"...יצאנו מברפיליה. הלכנו מזרחה לכיוון שילתא... אני עצמי הייתי מקלען. היה לי מס' 2 ומס' 3, חיליק יושפה ואפרים קוטר. הם היו החוליה ואני הייתי המקלען..."

"... בתחילת הנסיגה נפגע חיליק (יחיאל) יושפה - אפרים קוטר וזוהר אטקין שעברו במקום, פינו איתם את חיליק. בדרך, פגע פגז בהם ושלושתם נהרגו.... אפרים עצמו כבר היה פצוע, אבל בא לעזור לחיליק. הם הגישו לו מים מהמימיה שלו והוא סירב לשתות בטענה שיש לתת את המים המעטים לפצועים קשים יותר. אז, נפל עליהם פגז מרגמה ושלושתם קיפדו את חייהם."

"ראינו מי שלא חזר, ידענו מי שלא חזר. זה היה מכה נוראה, מפני שזה היו 9, מהכשרה שכולה 30 או פחות אפילו. וחלק מהם חברים מצוינים, זה לא סתם מישהו שנהרג שם, זה חברים קרובים... למשל היה אחד אפרים קוטר שאני למדתי איתו במקווה, גרנו שנה וחצי בחדר מיטה ליד מיטה. ז"א, זה היו קשרים חזקים עוד מקודם. זה היה נורא, היה קשה לעכל את זה..."

"...למחרת, כשהלכתי לאכול ארוחת בוקר, פגשתי את רותי, הפקידה הפלוגתית, שעמדה בפתח חדר האוכל. היא ביקשה שאגש אליה אחרי הארוחה. כשהגעתי אליה, הודיעה לי שאני יוצא לחופשה עד מחר, לא לפני שאני הולך להורים של אפריים קוטר, חברי למחלקה, להודיע להם על נפילת בנם בקרב. הסברתי לה שלא אוכל לעמוד בזה, אין לי אומץ, אני במצב נפשי קשה ולא אוכל למלא את התפקיד. היא אמרה שאין ברירה. כל אחד מאתנו יצטרך לבשר את הבשורה הנוראה לאחד הורים (כמובן שבאותם ימים טרם הוקם גוף לדווח וטיפול במשפחות החללים).

בלב כבד קיבלתי את כתובת ההורים בתל אביב. נסעתי לבדי בטרמפים, וכל הדרך חשבתי איך אבוא לאימא, ובאילו מילים אבשר לה את בשורת האיוב. הרגשתי קושי עצום יותר מאתמול, כאשר שכבתי על הקרקע ותיארתי לעצמי איך אני בעצמי נהרג, ואיך דופקים על דלת ביתה של אמי ומודיעים לה על בנה שנפל.

הגעתי לכתובת, אישה פתחה לי את הדלת. שאלתי אותה אם היא אמו של אפריים. היא ענתה שכן. אמרתי לה שאני חבר שלו, שיצאנו אתמול לפעולה, ובנה נפצע באורח בינוני.

"היכן הוא שוכב?" שאלה האם.

"לאמיתו של דבר," אמרתי, "הוא פצוע קשה."

"אז היכן הוא שוכב?" היא חזרה ושאלה בחרדה.

התקשיתי לענות, בקושי הצלחתי להוציא מפי את צמד המילים הנוראות מכל, להגיד לה שבנה נהרג, והוא לא סבל, ומיד רצתי לשכנים לבקש מהם שייגשו אל האם השכולה לטפל בה, והמשכתי בטרמפים הביתה.

אמי פתחה את הדלת, ואני התנהגתי מוזר. לא הכרתי את עצמי, כשאיפשרתי לאימא לחבק ולנשק אותי. מאז שהתבגרתי התחמקתי מכל מגע גופני, אני הרי כבר לא ילד שאימא צריכה לחבק ולנשק בכל הזדמנות. אימא התפלאה, "מה קרה?""שום דבר," הרגעתי אותה, "אני בריא ושלם." מובן שלא פירטתי, גם לא יכולתי להישאר בבית. יצאתי להסתובב ברחובות, להיות לבדי עם המחשבות של עצמי..."

"היתכן אפרים שיותר לא נראך? היתכן שיותר לא תחייך ויותר לא תשלח את אמרותיך המבדחות? מאז אותו יום הדמים לא משה מנגד עיני תמונתו של אפרים. ראוה אני אותו כשהוא צועד בחשיבות ותחת בית-שחיו ספריו ומחברותיו, צועד לבית הספר. אפרים אהב את הלימודים ובכל עת פנויה, היה יושב לסדר ולהעתיק את המחברות. לפנות ערב היה אפרים לובש צורה אחרת. הוא היה דוהר בשטף אל מגרש הספורט לשחק בכדור עף, לקפץ ולדלג. תמיד היה פועם וגועש, מלא מרץ ויוזמה. אפרים בא אלינו אחרי סיומו את חוק לימודיו בשפיה. בתחילה היה שקט ומתבודד אך אחרי ימים בודדים השתנה לגמרי. הוא הפך להיות נער חי וער והתערה בתוכנו. הימים חלפו ונולד הגרעין. אפרים נבחר להיות בוועדת התרבות. גם כאן מראה הוא את פעילותו. יש צורך להכין מסיבה והוא עובד וטורח ומכין מסיבה לתפארת. הלימודים מסתיימים לא ארכו הימים ואנחנו כבר בפלמ"ח. מספר ימי אימונים ואנחנו נלחמים. אפרים מראה כושר קרבי רב ויחס חברי טוב. עוזר לחלש ולפצוע. תמיד היה אומר: "איך אפשר להיות חייל ערבי, הרי תמיד הנו נוחל תבוסות וכשלנות". אבל אותו חייל ערבי, לא החטיא את המטרה ואפרים נפל. גם ברגעיו האחרונים, עשה את המוטל עליו - הוא הוביל חייל פצוע ונהרג. קשה המכה מנשוא, אפרים לא ישוב עוד. אנו הנשארים, נשתדל להגשים את אשר קיוה אפרים להגשים בחייו. כבוד לזכרו"

"בא השלום! באה השלוה! מִדֵי אזכור את היום ההוא, ירחב לבי גם עתה.

השמש שלחה את קרניה החמות אל הארץ. מרחוק נשמעה זמרת צפרי-חן. שירת הקכלי התמזגה בסלסולי העפרוני. הקוקיה קפצה מבד אל בד וקול קריאתה מלא את השדה השש לשלום.

שדות עטופים שבלי-פז, קני צפרים ורִנת גיל מסביב - כל אלה ימלאו לב כל חייל עייף ויגע מן המלחמה, השב לביתו בשלום. מימיני קמת-שדה עדנת אביב ומשמאלי ילטפו על ידי גלי התכלת שאף הם שקטו מהמולת המלחמה וחובקים את השלום לנצח.

כברק מזהיר, רב-גוני ויפה, עברה בשורת הנצחון שהרעידה את כל נימי לִבּנוּ. כל נפשי מלאה עדנים ושִפעת זֹהר לקראת השלום. לקראת הנצחון על הרשע האפל, לקראת האור החדש שקם לאחר אפלה, שלא תאפל עוד לעד."