Embedded Files
⏸ להגדלת תמונה, יש ללחוץ עליה. ⏸ להזזת דף בחלון מאמר, יש לגלגל העכבר או לגלול סרגל הגלילה בימין החלון !
טקס ורב-שיח ביישוב לפיד🚶♂️📌 י"א בתמוז תשנ"ח (5.7.1998).
ביוזמתם של עזאי טרוינסקי (אחיו של קלמן טרוינסקי) וחבריו, התכנסו בני משפחות הנופלים, לאחר 50 שנה, עם חברים לקרב ומפקדי פלמ"ח בבית-הספר ביישוב לפיד. בטקס, הוסב שם בית הספר ל"בית הספר הקהילתי הממלכתי לפיד המ"ה" והעלו זיכרונות מהקרב הקשה.
מקור: הטלוויזיה הישראלית - הערוץ הראשון.
התחלת יום הזיכרון בהתייחדות עם הנופלים ליד הגלעד במשטרת בן-נון.
ברב-שיח השתתפו:
מאיר פעיל.
רחבעם (גנדי) זאבי.
יצחק (חקה) חופי.
המורה צביה (מביה"ס המקומי).
פנחס(סיקו) זוסמן.
רחל (נוביק) סורקיס.
יעקב סלוין.
חיים גורי.
סיקו -דברי סיכום.
גנדי משיב לסיקו.
עזאי טרוינסקי.
דברי מאיר פעיל בטקס
אציג לפניכם את הפעולה שנערכה ברגע האחרון של "מבצע דני". המבצע הכולל נקרא על-שמו של דני מס מפקד הל"ה.
השם המקורי למבצע לרל"ר ניתן ע"י יגאל ידין - ראש אג"מ אז. השם לרל"ר פירושו: לוד-רמלה-לטרון-רמאללה. מטרת המבצע היה לכבוש מסדרון לירושלים שיכלול בתוכו את שני הכבישים לירושלים: כביש שער-הגיא וכביש מעלה בית-חורון. בחשבון ארוך-טווח המטרה הכוללת הושגה אבל לא כמו שהתכוונו אליה. כביש מעלה בית-חורון לא נפתח אבל כביש שער הגיא נפתח. כן נפתח נתיב מדרום לכביש שער הגיא. זהו הכביש שעובר דרך צרעה ואשתאול דרך כסלון - מזרחה אל הקסטל ומשם לירושלים. המשימה בוצעה עד בוקר ה-14 ביולי ועל ידי כך, נפתח נתיב חשוב נוסף בדרך לירושלים.
חדירת כוחות צה"ל אל עומק חבל מודיעין והיווצרות אפשרות אמיתית של צה"ל להשתלט על צומת בית-סירא, לנתק ולסכן את הכוחות הירדניים בלטרון, שכנעו את הפיקוד הירדני לרכז מול איום זה את רוב הכוחות שלהם מהמרחב.
בלילה שבין 17 ל-18 ביולי כבשה פלוגה אחת את שילטא והפלוגה השנייה (פלוגה ב') נשלחה לתפוס את הרכס המזרחי של כוריכור כדי לקבוע עמדה מוגמרת של שליטת-אש ישראלית על הכביש המוליך מבית סירא צפונה. מאותה סיבה ממש תקפו הירדנים בנחישות ובכוח רב כדי לסכל את הנוכחות הישראלית הזו במקום.
הירדנים, שהיו מצוידים היטב בנשק, בתחמושת ובשריון, שלטו על הרכסים שמסביב ולא הותירו שום סיכוי ללוחמי פלוגה ב'.
בחשבון היסטורי, אפשר להניח שלמרות הכישלונות הטקטיים החמורים השיג מבצע "דני" את הרחבת המסדרון לירושלים - הישג חשוב בפני עצמו והבטיח את חיבורה של ירושלים העברית אל מדינת ישראל.
דברי רחבעם (גנדי) זאבי בטקס
חמישים שנה לא באתי אל הגבעה הזו ואני לא יודע להסביר לעצמי למה. כי הלכתי למקומות אחרים שבהם לחמתי וגם בהם היו לנו אבדות. לפעמים קשות מאד. הלכתי למלכיה. הלכתי לחירבת מחאז בנגב. הלכתי למשמר העמק. הלכתי לכל נתיב הקרבות שהגדוד הראשון של הפלמ"ח הלך בו. והגדוד הראשון הלך בכל הארץ. לחם נגד כל האויבים. הסורים, הלבנונים וצבא ההצלה של קאוקג'י, והמצרים והסעודים והירדנים. לא היה אויב אחד שלא לחמנו נגדו ואין חזית אחת שלא לחמנו בה. והלכתי למקומות האלה. הלכתי גם למקומות שבהם יצא לי להיות מפקד ולהילחם אחרי מלחמת השחרור. הלכתי לואדי קלט למקום שבו נפל צביקה עופר. הלכתי למקום של המרדף שבו נפל אריק רגב וגדי מנלה והלכתי והלכתי ולמקום הזה לא באתי. ואני לא יודע להסביר לעצמי למה.
הייתי חמש שנים ורבע אלוף פיקוד המרכז וחירבת-כוריכור הייתה בשטח שאני אמון עליו וממונה עליו. הסתובבנו בסביבה ונסעתי לחירבתא ונסעתי ללטרון. עברתי על הכביש הזה כמה וכמה פעמים ולא העזתי לעלות לגבעה הזו. האם זה מקרה או בגלל התמונות הקשות של אותו יום מר ונמהר שראיתי כגיא חזיון כי ישבתי על הבית בשילטא שממנו חיפינו במק"ב אחד או בבזה אחת על הנסיגה – אסף שמחוני ז"ל, אנוכי ועוד שני מקלענים. ראינו את זה. גם יצאנו אל השדות הבוערים כדי לגרור את הפצועים ולהביא מים לאלו שמשרכים דרכם ובלילה יצאנו אל השדות לחפש את אלה שהשתהו לחזור בתקווה למצוא אותם.
