בפברואר 1936 עלה עם משפחתו ארצה. לאחר תקופות מגורים ברמת-גן, בתל-אביב ובבית-הכרם בירושלים, התיישבה המשפחה בשכונה בת קומץ בתים בקצהָ הדרומי של פרדס-חנה, בה עברו על יעקב מרבית ילדותו ונעוריו. הוא למד בביה"ס העממי שבמקום, והתמחה בלימודי נגרות בבי"ס "עמל" בחדרה הסמוכה. מילדותו שקד, מעמדה סקרנית וחקרנית, בהתמדה, בקפידה ובאורך-רוח על כל דבר שעורר בו עניין. כך בנה ויצר בעבודת כפיו, והיה מפרק ומרכיב חפצים ומנגנונים שונים, מבקש לעמוד על טיבם. אהב לשיר, וקולו כה ערב. אהב לשחות, והיה שחיין מצטיין. עוד כילד היה רגיש למצוקת הזולת, ומרבה להיטיב. היה חבר מסור ורחב-לב, ואוהב חברה. הִרבה לטייל בארץ עם חבריו. היה חבר פעיל ב"נוער העובד", בגדנ"ע, ובמועדון הטייס בחדרה.

תגייס בתחילת שנתו ה-17. יצא לקורס מ"כים. הקורס הופסק וחניכיו נשלחו לקרבות בגליל העליון ליד נהריים, בצמח, בדגניה ובסביבה. בתחילת יוני נשלח למחנה תל-ליטווינסקי. הוא הגשים את שאיפתו להצטרף ל"הכשרת גבע", הכשרה מגויסת של הפלמ"ח, ברוּבה בני כתה ממקווה ישראל. אִתם השתתף ב"מבצע דני", ובכיבוש ארבעה כפרים על משלטיהם, ששלטו על כביש לטרון-רמאללה. יעקב מצא את מותו בקרב כוריכור בי"א בתמוז ה'תש"ח (18 ביולי 1948), כאשר הוא וחברו אוּלי (שלום הופמן) נושאים את חברו בנפש של יעקב, אריה אָמָני, פצוע קשה, לנקודת ריכוז פצועים. שלושתם נהרגו מפגז.

על גבעה סמוכה לביתו של יעקב ניטע "גן עוז", לזכר השלושה ולזכר חמישה סיירים ומפקדם, מיכאל פרנקל, גם הוא בן השכונה. הם נפלו במשימה מאחורי קווי האויב בסביבות העיר טול כרם, הנשקפת מן הגן.

הדברים שלהלן מספרים על יעקב ועל ארועים הקשורים בו בחייו, במותו ובעקבות מותו. הכותרת "יעקב, אחי" מבטאת את נקודת המבט המוגבלת, בהכרח, שהנחתה את איסוף ועריכת הדברים שלהלן, המבוססים על צילומים, תמונות, מכתבים של יעקב, על חומרים ממקורות שונים, ועל זיכרונותיי הקשורים בו. אלה מושתתים על דברים שכתבתי ביומן נעורים לִפנֵי ובעקבות נפילתו של אחי (הייתי בת 15), ועל רשימות אחדות מאוחרות יותר. מרבית המובא כאן נכתב ונערך ב-2015, והושלם ב-2020. יעקב היה אחי היחיד, גדול ממני בשנתיים (שנינו נולדנו באפריל, וימי ההולדת שלנו כשהיינו קטנים, נחגגו יחדיו). בביה"ס יעקב היה בכיתה אחת מעלי ועל-כן הפרש הגיל בינינו נדמָה מצומצם משהיה.

קראו לו יָקוב (במִלעיל) וגם יענקל'ה וטובל'ה; ובפי אמנו נשמע יקוף (במִלרע), המסגיר את מקורותיה היקיים, אף שהשפה העברית השגורה בפיה הייתה טובה. אבינו, וגם כמה מקרובי המשפחה, התמידו לקרוא ליעקב גֶרְד (Gerd), כפי שנקרא בשנותיו הראשונות, בגרמניה.

הנה כך תפסה עין הצלם את יעקב כאשר נדרש לתמונות פספורט בהיותו בן 14, 15, 16, וצילום מן החודש האחרון לחייו. יעקב חי 17 שנה, עשרים ושניים יום, ועד לבוקרו של היום העשרים ושלושה.

