך לכדורי. בכדורי הוא לא הספיק ללמוד הרבה. היתה זו שנת מסירת המנדט והמלחמה למען שחרור המולדת.

אחרי 3-4 חדשים נפסקו הלמודים בכדורי ורק עסקו בביצורים ואימונים. את האימונים הם קבלו מהפלמ"ח שנמצא במקום. באופן כזה חיים נכנס לפלמ"ח, למה ששאף כבר מזמן. באותו זמן הוא התגייס מבלי להודיע להוריו והוא רק בן שש-עשרה וחצי שנה.

לרגל מחלתי בקשתי ממנהל בית-הספר כדורי שישחרר את חיים לחדש ימים כדי שיוכל לעזור לי בעבודה, אבל הוא לא נשאר הרבה זמן בבית כי הלך לשמור בבית-לחם. טרם גמר את השמירה בא אחד מחבריו להודיע לו כי הכתה שלהם עוברת לראש-פינה. מיד הוא חזר הביתה מבית-לחם, ולא הועילו לנו כל הדבורים כדי לעצור אותו מללכת, והוא נסע לראש-פינה. קבלנו ממנו איזה מכתבים, ופתאום אין מקבלים מכתב. כך עברו שנים או שלוש שבועות. לפני ההפוגה הראשונה אנו מקבלים מחיים מכתב עם כתובת חדשה, כנראה מסרפנד. במכתב הוא כותב להתראות בקרוב. שמחתנו היתה גדולה, ועוד יותר שמחנו כשהוא בא הביתה לחופש למשך שבוע ימים. כשהוא בא ספר על הנצחונות שהם נחלו. איך שהם כבשו את מלכיה והערבים לקחו אותה בחזרה. בקרב נפצע אחד מחבריו, אז הוא זרק את הילקוט עם הבגדים ונשא את הפצוע בעת שהכדורים זמזמו מסביב.

בהגמר החופש חיים נסע בחזרה לסרפנד ובמשך שבועיים לא קבלנו מכתב ממנו. לבסוף בא המכתב שחיכינו לו, בו הוא כותב כי בחזרו מיד שלחו אותו לאחד המשלטים בדרך לירושלים. כעת הוא נמצא שוב פעם בבסיס. טוב לישון במיטה וגם אוכל טוב נותנים, הוא כותב. כנראה במשלט לא היה לא זה ולא זה. ימים אחדים אחרי שקבלנו את המכתב הזה שהוא האחרוןהודיעו לנו שחיים נהרג בקרב על לטרון. ידוע לנו רק שהוא עבד במכונת יריה, והבחור שהיה אתו על יד המכונה ספר שחיים נפצע ברגליו ובבטן, ואותו הבחור מסר אותו לבחור שני, כנראה חובש, וגם זה לא חזר. אלה הם כל הפרטים הידועים לי על מותו של חיים.

משה ציפמן"

"שקט, צנוע והולך בצידי הדרכים, כזה היה לכל אלה שלא הכירוהו מקרוב. אולם לאלה שהכירוהו יותר התגלו תכונותיו הנפלאות.

צעיר לימים היה הנער בהתמכרו למרות האומה, עדיין את השבע-עשרה לא בא, והיה פטור מחובת הגיוס, אולם הוא לא הביט אל תעודת הלידה אלא - אל תעודת הגורל. יחד עם בני הנעורים נלחם חיים במרצחי אידיאל הנעורים, אידיאל היופי, הטוהר והתום.

בכל השבילים והדרכים המובילים לאידיאל זה נלחם, עד שנפל על סף האידיאל והחלום.

זכור לי אותו חיים השקט והצנוע, בישבו על ספסל הלימודים בביה"ס, החיוך היפה בזויות פיו, בלוריתו השחורה והבעתו הנוגה מרחפת על פניו המביעים טוב לב. אותו חיים אשר נמשך כל כך אחרי העט והספר. אותו חיים אשר זכורים לי יפה יפה תעלוליו במורים ובתלמידים. אותו חיים אשר מילא בהפסקות ובשעות הפנאי את כל חדרי לבבנו מצהלות שובבים, חדוה ועלומים. אותו חיים לא ישוב אלינו עוד, לא זכה לראות בהתגשמות הרעיון שלשמו נלחם ונפל. הוא היה כן, מסור לעם ולמולדת, עובד אדמה נאמן להגנתה - חונך על ברכי החקלאות במושב מרחביה שם גדל וקבל את חנוכו מראשית צעדיו, הוא הלך ואיננו.

ואת האם השכולה, אחת מיני רבות, מנעי עיניך מדמעה, כי בנך לא נפל, לא מת, הוא חי בקרב כולנו, הוא ימשיך לעבוד בניר, ימשיך להשמיע את קולו ההוגה והמצפצף. דעי לך אם עבריה כמולדת, כי בנך לעולם יחיה, גם אם נפל בשדה הקטל. אמנם צעיר לימים היה, אך במותו צוה לנו את החיים. מגננו הפורח נגדע נטע רך, אחד הנטעים שעתיד היה להביא תועלת לעולם הגדול והרחב.

אין תמורה ואין נחומים לאבדה...

חברתו לכתה, יזרעאלה"