חדירת כוחות צה"ל אל עומק חבל מודיעין והיווצרות אפשרות אמיתית של צה"ל להשתלט על צומת בית-סירא, לנתק ולסכן את הכוחות הירדניים בלטרון, שכנעו את הפיקוד הירדני לרכז מול איום זה את רוב הכוחות שלהם מהמרחב.
התמונות חוזרות אלי אבל אני דוחק אותן ולא רוצה לזכור אותן וגם לא שבתי אל הגבעה הזו. היום באתי לכאן, יחד אתכם בזכות עזאי והחברים שיזמו את זה. ואולי צריך בהחלט לברך אותם אבל גם צריך להתאונן שהדבר לא נעשה לפני שלושים שנה כאשר היו עדיין בקרבנו ההורים של 45 הנופלים. בינתיים הם הלכו והתמעטו והיום יש רק בודדים אתנו.
דברי (חקה) חופי בטקס
במשך חדשים ארוכים, מהקרבות הראשונים עוד לפני שהגדוד התרכז במשמר העמק ועד שהגדוד עלה בסופו של דבר צפונה אחרי כל הגלגולים האלה. אנחנו פעלנו ולחמנו - עם הפוגות קלות והיינו עם אותם הכוחות לאורך כל הדרך במשך חודשים ארוכים, קרב אחרי קרב, פעולה אחרי פעולה עם עייפות מצטברת - גם מהפעולות וגם מנפילתם של החברים שלנו לאורך כל הדרך הזו.
יושבים פה חברים לוחמים. חלקם, אני צריך "לגהץ" את הקמטים שלהם כדי לזהות אותם, את אותם הילדים מ"מקווה-ישראל" והילדים מ"כדורי" והם בני 16 והפנים מוכרות אך בכל זאת צריך להחליק אותם - כמובן גם את שלי – אבל אני יותר מבוגר מהם. אני שמח שנפגשנו, אמנם בנסיבות לא משמחות, ויסלחו לי כל אלה שאני אומר להם שלום ואני לא בטוח למי אני אומר שלום. הרי עברו חמישים שנה ובינתיים הכרתי עוד אנשים בדרך, בגלגולים שעברתי וקשה מאד להכיל את הכל בראש.
ובהזדמנות זו תרשו לי ללחוץ לכולכם את היד - גם לאלה שלחצתי וגם לאלה שלא לחצתי. כל טוב.
חשיפת לוח השיש בחצר בי"ס "לפיד המ"ה". מקור: עזאי טרוינסקי.
לבני המשפחות השכולות, חברים מכובדים ותושבי לפיד!
עם הקמתו של בית הספר הראשון בלפיד, חיפשנו שם שייצג את העבר והווה של המקום.
בראשית השנה (בסביבות ינואר 1998) נפגש עזאי טרוינסקי עם מנהל בית הספר הממלכתי בישוב לפיד, הגב' ריבי, במטרה לקרוא לבית-נספר המקומי על שמם של ארבעים וחמישה החללים. אז, בשיחה עם עזאי, התוודענו לראשונה לכך שבמקום בו הוקם יישובנו, לפיד, התנהל קרב עקוב מדם שבו נהרגו מ"ה לוחמים.
לקראת יום הזיכרון ובמלאת 50 שנה למדינה, הציע עזאי שביה"ס יזמין מספר לוחמים שהשתתפו בקרב, לשיח לוחמים וגם כדי לשכנע את התושבים לתת לביה"ס שם שיזכיר את חללי הקרב. היה זה מפגש מרתק שבו שיתפו אותנו הלוחמים והביאו את סיפורם ואת חוויותיהם לידיעת תושבי לפיד.
בתהליך דמוקרטי, בחרנו בשיתוף עם הקהילה לבית הספר את השם "לפיד המ"ה".
כמוסד חינוכי המחנך לדרך ארץ, אהבת הארץ, כבוד האדם, הענקה לזולת והקרבה וכחלק אינטגרלי מעם ישראל למוד המלחמה ומורשת הקרב, אנו גאים לקרוא לבית הספר על שם מ"ה הנופלים.
לפיד המ"ה, שם זה מסמל לנו את העבר וההווה של המקום ומנציח את זכרם של טובי לוחמינו שהקריבו חייהם למען נחיה אנו בשלווה ובנחת במקום הזה. וכמו שאמר הנביא ישעיהו: "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". מי ייתן והשלום יגיע במהרה ולא נדע עוד מלחמה.
דברי (סיקו) זוסמן בטקס (מפקד פלוגה ב', גדוד ראשון, פלמ"ח )
אל הקרב הזה היה לי קשה מאד לחזור. לא חזרתי אחיו מאותן הסיבות ש"גנדי" דיבר עליהן לפני. תקופה ארוכה חשבתי מה בעצם קרה בקרב הזה אולם לא הצלחתי להסביר לעצמי את הדבר הזה. רק אחרי מלחמת ששת הימים, כשהתאפשר לבקר במקום ולראות במו עיני את מבנה השטח, רק אז יכולתי להבין מה קרה לנו. לא אגע בכך כעת כי הנני שומר לעצמי לחזור ולספר בחלקו השני של הטקס, כשאסכם את דברי. אך אני רואה חשיבות רבה לעסוק בצורך שלי לדבר ולספר על מהלך הקרב.