את גרמניה הנאצית עזבנו בנובמבר 1935, בעקבות פיטורי אבינו מעבודתו כסוכן של תעשיות מתכת כבדה בחבל מגורינו. בצילום של יעקב עם אמנו ואתי, נראה דגל צלב הקרס, שהשתרבב לפינה השמאלית העליונה של התמונה. גרד לבוש בבגד עשוי בד משי ובו רקמה ובידו מקל-הליכה קטן. אמא יצרה את כפתורי הבגד הזה.

תחילת מרץ 1936, סמוך לעלייתנו, יעקב נראה בצילומים עדיין לבוש בבגד קטיפה: הוא מצולם עם בני המשפחה, וכשהוא משחק-חופר באת-חפירה על חוף ימה של תל-אביב; ובצילום נוסף הוא עומד על אדנית ובה שתול צמח צבר צעיר!

זמן קצר לאחר העלייה נסעו הורינו לתור בארץ אחר אפשרויות התמקמות ופרנסה, ואת הילדים, את יעקב ואותי, השכינו במעון לילדים (איני יודעת לכמה זמן). משם, זכור לי שיעקב שרך את נעליי, לאחר שמאמציי העיקשים לבצע את המשימה בכוחות עצמי לא צלחו. החוויה כפי שזכורה לי, ואולי כך התגבשה בלבי במהלך השנים היא: שהורינו נטשו אותנו; שלא עלה בידי להיות גדולה כפי שחפצתי, אבל אח גדול יש לי, והוא אתי. אולי הדהדה אצל שנינו וריאציה משלנו על סיפור הנזל וגרטל במהופך, סיפור שללא ספק הכרנו. מאותו מעון נותר לי גם זיכרון של שנינו יחד, רעבים, פנֵינו צמודים לדלת הזכוכית של חדר-האוכל של המוסד והיא סגורה ואין איש.

לאחר כשנה, הוכנסנו שוב, למעון אחר, עקב מחלה קשה של אמנו. שוב לא ידוע לי משך הזמן ששהינו שם. ממעון זה זכור לי שאיימו עלי בעונש (על שנצמדתי בעיקשות לזוג שחלף לידינו בעת טיול של שבת עם קבוצה קטנה של ילדים). משהתמהמה ביצוע העונש עם שובנו, נשאר יעקב עומד לידי, מנסה להרגיעני. כשתפסו אותי פתאום שתי נשים (ככל כנראה מהמטפלות) בידי וברגלי והעלו אותי, משתוללת וצורחת, לקומה עליונה, למיטה, כעונש, עלה יעקב אחריהן. הוא נעמד שעון סמוך לראשי. הוא נותר איתי שם, בחווייתי, כשומר ומגן עלי.

התגוררנו תחילה ברמת-גן ולאחר זמן קצר עברנו לתל-אביב, בבית האחרון שהיה בקצהו של רחוב גורדון. ממנו והלאה היו באותם ימים, שדה, וקקטוסים. אולי גם צריף. תושבי האזור הערבים נראו מן המרפסת.

עברה על אבינו ילדות רבת מצוקה, והוא היגר בחוסר-כל מאוסטריה לגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה, בה השתתף, והועלה לדרגת קצין בצבא האוסטרי. הצלחתו הכלכלית והתבססותו של אבינו בגרמניה הייתה מהירה ומזהירה. לאחר העלייה לארץ, אבינו פתח עם שותף עסק למתכות. על אף ההתחלה המבטיחה, הוא החל לסבול מקוצר נשימה מפחיד, שהוגדר כאסטמה, ככל הנראה על רקע המשבר של אובדן כל הישגיו בגרמניה. רופא, שאך זה מקרוב עלה מגרמניה, אסר עליו להמשיך לגור בקרבת הים. עקב הבטחה לקבלת עבודה בסוכנות היהודית בירושלים, שסופה שלא מומשה, העתקנו את מגורינו לשכונת בית-הכרם בירושלים.

רגישותו של יעקב ליופי, מהיותו קטן, קשורה בנימי לִבִּי לחוויה מופלאה שהעניק לי וחלק אתי בעת המעבר לירושלים. יעקב היה אז כבן שש ואני כבת ארבע. יעקב הקדים לעבור לירושלים עם אבי, ואמי ואני באנו אחריהם. מיד עם הגיענו – והגעגועים היו עמוקים והאושר גדול – יעקב לקח אותי בידו, להוט להראות לי משהו. בחצר נעצר אתי אל מול מראה מרהיב, קסום: אל מול עץ (לא גדול, אף בעיני ילד) שקרני שמש של בוקר מוקדם חודרים בין ענפיו מבעד דוק ערפילי שעמד באוויר ועל ענפיו תלויים אין-ספור אגלי-טל נוצצים. מראה נשגב, אפוף מסתורין ומלא הוד. יעקב אוחז בי בידו האוהבת, המובילה, חולק אתי את המופלא שגילה.

