כבוד ראש העיר, ראובן בן-שחר, הפסל ובן השכונה יעקב כרמל, בני משפחות נוביק/אלדמע, ואורחים נכבדים.

אני אחיו של קלמן ז"ל, וברשותכם, אדבר על הזיכרון שלי מהיום שבו הבנו שקרה משהו לאחי, או, לַשאלה איך בעצם התבשרנו שאחי נהרג.

אני משער שמרבית בני המשפחות בתקופה ההיא, היו שותפים לדרך בה היו מודיעים להם על נפילת יקיריהם. אז לא היה "קצין עיר", אז לא היה נוהל כיצד מבשרים להורים על נפילת יקירם, לא עמדו לרשות המשפחות פסיכולוגים, לא רופא ולא אחות. שום נוהל. על המשפחות היה לעבור את החוויה הטראומטית האיומה בעצמם ולעצמם.

אחי, שהיה בן 19 והיה מ"כ בפלוגה ב' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, נהרג אור ליום ראשון בשבוע, ביום י"א בתמוז תש"ח ביחד עם עוד 44 מחבריו. היום הוא ידוע כאחד הקרבות הקשים של מלחמת השחרור. ידענו שהם נלחמים. מכתבים לא היו מגיעים מייד. לקח למכתב למעלה משבוע כדי להגיע ליעדו. לעתים שבועיים ויותר. למותר לומר שלא היו, כמובן, פלאפונים או טלפונים וכל אמצעי תקשורת אחרים. בשכונה בה גרנו היו אז 2 מכשירי טלפון.

במהלך השבוע היינו דאוגים. הפחד ששיתק את אבי ואימי היה כבד מנשוא וחלחל גם אלי.

ביום שישי, חזר אבי מן העבודה. ולא רחוק מן הבית שלנו, במרחק של שלושה בתים, ראה אבי התגודדות של אנשים. הוא המשיך להתקרב אליהם וכשהגיע לידם נשתתקו האנשים. איש לא הביט בפניו של אבי. כששאל לפשר ההתכנסות – היפנו האנשים את מבטם ממנו. הדבר היה מוזר לאבי והוא שאל אם זה קשור לבנו קלמן? גם כאן לא הייתה תשובה. אבי הבין שקרה אסון. חזר הביתה ובישר לאמי ולי את מה שקרה.

לא צריך לנחש מה עבר באותו זמן בביתנו. איש לא ידע ולא לקח על עצמו להסביר לנו מה עם הגופות ואיך ומתי יובאו לקבורה. לקח לנו זמן רב, מספר שבועות כדי לדעת שבקרב הזה נפלו 45 החללים. השמועות עברו מפה לאוזן.

במכתבו האחרון של אחי שהגיע אלינו כשבוע וחצי לאחר שנודע לנו על נפילתו. כלומר, שבועיים וחצי אחר נפילתו. במכתב זה סיפר אחי על כיבוש לוד, רמלה, ברפיליה, ג'ימזו, חדיד ועוד ועל כך שהוא בריא ושלם ומרגיש טוב ואין לנו מה לדאוג.

גופותיהם נשארו בשטח והושחתו על ידי חיות-אדם. לא ניתן היה לאסוף אותם ולהביאם לקבר ישראל והם היו לטרף לעוף השמים וחיות השדה. בפרק הזמן הזה של שנה ומחצה, נאלצה כל משפחה להתמודד עם הכאב ועם השמועות בעצמה ולעצמה עד לאותו יום שבו הובאו לקבורה. רק אז ישבנו "שבעה".

לא קשה לתאר מה עבר על משפחתנו ולבטח גם על משפחות אחרות. איך חשבנו, קווינו והאמנו שאולי בכל זאת זה לא קרה ואולי הם ישובו. המון מחשבות עברו במוחנו. אולי, אולי...

אך מאותו יום בו שבו הובאו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל – הפכנו כולנו, כל בני המשפחות, למשפחה אחת, כואבת אשר מתכנסת פעם בשנה, ביחד, לפקוד ולזכור אותם.

בקרב זה היו סיפורי גבורה והקרבה רבים. אחי היה החלל הראשון בקרב הזה. חברו הטוב, נַחֵם, בן השכונה, לא רצה להשאירו בשטח. הוא העמיס את קלמן על גבו למרות שידע שהוא אינו בין החיים, כי אמר איך אחזור לשכונה בלעדיו. רבים מן הלוחמים האיצו בנחם להשאיר את קלמן, אחי, ולנסות להציל את נפשו אך נחם סירב. חברותו של נחם לקלמן הייתה מן המופלאות שבסיפורי קרב זה.

יעקב כרמל, שנחם היה מדריכו בנוער העובד, ושסיפור נפילתו של נחם כל-כך נגע לליבו החליט לפסל בכישרון רב את פסל "הרעות" המדהים שבין שני החברים – קלמן ונחם –אותו יצר. אני מקווה שעיריית גבעתיים תמצא את הדרך להעמיד את הפסל במקום הראוי לו.

יבורך יעקב ויישר-כוחו על פסלו מלא העוצמה שמכבד את זכרם של הנופלים.