כזכור לכם, המשימה הראשונה שלנו היתה לכבוש את ח'דיתה. אח"כ היינו צריכים לתפוס את "גבעה 318" ולשלוט מעליה באש על צומת הכבישים רמאללה-בית נבאללה-לטרון. מטרת החסימה שלנו הוגדרה בצורך לשבש כל אפשרות של העברת תגבורות של הלגיון הערבי היות והיה חשש שאם יצליח, יצא הלגיון לסייע לכוחותיו בלטרון. באותו הזמן, ערב כניסת ההפוגה השניה לתוקפה, היתה מתוכננת פעולה של אחת מיחידות צה"ל לכבוש את משטרת לטרון. מכאן שהתפקיד שייעדו לנו, היה למנוע מהם את האפשרות הזו. סיפור נוסף מאותו קרב, אני שומר להמשך הדברים שלי - אלו הדברים שאמר המוביל שלי, המוביל של הפלוגה במהלך ההתקרבות.
ובכן, כפי שאמרתי בתחילת דברי, אחרי שבאתי למקום הקרב, לאחר מלחמת ששת הימים וראיתי את השטח, הבנתי מה קרה. כשיורים פגזי מרגמות והם נופלים בשטח כזה, כמו זה שהיינו בו, זו בעיה רצינית מאד וזה שונה מאשר אם פגזים נופלים באדמה חולית. ברור שבאדמה חולית, זה יותר קל היות והפגזים יוצרים מכתש בקרקע החולית והרסיסים מתרססים וברוב המקרים אינם פוגעים באנשים בעוד שבשטח כזה שראיתם מקודם [במהלך הסיור המוקדם], על כל האבנים והסלעים שבולטים בשטח, ללא אפשרות של מסתור, כשיכולת ההתחפרות מוגבלת - נפגעים אנשים רבים בין שזה מרסיסי המרגמה ובין שזה מרסיסי הסלעים. וכך היה. מיד עם תחילת ההפגזה החלו לוחמים להיפגע ומרגע לרגע גדל מספר הנפגעים. כשנודע לי שסגן מפקד הגדוד כבר היה בשילטא, ביקשתי ממנו אישור לסגת אך הוא לא אישר לי את הנסיגה. יותר מאוחר, כשהיה כבר אור ונודע לו שיש לנו הרבה נפגעים, אושרה לי הנסיגה אבל זה כבר היה בסביבות השעה 10.
את ההחלטה על צורת הנסיגה השאירו בידיי והחלטתי שאנחנו ניסוג בחיפוי הדדי של המחלקות. המחלקה הראשונה שתיסוג תהיה ה"מחלקה המקוואית" מכיוון שהם היו קצת יותר קדימה. המחלקה האחרונה שתיסוג תהיה ה"מחלקה הדתית" היות שהם היו ממילא קצת יותר לאחור, והיה להם מגע יותר הדוק עם האויב. הנסיגה התחילה. אך היא די מהר השתבשה ועכשיו ברור לי גם למה השתבשה. אני יודע שמפקדת הפלוגה שהייתה בין שתי המחלקות, התחילה בנסיגה ואז כבר לא הייתה לנו שליטה. הקשר "נגמר" והעדויות מספרות שהקשר החל להתקיים בצעקות ככל שאפשר היה לצעוק. משדות הקרב המפקדים תמיד חוזרים צרודים מאד כי מהר מאד הקשר "הולך" ומתחילים לצעוק. התחלנו לסגת.
ושוב אני חוזר על כך שרק כשהלכתי לבדוק את השטח התחלתי להבין מה קרה לנו פה. מהבית [החירבה] שעכשיו איננו עוד, צלפו בנו ללא הפסק וכל הזמן גדל אצלנו מספר הנפגעים ובסופו של דבר הנסיגה הפכה מנסיגה מסודרת לנסיגה בלתי מסודרת. עברנו בנסיגה קטעים שהיו מוכים באש. מצד אחד נורינו על ידי הלגיון ומצד שני - כשנכנסו לשדה הדורה, נורינו גם בידי כוחותינו. אבל אז כבר לא היה אכפת.
שמענו את רשרוש הכדורים חולף בין, מעל ובתוך צמחי הדורה. וזה כבר לא היה אכפת. היינו עייפים והרגשנו מוכים. אני יודע שגמרתי באל-בורג'. מה שלא סיפרתי לכם מקודם, זה שאנחנו עלינו על הגבעה הזו אחרי שהכפר הערבי שילטא כבר היה כבוש בידי כוחותינו כך שבעצם עברנו בין אל-בורג' לשילטא, יותר קרוב לשילטא ולמפקד פלוגה א' - חקה.
במהלך ההתקרבות עלינו כאן על הרכס. לא היו לנו טעויות בזיהוי הרכס והגענו בדיוק לאן שרצינו להגיע. אחרי זה אני אסביר לכם איזה שינוי קרה במהלך הכניסה לשטח כשהיינו צריכים לעבור קטעים שלמים שהיו מוכים באש ונסוגונו. באשר לנסיגה, היו בעצם נסיגות לשני כיוונים – נסיגה אחת לכיוון שילטא ונסיגה שניה לכיוון אל-בורג'. בין הנסוגים היו גם מספר לוחמים שהצליחו לסגת עד הדרך לברפיליה ותפסו שם אמבולנסים ונסעו אתם ישר למפקדת הגדוד. אנחנו הגענו לאל-בורג' ואחרי אל-בורג' עברנו לברפיליה. שם מבחינתנו נסתיים הקרב.