אבא מצא את פרנסתו בירושלים כנוטר (גפיר), על רקע התנסותו כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. בצילום המצורף הוא היושב שני מימין, משחק שחמט. ניתן לראות את דרגות הקצונה על דש מקטורנו. נותרו גם אותות וצלבי הצטיינות וגבורה מאותם ימים. אבינו, שהיה יליד סוף נובמבר 1898, המעיט מאד לדבר על עצמו, לספר על ילדותו, ועל עברו בכלל. אעפ"כ היה זיכרון אחד שחזר והעלה: בהיותו בצבא, במלחמה, נהרג לידו חברו, בחפירה בה שניהם היו מוצבים.

השהות שלנו בירושלים לא ארכה. אבינו חיפש לעשות מעשה בונה ויצירתי, וכך עברנו בפסח 1939 לגור בקצה קצהָ של המושבה פרדס-חנה, בשכונה קטנטנה, סמוכה לשכונת מגד, שנקראה אז "מגד ב'". לימים הוסב שמה ל"גן עוז", כשם הגן שניטע בשטחה לזכר בני השכונה וחבריהם שנפלו בתש"ח. כאשר התיישבנו בשכונה, היה ביתנו אחד משלשה בלבד. חצר הבית הייתה סמוכה ל"כביש הראשי" הצר שחצה את המושבה כולה. ממול, מעבר למטעי הפרדסים, שָכנה מגד, שהייתה גדולה ממגד ב' פי כמה. במהרה למד יעקב למשוך עצמו מעלה (ללא סולם) ממרפסת ביתנו לגג הבית, השטוח, והיה מנהל מעין שיח בקריאות רמות-קול עם חברו עזריאל סטרשנוב ["עזה"] שגר במגד שמעבר לפרדסים. אבינו רכש את הבית מאנשים שהיגרו לחו"ל. הרכישה כללה שני דונם אדמה, מבנה רפת ולול חדשים, שולחן נגרים משוכלל, כלי עבודה לסוגיהם ולמיניהם – כולם חדשים. במהלך השנים, יעקב הרבה ליהנות משולחן הנגרים ומכלי הנגרות. אבי השקיע את רוב מעייניו בַ"מגרש", בתכנון ובהקמת מטע פירות נדירים ואף זרים לארץ באותם ימים. בהדרכת אגרונום מקומי, נשתלו שני זני מנגו ושני זני אבוקדו, שיחי קומקוואט (תפוז סיני), זנים מיוחדים של מנדרינות ותפוזים, ועוד כהנה וכהנה זני שזיף, תפוח, אגס וגפן נדירים. נרכשו גם פרדסים. אולם, אז פרצה מלחמת העולם השנייה, והחלום היה לנטל כלכלי כבד: לפירות המיוחדים לא היה קונה. יצוא תפוזי הפרדס פסק אף הוא. הפרדסנים – שרובם נמנעו מלתת למקור פרנסתם עד למלחמה לגווע – נאלצו, בתקווה לעתיד טוב, להמשיך להשקות את עציהם ולדשנם, ואף לקטוף את פירותיהם ולקברם תחתם, תוך הפסדים כבדים. אבינו אף לא היה מסוגל, בשל מצב בריאותו, לשאת בעומס הפיזי שנדרש לטיפוח הגן הצמוד לבית בכוחות עצמו, ונאלץ להיעזר בפועלים.

התפוגגות חלום יצירת גן פירות נדירים, והפחד מפני מצוקה כלכלית העיבו והכבידו על חיי היומיום. חיינו ברמה כלכלית גבוהה יחסית למרבית האוכלוסייה בסביבתנו: ביתנו היה מצויד במתקני חשמל כגון מכונת כביסה וסחיטה, מקרר, תנורי אפיה ובישול, ואף שטיחים, שנלוו אלינו ב"ליפט" באוניה בה הפלגנו. אך כל קיומנו התבסס על הכספים שאבי הביא אתו מגרמניה. לחיינו התלוותה תדיר חרדתו שהכסף יאזל. איומי מלחמת העולם ואֵימותיה, אף הם לא פסחו על ביתנו. היו בני משפחה שנותרו מאחור, וניספו בשואה. שרדו קרובי משפחה של אמנו, מבני משפחת צָהלר, אם ובנה, שעלו ארצה.

