"בגיל צעיר מאד עזב טוביה את בית אביו, הגאון ר' הלל אונסדורפר זצ"ל. אך בלכתו לקח עמו מטען גדול של יראת שמים, מעלות ומידות טובות.

אחרי שניצל ממחנה ההשמדה, בהיותו בצרפת בדרכו לארץ, מצא ילד יהודי עזוב, יתום מאביו ומאמו. הוא לקח את הילד תחת חסותו וטיפל בו במסירות. בכל טלטוליו לקח את הילד עמו, וממש בתרמיל מסעו הביא את הילד לארץ. גם כאן דאג לו, עד שסדרו במקום מתאים. ילד זה היה קורא לו "אבא".

לאחר שעליתי לארץ ב -1946 והתיישבתי בחדרה, נפגשתי במקרה עם טוביה והתידדנו. מאז היה מבאי ביתינו, וכך למדתי להכיר את סגולות נפשו, טוב ליבו ואהבתו את הזולת. בהיותו, רעייתי ואני, מעפילים, מובן שלא הבאנו עמנו שום רהיטים בעלותנו לארץ. טוביה הפציר בנו כי נקח ממנו ארון בגדים ונשתמש בו עד שתמצא ידנו לקנות לעצמנו. לא יכולנו לעמוד בהפצרותיו ומילאנו את דרישתו.

לפרנסתנו פתחנו קיוסק לגזוז שלא הביא לנו די סיפוקנו. בידעו זאת, היה טוביה מאלצני, ממש ביד חזקה, לקבל ממנו הלוואות בסכומים גדולים, ולא היה גובה חובה בכסף כי אם במצרכים שהיה קונה אצלנו קמעה קמעה, עד שהיה נפרע הסכום ואז היה נותן מפרעה אחרת.

זמן קצר לפני נפילתו, בהיותו בחופשה, החזרתי לו הלואה שחבתי לו. הוא לא רצה לקבל והתרעם עלי על שאני מחזיר לו חובות בשעה שהוא חייל ואיננו זקוק לכסף.

כדי לקיים את עצמו היה עובד בלילות במאפיה בחדרה. למרות זאת היה מנצל הרבה משעות היום, שהיו דרושות לו למנוחה, כדי לבוא לעזרתי בקיוסק, והיה מעתיר עלי הפצרותיו כי אניח לו למלא את מקומי, לשלחנו להביא סחורה.

נזכר אני במקרה זה: פעם שאלתיו אם יוכל להחליפיני בקיוסק לשעה קלה, מכיון שעלי ללכת להביא בירה. הוא ענני כי עליו ללכת כרגע וישוב בעוד זמן מה. הוא פנה לדרכו ולא עברו רגעים מועטים והנה הוא חוזר, כשהוא עמוס על כתפיו ארגז גדול המכיל ארבעים בקבוקי בירה. את שמחתו באותו מעמד אין לתאר במילים.

אפשר היה לקרוא מעל פניו כיצד הוא שמח על שזכה לקיים מצות "עזוב תעזוב עמו", ועל שעלתה בידו לזכות במצוה זו...

לפני שיצא לקרב האחרון בא טוביה להפרד ממשפחתו. "אפשר ויפלו רבים", אמר, "אך כדאי הדבר, ובלבד שירושלים תהיה שלנו".

חבל על נטע שעשועים זה, שנקטף באבו ולא זכה לגדל פירות.