זה היה, בעצם די ברור לנו, כבר מן ההתחלה, שיש לנו מספר גדול של אבידות והרבה מעל מה שהכרנו בעבר. מובן שזה היה הגורם שגרם לנו דכאונות די גדולים. ואני לא רוצה להרחיב בנושא זה את הדיבור. תודה.
דברי רחל (נוביק) סורקיס בטקס (אחות נחם נוביק שנפל בקרב)
רב טוב לכל המשפחות השכולות, לנכבדים, ללוחמי הפלמ"ח. מה שאומר במעמד זה הוא אולי קצת אישי אבל בטוחתני שיבטא את רגשותיהם של הרבה אחים ואחיות שאיבדו את אחיהם במלחמות ישראל.
ביולי 1948, היינו אחותי עופרה ואנוכי ילדות בנות 14, 15 וכשנפל אחינו הבכור השתנו החיים בביתנו כמו בהרבה בתים בשכונתנו ובהרבה בתים באותה תקופה של מלחמת הקוממיות. חיינו עם השכול.
בכל שנה, בי"א בתמוז, עלינו עם הורינו להר הרצל יחד עם משפחה גדולה של משפחות שכולות. אנחנו בגרנו. נולדו ילדים ואחדים מהם נושאים אם שם האח שנפל. כשגוייס אחינו, הוא בא לבית ספרנו להיפרד ולי הבכירה אמר: "תראי, לפעמים יש רגעים קשים בחיים. תמיד תשמרי על אמא ואבא". ולאבא, שלא היה באותה עת בבית, השאיר פתק קטן ובו כתב: "אבא'לה, אין בודקים בשעת הסכנה. גם אני צריך ללכת. שלום ולהתראות אולי בעוד כמה ימים" (הפתק שמור באלבום).
כשנפטרו ההורים מצאנו לפני מספר שנים מעין צוואה שכתב אבא לבנו הבכור שנולד בחג הפסח, לפני 68 שנים.
אני מצטטת קטע מתוך הכתוב: "באביב נולדת, בחג השחרור של עמך מגלות מצרים, ואני תקווה שגם בימיך תראה את הגאולה, גאולה שלמה. אנחנו דור המדבר, דור המעבר, ולכן כל כך קשה הוא בשבילנו. בדם טבולה הארץ. רק לפני זמן קצר עשו בנו פרעות אבל אני מתנחם – בן נולד לנו שיפיג את צערנו ויכניס גיל במשפחתנו ובגדלך תנחם אותנו. תהיה בן מסור לעמך תיתן יד להקל את עולו שכל כך קשה מנשוא, ולזה נַחֵם קראתי לך. נחם תנחמנו".
ביום שנולד נחם פוטר אבא מעבודתו בנמל יפו ושם ישב וכתב זאת. אני מתארת לעצמי את מצב רוחו כשמצא את עצמו מובטל ביום שנולד הבן. אבא לא חלם שכעבור 18 שנים יקריב עצמו הבן על מזבח הקמת המולדת. וכמוהו כל ההורים ששכלו את בניהם ובנותיהם, אותם ההורים שליוו את ילדיהם ביום הראשון לגן-הילדים ולכיתה א', חגגו אתם את ימי ההולדת ולא זכו לראותם בבגרותם.
אני רואה את פניהם של הלוחמים ששרדו מהקרבות כששיבה זרקה בשערם. ואצלנו, האחים נשארו ילדים בני 17-18 וחן ילדות על פניהם, ניבט מתוך התמונה. כאן, במקום הזה לחמו ונפלו לפני 50 שנה. פרטים רבים לא ידענו על הקרב שהתחולל כאן במקום הזה. דווח שלחמו בגבורה תוך כדי הקרב בניסיון לחלץ את חבריהם הפצועים כי הפלמ"חניק לא משאיר פצוע בשדה הקרב. גם היום ובמשך 50 שנות המדינה, הרבה אבות ואמהות כשנולדים ילדיהם מבטיחים לעצמם שעד שיגדלו לא יהיו עוד מלחמות ולא יהיו הורים שכולים ובארץ ישרור שלום. וחלומו של אבינו, אבא של נחם יהפוך למציאות.
ולסיום, תודה לתושבי הישוב לפיד על החלטתם לקרוא את שם ביה"ס על שם ארבעים וחמישה הנופלים. ותודה מיוחדת לעזאי טרוינסקי על ההשקעה הרבה בהכנת הטקס.
יעקב סלוין, מלוחמי קרב המ"ה, מספר את סיפור הקרב במלאת 50 שנים לקרב במסגרת שיח לוחמים שהתקיים בביה"ס לפיד המ"ה (תמלול הקטע נמצא בהמשך הדף). מקור: יעקב סלוין - בני ציון.
דברי יעקב סלוין בטקס (מלוחמי הפלוגה בקרב)
אני עומד פה היום מולכם, ויחד אתי ניצבים כל אלה שכבר אינם איתנו. היינו איתם בעמק הבכא ההוא, ויצאנו ממנו, מותירים אחרינו את הטובים שברעינו.
במשך חמישה עשורים לא העזנו להטיל דופי. לא שאלנו שאלות, לא דיברנו סרה. לא חיפשנו אשמים, לא היכרנו את המושגים "מחדל" ו"ועדת חקירה". היינו כולם "מגש הכסף". אלו שאינם ואלה שנותרו לספר את סיפורם.