מועקת הדאגה למצב בריאותו של אבינו ולפרנסה, באו לידי ביטוי מוקדם בדברי ברכה ליום-הולדת ולחג, ששולבו בציורים ונשתמרו בין מסמכים שאבא הותיר אחריו. בדרכן הילדית, הישירה, מביעים דברי הברכה של יעקב את מה שהטריד. נוספו גם קשיים של אבינו בַקשר איתנו, הילדים, שנבעו מטרדותיו, ומן השליטה המוגבלת מאד שלו בשפה העברית. גם קשיים אלה קבלו ביטוי בברכות. המלים המופנות לאבא בכרטיסי הברכה אינן מנוסחות במינוחים המקובלים באותם ימים (כגון בנוסח "שנת אושר ובריאות", או "שנת אושר ועושר"). הן אישיות. הן ניתנו לאבינו כנתינה משותפת של יעקב ושלי תוך ציון, בדרך-כלל בצידם השני של הדפים והכרטיסים המוצגים להלן, "עשה את זה יעקב", ובאחת, "רבקה אשתה את זה".

מאז ילדותו שקד יעקב שעות רבות על יצירה. מעמדה סקרנית, חקרנית ונועזת, בהתמדה ובסבלנות, היה מפרק חפצים מורכבים על מנת לעמוד על טיבם ולהבין כיצד הם פועלים. כשהיה קטן היה קם בלילה ומשחק שעות בהרכבה של חלקי מטדור (משחק מחלקי עץ שקָדם ללֶגו) והמשיך, כאשר גדל, ביצירת תמונות וכלים מעץ, אם באמצעות אולר ואם על גבי שולחן הנגרים ובאמצעות כלי הנגרות שהיו מצויים במחסן הגדול שבחצר הבית. עד היום (שנת 2020) זכור לבן-דודתו, איתמר זיידמן, שהיה קטן מיעקב, מה גדול היה אושרו כאשר, באחד מביקוריו אצל משפחתו של איתמר בתל-אביב, הפתיע אותו יעקב במתנה שהביא לו: משחק "ריכוז" ("מונופול"), אשר יצר עבורו במו ידיו. את הלוח בנה מקרטון עליו צייר וצבע את הרחובות והמשבצות השונות, ומגזרי עץ שנִסר, עִבד וצבע, יצר את הבתים, המלונות, הקוביות ויתר האביזרים השייכים למשחק. כאן מובאים צילומים מיצירות כפיו. האחת מעת היותו ילד, השנייה מהיותו נער צעיר, והשלישית והרביעית מעת לימודי נגרות בבית הספר התיכון "עמל" בחדרה (ר' על לימודיו שם להלן).

עזריאל סטרשנוב ("עזה") חברו חלה במחלה קשה. יעקב בנה לו כהפתעה לכשיבריא, בריכת דגים קטנה בחצר ביתו. ופעם, כאשר פרצה דליקה בצריף בו שיחקו, שהיה בחצר הבית, אחז יעקב בחברו והשליכו דרך החלון אל מחוץ לצריף, קודם שקפץ החוצה מן הצריף העולה באש.

אותי, ללא ספק, הציל יעקב מטביעה: נשלחנו בשיאו של קיץ לביקור אצל קרובת-משפחה, לקיבוץ בית-השיטה. בני שבע ותשע היינו, עזובים לנפשנו שם. החום הנורא והבטלה הניעו אותנו לנוד במרחבי הקיבוץ בצהרי יום לוהט, בשיאו של קיץ עמק יזרעאלי. חיפשנו בריכה לשחות בה, להשיב בה את נפשנו. בתמימותנו חיפשנו בריכת השקיה לפרדסים דוגמת זו שהייתה בשכֵנותנו במגד, מאגר מים בו בילינו את מיטב ימות הקיץ שלנו; בריכת השחיה של ילדותנו. לא עלה כלל בדעתנו שאין בריכה כזו, ואף לא אחרת, בכל מרחבי הקיבוץ. שוטטנו בחיפושינו אנה ואנה, שואלים חברים בודדים שנתקלנו בהם "איפה הבריכה?", עד שאחד הפנה אותנו לאי-שם הרחק, לאורכו של שביל צר. כאשר הגענו למקום, נגלו לעינינו צמחי קנה-סוף שדרכם בצבצו-הבהיקו מים! (היה זה, ככל הנראה, מאגר המים של הקיבוץ). בהתקרבנו דרך פתח בין הקנים, נגלתה לעינינו (עיניי ילדים) בריכה ענקית. המים בה היו אמנם חומים: לא משנה, סוף סוף בריכה! קפצנו פנימה. במהרה הלכו והסתבכו רגליי בגידולים שצמחו מן הקרקעית והיו שקועים מתחת לפני המים. ככל שניסיתי להיחלץ נתפסתי בהם יותר, כנמשכת פנימה. מרוב אימה לא יצא מתוכי קול. ויעקב ראה: הוא מיהר לשחות לעברי, אחז בי, משך אותי ומשה אותי איתו מן המים. זכור לי שלא החלפנו הֶגה תוך כדי האירוע, או בדרכנו משם. נראה ששנינו היינו בהלם. ללא שהסכמנו על כך, נותר בינינו קשר של שתיקה בכל שנגע להרפתקה אומללה זו.