אינני מתכוון להלאות אתכם באסטרטגיות של הקרב. לא אמנה את הכוחות, את פריסתם, את תכניות ההתקפה ודרכי הנסיגה. לא אספר לכם על דלותם של כלי נשקנו מול מול עצמת נשקו של היריב. אני מתכוון לספר פה על נערים בני שבע עשרה, שהותירו שם, בעמק הבכא את נעוריהם. לילה לילה במשך חדשים, יצאנו לפעולות. הן הפכו כמעט למעשה שיגרה. היינו יוצאים, לא מסבים את מבטנו לאחור. בטוחים בצדקת הדרך ובחובתנו לעשותה. ובבקרים, חוזרים ומתפקדים. מונים את מתינו ותוהים - מי הבא בתור. אטמנו את יגוננו בחומה בצורה של עליצות מזויפת, יושבים סביב למדורה ושואגים שירה בגרונות צחיחים. בוכים בתוכנו פנימה ויוצאים לפעולה הבאה ושוב חוזרים והשורות חסרות.
יצאנו יחד לעשרות קרבות - כבשנו, הדפנו וריתקנו. מילאנו פקודות. שכם אל שכם, לוחמים בחרוף נפש, באמצעים הדלים שהועמדו לרשותנו. לעתים נסוגונו, נושאים על כתפינו את חברנו הפצועים ובלבנו, את חברינו המתים.
הקרב על שילתא, היה שונה מכל שהכרנו. אמרו לנו, שהוא יהיה הקרב האחרון ואחריו תיכנס לתוקפה ההפוגה. יצאנו מברפיליה במצב רוח מרומם. באחד מעיקולי הדרך, וחילקו לנו "אסקימו". המשכנו בצעידתנו עד לגבעה החולשת על צומת רמאללה-בית נבאללה-לטרון. המשימה שקיבלנו הייתה להוות חסימה לכוחות הלגיון על מנת למנוע מהם לשמש כתגבורת. בעלות השחר ראינו את כוח הלגיון בצומת. כיוונו אליו את נשקנו ופתחנו באש. ירינו במרגמת ה"טו-אינטש", ברובים האנגליים, ב"בזה", במקלעים וב"סטנים". היינו כמו יתוש מטריד לגביהם. הם קיפלו את ציודם, עלו על הגבעה ממול, העמידו את המרגמות והחלו כותשים בנו. מנגד, על צלע ההר, התקבצו מאות כפריים. היינו מכותרים מכל עבר. זה היה "קרב אבוד". קומץ נערים מול צבא מקצועי, מנוסה ומצויד. עד מהרה נדלדלו שורותינו. דשו אותנו במרגמות, ומכל עבר התרבו הפצועים וההרוגים.
התקבלה פקודה לסגת. בתוהו ובוהו שנוצר, לא ניתן היה לארגן אפילו נסיגה מסודרת. כל אחד לנפשו. הפצועים רוכזו לצדו של סלע גדול. הבטחנו לחזור ולאסוף אותם. מעולם, מעולם קודם לכן, לא הותרנו את פצועינו מאחור. נסוגנו חבולים וחבוטים. עם שחר נודע לנו שפצועינו כבר אינם בין החיים. הותרנו שם את מיטב לוחמינו ורעינו. גם המעטים שיצאו חיים הותירו שם את נעוריהם. ואני עומד מולכם, ואיתי כל יפי הבלורית והתואר שלא זכו להיות איתנו פה היום. ואומר: יהי זכרם ברוך…
דברי חיים גורי בטקס
במהלך השעות במחיצתכם, שאלתי את עצמי מה אני יכול לומר - כל מה שיכולתי לומר, כבר נאמר. אם רציתי לומר דברים יותר "פיוטיים" - כבר אמר אותם סלוין בעצמה נדירה. חשבתי שמן הראוי להוסיף כמה דברים לדמותו של הדור הזה שאליו השתייכו הלוחמים.
חמישים שנה אנחנו חוזרים אל דור תש"ח. אני מהמבוגרים שבהם. יושבים פה כמה חברים שאולי היו כבר במלחמת השחרור בני 20 או 25 והם פוגשים בלוחמים שהיו כבני 16 ו-17, ממש ילדים. בספר "שירה של חצות", מתאר הסופר ס. יזהר את אנשי "יפתח" עוברים דרך הקווים המצריים לקראת מבצע "יואב". הוא אומר: "ועברה כתה של גוצים גמורים, כמעט ילדים" ונזעק: " הי, אמא שלכם, מי מכם ישוב מן הלילה שלם"... ובעמוד אחד בספרו, מניתי חמש פעמים את המשפט הבא: "נחפזים לא לצאת דופן". לא לצאת דופן במסע הלילה הזה, לא לעבד את המחלקה, את הפלוגה. אבל הדברים הם יותר עמוקים. לא לצאת דופן מהשיירה העוברת ומהכוח הלוחם - כי אינך יכול לצאת דופן ולא ליטול חלק במלחמה הזאת שלא הייתה צודקת ממנה. הלוחמים האלה האמינו בעמקי לבם שהם לוחמים בגבם אל הים, במלחמה הצודקת ביותר, שהם עושים צדק לעם המקופח והנרדף בעמים. ואתם הייתם צעירים מאד כאשר הוטלתם אל מול פני המלחמה החזקה.
עברתי על שירים של התקופה ההיא - אין שירי מחאה. שירי מחאה, מופיעים לראשונה בספרותינו רק לאחר מלחמת ששת הימים. מתחיל הוויכוח הגדול בעם. בדור תש"ח, אין דיבורים על "העקדה" - והדור ההוא, שכל אלפים מבניו. מבחינה מספרית, היה זה דור קטן יחסית של בני הארץ ושל אלה שהצטרפו מחו"ל - רובם היו אחרונים ממשפחות. הפלמ"ח איבד כל שלישי או רביעי מלוחמיו, כולל הפצועים והנכים. אלה אנשים הנושאים בבשרם עד היום את המלחמה. מביה"ס "כדורי" שבו למדתי, נפגעו מחזורים שלמים: שליש מחזור, רבע מחזור. ישנם מחזורים אחרים שאיבדו במלחמת העצמאות חצי מבוגריהם.
בגבנו נשפה השואה. במאי 1945 מסתיימת מלחמת העולם השניה. בכ"ט בנובמבר 1947 מתחילה מלחמת העצמאות. שני סיפורים חודרים זה אל זה. הספקות באו מאוחר יותר, כאשר מלחמת ששת הימים שאיחדה את הארץ מן הירדן עד הים מְפַלֶגֶת אנושות את עם ישראל וזה ויכוח שמתנהל עד היום. עד שתפסת מה קרה ליהודי אירופה בימים הרעים ההם, כבר נופלים פה מיטב חבריך. אז לא היו לנו ספקות לגבי הכרח המערכה וצדקתה.
הדור ההוא, דור 48' האמין ברמ"ח ושס"ה שבו בצדקת הדרך. ראיתי את הלוח הזה [שהוצב על הקיר בכניסה לביה"ס הממלכתי הקהילתי בישוב לפיד, ובמעמד זה הוסב שמו של בית-הספר ל"לפיד המ"ה"]. אני רוצה לברך בכל לב את אנשי לפיד ומודה להם על כך.
אינני איש פלוגה ב' שנאספה פה ולא איש "יפת"ח". בשובי משליחות הפלמ"ח באירופה לחמתי כסמ"פ בחטיבת הנגב אך אני שייך לכלל הזה שנאסף כאן. ויושבים כאן בקהל גם ילדים והילד הזה שיושב ומקשיב. מה יישאר בו מהיום הזה? היישאר בו? כן, יישארו בו המילים ששמע, כי הדברים נחרתים. אין פגישה משמעותית שאינה משאירה צלקת והוא ירצה לדעת מי היו המ"ה? כמו שאני, כילד רציתי לדעת מי היו השמונה שנפלו בתל-חי.
כאן קראו "יזכור" החוזר כמעט מלה במלה על ה"יזכור" של ברל כצנלסון, אבי כל היזכורים שלנו על לוחמי תל-חי. גם בתל-חי הייתה מפלה. אם אתם בודקים היסטורית מה קרה שם, אולי אפשר היה למנוע את זה. אם הם היו יודעים ערבית ואם היו יודעים להסתדר עם כמאל אפנדי ואנשיו אולי כל הסיפור הזה לא היה מתרחש. אך הכישלון ההוא היה למזבח ולדגל לקריאה שחוללה תרבות שלמה בארץ הזאת.
עם הופך גם את סיפורי היגון והאובדן לנקודות גאווה ולא לנקודות שבר. לכן אני אומר לכל האנשים, לכל האנשים שנאספו כאן היום: לכו בראש מורם! בצבא הבריטי היו אומרים: chin-up (סנטר למעלה). דיביזיית צנחנים שלמה הושמדה בקרב ארנהיים בעת שהונחתו הבריטים מאחורי קווי הגרמנים בחזית המערב במלחמת העולם השניה. לפני מספר שנים, במלאת 50 שנה לסוף מלחמת העולם השניה, הם צנחו שנית כשהאחרונים שבם בני 70 ו- 80, בהרגשת גאווה אדירה על השתייכותם ליחידה הזו שהובסה נוראות בקרב הזה. בחשבון כולל של המלחמה, נראים הדברים אחרת.
גם אנחנו, בהיסטוריה שלנו, אוספים כנקודות גאווה גם את הקרבות שבהם הוכינו. סיקו אמר שקשה לו כאן. בוודאי קשה. מישהו אמר לי פה, שמי שלא הולך בשדות הקרב, גם לא זוכר את גאוות הנצחונות, גם לא את יגון המפלות ואת כובד הצלב שהנך נושא על כתפך. מה יותר טבעי מזה... והילד הזה שיקום יום אחד ויקרא בספר שהופיע - והספר הזה חשוב מאד, מאד אף שהוא ספר קטן - יידע את תמצית הסיפור שנתונה בו. משפטי התנאי, מכאיבים נורא - אילו ואילמלא... מה היה מתרחש אילו נהגו אחרת... גם זה חלק מערפל הקרב, מהיעדר מודיעין מעודכן, מהימורים הנשפטים לאחר זמן ונשארת הגבורה השייכת לכם.
בשבע למותו של טרומפלדור, כותב חיים ברנר, שהיה ספקן, חרד ופסימי לא פעם, כותב פסוק שאני זוכר אותו. אני זוכר אותו כילד, זו גירסא דינקותא. אותם טקסטים שהיו לנו "האורים ותומים". והוא אומר: "ובבוא שעת הניסיון הקשה, היעמוד איש איש ושם יוסף טרומפלדור וחבריו, על שפתו במקום אשר יעד לו הגורל?". הוא שואל: "הנשמע את הקריאה הרוממה של הגיבור כרות הזרוע 'טוב למות'?" סוף ציטוט. ואז, הוא מסכם: "אשרי מי שמת בהכרה זו ותל-חי למראשותיו".