לצד הבריכה שבמגד, שהייתה אבן שואבת בימות הקיץ ומוקד מפגש בין ילדים, נמשך יעקב למרכז המושבה. שם הרבו להיפגש מדי אחר-צהריים בני-כיתתו שהייתה מגובשת במיוחד, ואף אחרים מבני המושבה. הדרך מביתנו שבקצה המושבה (שהיה בזמנו הבית האחרון בכיוון דרום), הייתה במרחק כשני קילומטרים ממרכז המושבה. למרות המרחק הניכר הִרבָה יעקב, ככל שגדל, לחזור וללכת שמה שוב אחה"צ, לאחר שכבר עשה את הדרך הארוכה לביה"ס ובחזרה לפנה"צ. ייתכן שהִרבה לצאת גם משום שההורים היו במשבר זוגיות מתמשך שהשפיע על האווירה בבית. כל עוד שהה בבית בשכונת מגד ב', התמיד יעקב בביקוריו התכופים במרכז המושבה על-מנת לפגוש את החבר'ה, וכמו-כן להחליף ספרים בספרייה המרכזית של המושבה. שם גם נפגש עם חבריו כאשר בא לחופשה לאחר שהתגייס. בשיחות שקיים אז עם חברי-ילדות שהמשיכו את לימודיהם בביה"ס החקלאי מקווה ישראל, והיו בין חברי "הכשרת גבע", התגבשה החלטתו להצטרף להכשרה זו. תרמה לכך גם ידידותו הקרובה עם אריה אמני, בן כיתתו מבית הספר העממי, ואשר גם הוא בחר להצטרף ל"הכשרת גבע". יחדיו רכבו על אופניהם בכל בוקר זה לבי"ס "עמל" וזה לתיכון בחדרה.

יעקב אהב ונהנה לשיר. קולו היה ערב, וגם לאחר ש"התחלף" והתעבה, נעם עד למאד. זכורה לי חוויה של אושר צרוף, מעת שהיינו קטנים, כאשר החל טפטוף היורה. יעקב פצח בשיר הגשם בגרסה שלנו – "גשם, גשם, מתחנן הגן בלי דום, גשם, גשם, בפרדס ילחש כל על: שמע קולנו אל-שמים ותן לארץ גשם מים!" הצטרפתי, וחזרנו ושרנו את השיר, בהתלהבות, עם כל הלב, שוב ושוב. והגשם הראשון אכן הלך וחזק והיה למטר אדיר ומרענן כל! הרבינו לשיר קנונים יחדיו. שירים שלמדנו, חלקם מאמנו וחלקם בשיעורי זמרה ובמקהלת בית הספר. יעקב הפליא גם לשרוק מנגינות ושירים; ובנוסף התמחה במיני שריקות שנשמעו למרחוק, שריקות באצבע ובשתיים, בשלוש ובארבע צמודות לשפתיו. הוא "ניגן" להפליא על מסרק שעליו קִפל נייר פרגמנט -- "כלי נגינה" מקובל באותם ימים. בהשראת ידידו הקרוב אריה אמני, שהיטיב עד למאד לנגן במפוחית-פה, רכש יעקב גם הוא מפוחית וניגן, וניגן .... . זו נותרה אחריו, שתוקה.

יעקב גם נהנה להאזין למה שכונה בפינו "מוזיקה ערבית". היה מכוון את הרדיו שבבית לתחנה ששידרה מוזיקה זו – שכמובן הייתה זרה להורים, ולא בדיוק לטעמם!