חברי המשורר ע. הלל כותב בשירו "לנשמת רע", המוקדש לחיים בן-דור, חברנו שנפל: "אנחנו אנשים שאינם בוכים. אולי עיני רטובות מעט, מילא, אני הרגשן שבחבורה", היה זה דור שלם שחנק את הבכי. שושנה דמארי שרה בתאטרון "לי-לה-לו": "אל הקיר האחרון הגענו / ותלויה עלינו החנית, / אך גם לנו כל אחי, גם לנו / עוד יושר שיר השולמית". כלומר, אנו עומדים וגבינו אל הים ומעלינו אימת האבדון. אך כל העתיד שלנו. זו הייתה ההכרה שפיעמה. אולי כאן טמון ההסבר לכוח שפעל בצבא האביונים הזה כשאתה בודק מה היו כלי הנשק שברשותם? …
קרב שילטא היה לקרב יום, מול כח עדיף ועצמת אש קטלנית. הייתם חשופים על רכס מסולע. ברוב קרבות-היום הובסנו בעת ההיא, מלטרון עד עיראק-אל-מנשייה. הצלחנו יותר בלחימת הלילה, כדברי אלתרמן בשירו "שבחי החושך" בספר "עיר היונה": "עת חגרו חיל צרים כלי חרושת גויים באורה של חמה / עשו היהודים את החושך לחזק בכל כלי מלחמה". מדוע? "כי בחושך קרב איש וניגש עד אויבו, אין רואהו וגח / ובחושך סכין הרש ארוכה מני קני תותח". לוחמי שילטא חסו בחושך ולא זכו לסיוע בקרב היום האכזרי הזה. הם שילמו את מחיר השחר העולה.
פה לחמו בגבורה ונפלו לוחמי פלמ"ח שומרי מצוות. למרבה הצער והבושה רבים מן החרדים היום ניצבים מנגד, יושבים בין המשפתיים. הם רואים את בני גילם נהרגים בלבנון ומתרצים את עמידתם מנגד בלימוד תורה. מול כל אלה, אני רואה את לוחמי שילטא, אנשי המחלקה הדתית, ומתקשה לשאת את העוול הזה. כאיש פלמ"ח אני חש גאווה על כי גם אלה היו בינינו, בטירת-צבי ובגוש עציון. בשר מבשרנו. יהי זכרם ברוך.
הדלקת לפיד המ"ה - זקן ההורים השכולים, שלמה נחשון מלווה בעזאי טרוינסקי ובתלמיד רוני שניידר.
דברי עזאי טרוינסקי בטקס (אחי קלמן טרוינסקי שנפל בקרב)
זקני ההורים השכולים של חללי חרבת כוריכור שבגזרת שילתא אל-בורג' - האב, מר שלמה נחשון והאם רבקה לוי, אחים ואחיות של הנופלים, בני המשפחות השכולות, לוחמי פלוגה ב' ששרדו מהקרב, מפקדי פלמ"ח, נציג הישוב המארח לפיד, נציגי מועצה אזורית מודיעין, אורחים נכבדים. ברצוני לסכם יום ארוך זה הנמשך עבורי כבר 50 שנה. אני מבקש להודות לכל המשתתפים ויש לי רשימה ארוכה. בראש וראשונה למר שלמה נחשון יבל"א, על פעילותו רבת השנים בהנצחתם של יקירינו. על כך שארגן והתמיד בקיום טקסי האזכרה בצורה מכובדת בימי השנה לנפילתם ועד עצם היום הזה. אני רוצה להזכיר את הגברת רבקה אונסדורפר, זכרה לברכה, שהיתה חברת ועד המשפחות שפעלה לצידנו במשך שנים רבות וכן את חברי האחרים לועד המשפחות, שיבדלו לחיים ארוכים, שמואל לוי ושמואל נחשון. תודה למנהלת ביה"ס הקהילתי בלפיד, ריבי לקריץ, על כשרונה להאזין לאחרים, לייעץ ועל כך שהיא עם חברי הישוב לפיד, עזרו ופעלו לקריאת שם בית-ספרם בשם החשוב"לפיד המ"ה". תודה לחברי הישוב "שילת" על ששימשו אכסניה במשך שנים למשפחות הנופלים בדרכם לאזכרה וממנה. תודתי נתונה למחלקה להנצחת החייל, ליו"ר ארגון חברי ההגנה - ארווין דורון, לשאול ביבר, לצה"ל, לסגן-ניצב חזקי אלוני ממשטרת ישראל, למועצה האזורית מודיעין, למע"צ למועצה האזורית גזר שבתחומה הוקם הגלעד לזכרם ביום השנה ה-24 לנפילתם. תודה לכל חברי בוועדה המארגנת של טקס זה: לחברים יעקב (ג'רי) קלי, אברהם (שפרדק) בן-יעקב, יענקל'ה סלוין ואריה גצלר (מהכשרת גבע), גדעון שריאור (מהכשרת גניגר), אליעזר דויטש (מהמחלקה הדתית) ולכל אלה שעזרו בארגון יום זה. תודה למנחה הטקס - דוד סמדר. תודה למנהלת הקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב ולתלמידותיה. תודה לעמותת הפלמ"ח, למפקדים ולחיילים שלקחו חלק ברב-שיח. תודה לכל האורחים שבאו. במשך עשרות שנים הייתי שותף פעיל בהנצחתם של יקירינו. הקימונו את הגלעד ליד משטרת בן-נון. הכנסנו ספר-תורה על-שמם של המ"ה בבית הכנסת בישוב שילה. פתחנו חדר-הנצחה בישוב שילת (הוא שילטא). כל זה טוב. אבל תמיד הייתה לי תחושה שבכל מה שנעשה – עדיין חסר משהו בהנצחתם. משהו שנוכל להשאיר