הוא הִתמיד לשאול ספרים מן הספרייה הציבורית שהייתה במרכז המושבה, ב"בית העם"; הִרבָה לקרוא, ספריית בית-הספר הייתה קטנה עליו. בה בעת הזניח כמעט כליל את שיעורי הבית. בעניין זה אני מבקשת לצטט מדבריי על יעקב לילדים שהתכנסו בגן עוז ביום הזיכרון הממלכתי בשנת 2017: "הוא לא היה תלמיד טוב במיוחד; שנא ללמוד בעל-פה, ובאותם ימים הטילו עלינו ללמוד בעל-פה המון. אבל, בין כה, אני חושבת: מה אם הוא לא היה תלמיד טוב? גם איינשטיין היה תלמיד גרוע בבית-ספר. לא שאני חושבת שביעקב היה חבוי גאון; או שאני מתכוונת לומר פה למישהו מכם שלא חשוב להכין שיעורים. אני אומרת רק, שאי-אפשר לדעת אם יעקב היה נהייה חקלאי, מוזיקאי, פרופסור מלומד, נגר, או מה. פשוט, כ ל - כ ך עצוב שהוא לא המשיך לגדול ולהיות, לא משנה מה."

והנער נער. יעקב לא משך ידו ממעשי קונדס עם החבר'ה. במיוחד זכור לי בוקר אחד בו ראיתי את אבינו ניצב ליד חצר לול התרנגולות הקטן שלנו, מתבונן. אכן, לא ניתן היה שלא להבחין בפרגית שהתהלכה ארוכת-צוואר וזקופה בקרב התרנגולות, כולן כבדות-גוף וכרבולת. יעקב לחש לי, שבערב שקדם "סחבו" הוא וחבריו תרנגולות, כל נער תרנגולת מלול ביתו, במטרה "לארגן קומזיץ"; אלא שכאשר נפגשו וריכזו את התרנגולות לביצוע המשימה לא יכלו, מעשית וגם רגשית, לעמוד בה. משהתחרטו, מיהרו להשיב את התרנגולות, בחשכה, ללול זה ואחר, מבלי לברור מי הביא אתו תרנגולת זו או אחרת. וכך נחתה בלול שלנו פרגית, במקומה של התרנגולת שיעקב "סחב" ממנו. מעשה חסד, אבא המשיך אמנם להתבונן בתופעה המוזרה, אך בפעם זו לא חקר ודרש לפִשרהּ.

כמו-כן קיבץ באלבום צילומים של החברֶ'ה, בני ובנות "מחזור י"א" של בית-הספר העממי בפרדס-חנה. (כיום "בית-ספר אלונים", שאימץ את גן עוז ובו מתקיים מטעם בית הספר טקס שנתי של כיתות ו' ביום הזיכרון הממלכתי. ר' קטעים מדברי אחותו בטקס יום הזכרון תשע"ז, 2017). מן הראוי להוסיף כאן, בהקשר לבני כיתתו, כי מקרב העשרים וכמה שהם היו, נפלו ארבעה במלחמת העצמאות.

מהתבוננות ברצף צילומי האלבום עולה וצפה העובדה, שבמספר לא-קטן מהם, אין יעקב מופיע. נראה שהצילומים המקובצים בו, גם הם משקפים את החשיבות שחבריו היוו עבורו. לבדו הוא מופיע בתמונה קונדסית בה כיסה עצמו בבוץ, ובצילום נוסף, בו גופו העליון גלוי והבעת פניו רצינית, ובצילום שלישי, שצולם במהלך תחרות שחיה, בו מבצבצת מתוך המים זרועו החותרת. יתר הצילומים המוצגים להלן בהם יעקב הוא הדמות הבלעדית, לקוחים מן האוסף המשפחתי.

זמן קצר אח"כ התגייס, לאחר שבבי"ס עמל הסתיימה הבניה (ר' לעיל) והופסקו הלימודים, ככל הידוע לי, עם גיוס מורי ביה"ס.

שבוע לאחר שמלאו לו 17, יעקב התייצב במחנה קליטה צבאי (ר' "תעודה זמנית"). צווי הגיוס יועדו לבני 18 ומעלה. יעקב התנדב, גייס את עצמו: כפי שניתן לקרוא במכתב מיום - 2.5.1948, לאחר שהתייצב לגיוס, הוא היה מופתע מכך שלא היו במחנה הקליטה צעירים כמותו: "התפלאתי מאד כאשר נוכחתי שאין כאן אף אדם חוץ ממני מתחת לגיל 18 ושאני הצעיר ביותר כאן." מכתבו הראשון, אשר נכתב שבוע ימים לאחר מלאת לו 17, קדם להנפקת התעודה הזמנית.

בפנקס המגויס שלו מצוין תאריך הגיוס 1.6.1948, מועד שבו כבר הצטרף לפלמ"ח. הפנקס הונפק רק בתאריך 23.6.1948. אל תוך הפנקס קיפל יעקב "אשור שהייה מחוץ למחנה" לתקופה שבין 17.6 ל -27.6, שבה אכן אין מכתבים ממנו: הוא שהה בבית, וביקר אצל בני משפחתנו במקומות שונים בארץ.

שמונה מכתבים נכתבו על ידי יעקב להוריו ולאחותו בחודשים האחרונים לחייו. להלן דברי הקדמה למכתבים אלה וסכום עיקרי הדברים שכתב. למכתבו האחרון מוקדש חלק נפרד, בו המכתב נדון בהרחבה. בעקבות חלק מורחב זה מובאים שמונה המכתבים ותמליליהם. ר' דברי רבקה אייפרמן הקשורים באחיה יעקב אייפרמן, בטקס האזכרה בהר הרצל, י"א בתמוז תשע"ז, 5 ביולי 2017.

בולט לעין השוני הרב שחל בכתב ידו מאז שכתב את הגלויה (ר' לעיל) בהיותו בן 14. יעקב המיר את כתב ידו המעוגל-משהו בהיותו נער, לכתב-יד מוטה, אלכסוני, אולי בוגר, או גם "גברי" יותר בעיניו.

*יעקב שלח מכתב שעל מעטפתו בול "דאר עברי", בתאריך שקדם למכתב זה, ר' להלן.

מכתבו האחרון של יעקב נכתב ב-14.7.1948. כאשר המכתב הגיע לביתנו, יעקב כבר לא היה בין החיים. אני מקדישה למכתב זה מקום מיוחד. הדברים נכתבו כאשר הוא וחבריו היו בתוככי הקרבות, ימים ספורים קודם שנקלעו לקרב הנורא. כאן, כבדבריי באזכרה בהר הרצל 2017/תשע"ז, אני מקשיבה לדברי המכתב, ולרוחָם:

המכתב מפורט, ופותח וסוגר בַמציאות של אותו יום: יעקב בלב המלחמה, וההישגים מרשימים; ניכר שהוא גאה ו"מבסוט". כזו, כך נראה, הייתה האווירה הכללית. יעקב מספר:

אחרי שחזרנו מלאטרון היינו יומיים בסרפנד [המחנה הצבאי, שלימים נקרא צריפין] ומיד יצאנו שוב. מאז היותי בסרפנד הייתי כבר בששה[מחוק] בחמשה כפרים וכרגע אני גם נמצא בכפר מרוחק שני ק"מ מרמלה הקריה. ולקראת סוף המכתב יעקב חוזר וכותב, ומוסיף:

"זה לא כמו בַחי'ש שכובשים מקום יושבים בעמדות להגנתו. כי אם כובשים כפר יושבים בו כשעה עד אשר בא החיש לשמור על הכפר ואנו הולכים לכבוש כפר אחר. כך שבמשך שבוע כבשנו [מחוק] חמשה כפרים – כמעט כל יום כפר אחד!"

במכתבים קודמים בהם יעקב רומז או מציין במפורש שהוא בקרבות, משמע, בסכנת חיים, הוא חוזר וכותב, "אל תדאגו לי", "אני בריא ושלם". לא כן במכתבו האחרון. כל כולו חי את הכאן, את העכשיו; כאילו ברור שאין מה לדאוג. אופן סיפור הדברים מעביר תחושה שזוהי הרוח השלטת, שרובם ככולם שותפים לה. יעקב ממשיך וכותב:

"אתם בטח מתפלאים כיצד אני כותב בדיו. ובכן נכנסתי כאן לדירה פתחתי מגרה והוצאתי עט והרי יש לי עת[ט] נובע. אותו הדבר גם הניר והמעטפה. הכפרים כאן עשירים מאד ואפשר לקחת שלל במאות לא'י [לירות ארץ-ישראליות], אך אסור לקחת דברים יקרי ערך ביותר ובצדק. הייתי יכול לקחת אפילו חמישים שעונים אך זה לוקחים באפן כללי והולך לרכוש המדינה."

עמדה נאיבית שלטת בקרב הלוחמים הכובשים.

"אבל בכל זאת", הוא מוסיף במידה של סלחנות והזדהות, "רכשה לעצמה ההכשרה שלנו רדיו יפה ופטיפון."