גם לילדינו. לנכדינו ולדורות הבאים. רציתי שיהיה משהו כתוב. סיפור הקרב. איך נפלו. אך לצערי לא היה לי קצה חוט… לא ידעתי מהיכן להתחיל… זה היה קרב שלא הירבו לדבר בו… חיפשתי במשך שנים. נברתי בעיתונים מאותה תקופה ולא מצאתי. בספר הפלמ"ח לא היו תיאורים על הקרב מהסוג שניתן היה להפיק מהם משהו. גם בשיחותי עם שרידי הלוחמים, לא היה מעבר לסיפור זה או אחר שנגעו ישירות לאחי קלמן או אולי לעוד מישהו. ומאד רציתי שיהיה משהו על כל הלוחמים. משהו שיהיה לכל המשפחות. את הדחף הזה להוצאתו לאור של ספר הנצחה, סיפק לי דני שניידר, תושב המושב שילת, שהביא לפני את עבודתו הסמינריונית על הקרב. זה היה המאיץ. קראתי את עבודתו בעיון פעם, פעמיים ושוב חזרתי וקראתי. זה נתן לי תחושה של אותנטיות. לא ישנתי לילות. זה בער כאש בעצמותי. המשא רבץ על כתפי. חשתי שעשוי לצמוח מעבודה זו מפעל הנצחה מיוחד, הנצחה שהייתה חסרה לנו כמשפחות… וכאדם שמקורב בדרך מסוימת למלה הכתובה, ידעתי במה הדברים אמורים. ידעתי איך מתחילים. ידעתי שזה יהיה כרוך במשאבים כספיים ונפשיים. התחלתי להתארגן. היה ברור לי שהספר, אם אכן ייצא, חייב להופיע לא יאוחר מתחילת יולי 1998, לקראת יום השנה ה-50 לנפילתם. גייסתי את טובי האנשים להוצאת הספר. לא שלא היו לי עגמות נפש וניסיונות להפריע. אך בסופו של דבר יצא הספר לאור, ובזמן. הנני מודה איפוא לעורך הספר, חברי ד"ר עמוס כרמל שבקבלו לידיו את חומר הגלם ידע להבדיל בין עיקר וטפל והוציא עבודה מכובדת. אני מודה למעצב הספר, יעקב ארדמן (איש הגדוד הרביעי של הפלמ"ח), על עבודתו הקפדנית והבלתי מתפשרת בהוצאתו של מוצר מכובד זה. תודה לצלם ניצן שורר שנתלווה אלי לסדרת צילומי שטח. תודה לחיים גורי שבין כל שיריו הנפלאים והמרטיטים מצוי גם השיר "תפילה" ושממנו לקוח שמו של הספר "ראה אותם שותקים". תודה לעזרא גרינבוים שראיין לוחמים כתיעוד לבית יגאל אלון בגינוסר. תודה לרחבעם זאבי על הרשימה החשובה והמרגשת מאד "להיות לפה לנערים" כמאמר תגובה על השמצה זדונית. ואכן, הוא היה לפה לכולנו. תודה למאיר פעיל על סקירתו את מבצע "דני". תודה לעיתון "ידיעות אחרונות" ששימש אכסניה לריכוז העבודה, החומר והרוח. תודה למחלקה להנצחת החייל על עזרתם. ובסוף, תודה לכל לוחמי פלוגה ב' ובראשם המ"פ סיקו על שהם אִתנו היום. לכל אלה ועל כל אלה – תודה.
מכתב רחבעם זאבי לעזאי טרוינסקי.מקור: עזאי טרוינסקי.
נעילת הטקס בשירת המנון הפלמ"ח ובשירת התקווה.
חזרנו שוב / יעקב סלוין.
חזרנו שוב. עברו כבר חמישים שנה, ובכל אחת, אנחנו חוזרים ופוקדים אתכם. ואנחנו ניצבים פה, מול המצבה הזו שהקמנו לזכרכם ועדיין, עד היום, תוהים, כיצד זה שאתם אינכם איתנו. באים ולא מוצאים מילים להביע את גודש ריגשותנו להיות שוב כולנו יחד. לא היינו חיילים טובים מכם. לא מוכשרים יותר ולא אמיצים יותר. אימותינו ואחיותינו, לא אהבו אותנו יותר מאלה שלכם. ובכל זאת, אנחנו כאן ואתנו ילדנו ונכדינו. הקמנו משפחות וראינו אותן צומחות איתנו. ואתם נותרתם נערים... בגרנו והטבענו את חותמנו בעבודת האדמה, בעסקים, בחינוך, ובתרומה לחברה. חיינו חיים מלאים. שערנו הלבין, והילדות שהיו לצידנו, הפכו לסבתות כבודות. ורק אתם, נותרתם לנו בני שבע- עשרה. חרוטים בליבנו יפים וזקופים ואמיצים עשויים ללא חת. חמישים שנה שאנו נאספים פה, ליד האנדרטה שבמקווה ישראל - פה התחלנו את מסענו המשותף, בטוחים שנצעד שכם אל שכם את כל הדרך. אתם חזרתם הנה ונותרתם נערים. ואנו, המשכנו את חיינו בלעדיכם אבל תמיד אתכם. הייתם איתנו לאורך כל הדרך. שמחתם איתנו בימים טובים וכאבתם, בימינו הכואבים. לעיתים אתם ניבטים בנו מבעד לעיני ילדנו ונכדנו. שלמה, ניבט בי מעיני ביתי שלומית כדבר מובן מאליו - אתם מצטרפים אלינו בהתכנסותנו ומהווים חלק מהחבורה. אתם תמיד איתנו. זה חמישים שנה שאתם "מגש הכסף" ואנחנו נותרנו עם תחושה מרה של עצב. החמצה וגעגועים. ואתם תמיד איתנו...
Page updated
Google Sites
Report abuse