ומכאן יעקב חוזר, עניינית לגמרי, למתרחש "עכשיו":

"עכש[י]ו עוברת לפנינו שירה ענקית של פליטים מלוד ורמלה [הגדוד שלו השתתף בקרבות שם, ובגירוש התושבים]. השירה הזאת נמשכת כבר מאתמול בבקר ועדין אין רואים את סופה. כל הפליטים יוצאים ברגל אסור להם לקחת אף כלי רכב אחד. למטה עומדים חברה שלנו ובודקים את האנשים. אתמול למשל תפסו ביניהם שני קציני ליגיון במדי [בלבוש] פלחים."

אני תוהָה: האם התיאור, הענייני, שלא לומר אדיש, משקף קהות-לב שבהכרח עוטפת לוחם, לוחמים? ובפרט נער, נערים, שמילדותם ידעו על "הפורעים"; אותם פורעים שמאז ימי תל-חי, ואולי מאז ומתמיד, "בכל דור ודור" – כמו שנאמר בהגדה של פסח – "עומדים עלינו לכלותנו"? ואולי מורְאות השוֹאָה, "לא עוד", מלווים אותו, את יעקב, ואותם שאיתו, במלחמה? במלחמת קיום. כאן ועכשיו אין מקום ל"טוב'לה". לא מול אויב.

המשפט הסוגר את הקטע על פליטי לוד ורמלה, מספר על חריגה נוספת מרמת המוסר הגבוהה שנדרשה בגדוד. גם זו נעשתה למען הכלל, למען ההתיישבות. אני מצטטת:

"הכשרה אחרת בגדוד שלנו אשר עולה בזמן הקרוב להתיישבות לקחה מלוד 2 טרקטורים חדשים. ואתם יכולים לתאר לעצמכם כמה הם מבסוטים."

יעקב מוסיף וכותב:

"כשאבוא הביתה אוכל לספר לכם על הכבושים כאן הרבה אך כל זה אין לכתוב כאן."

הקטע הבא אחריו הוא היחיד במכתבו, החורג מן העכשווי; מן השאננות כמעט, האופוריה כמעט, הגאווה בהצלחות, ב"כיבושים". הקטע מתייחס למותו במלחמה של מורה שלי, "ידיעה נוראה", כדבריו. הוא המחזיר אותנו לטוב'לה הרחמן, הרָגיש לזולתו:

"רבקה שאלה אותי במכתבה אם שמעתי על מותו של ברלס. ואני כבר במכתבי הקודם כתבתי שקראתי ידיעה נוראה זאת בעתון. שאלת אותי אם כדאי לך לגשת אל ביתו הרי שאם את מרגישה שתוכלי זאת אני חושב שכדאי לך מאד לגשת." (אוסיף, שעשיתי כעצת-צוואת אחי, בן ה-17 בקושי. הייתי בת 15.)

יעקב נשמע בדבריו אלה כמי שכמעט חוזר למציאות האחרת, הנוראה, של המלחמה. נראה לי שאולי "הידיעה הנוראה" החזירה לשולי מודעותו את האיום הנורא המרחף עליו, כעל כל לוחם. אִיום ששמחת ההצלחות המיידיות, אִיפשרה לו ולחבריו להרחיק מתודעתם. אם אמנם כך היה, מוטב שהיה כך: שֶיְמֵיְהם האחרונים של המ"ה שלנו היו טובים. שמילותיו של יעקב במכתבו, "אני מאד מרוצה ושמח", חלו על כולם כאחד.

במקומון "גפן המושבה", התפרסמה ב- 29.7.2011 כתבה בכותרת ענק, "דור הנפילים". הכתבה מתבססת על ראיון מקיף עם אֶמָ'לה, בן-יעקב שהיה מבני מחזור מקווה ישראל הפלמ"חניקים. הוא היה אחד מבני פרדס חנה, ובבית הספר העממי היה בכיתה אחת מעל זו של יעקב. בכתבה נאמר שאמ'לה, וחבר נוסף מבני המושבה שהצטרף ל"הכשרת גבע", "נשלחו . . . למושבה לבשר למשפחות על אובדנם. כאשר הגיעו לתחנת אגד [שבמושבה], נתקלו במכר אשר שאל לשלומם. כאשר סיפרו לו למען איזו מטרה הגיעו, לקח המכר את שניהם אל ראש המועצה דאז, דר' רובינזון, שייקח על עצמו את תפקידם ואילו החברים יוכלו להגיע למחרת ולהוסיף פרטים על ההודעה הרשמית, שתגיע כך לראשונה ממקור רשמי ולא מפי חבריהם ההמומים בעצמם". כפי שאמר בראיון לגפן המושבה, הוא ידע להעריך את עצתו של אותו איש, והוקיר לו טובה על כך (גפן-המושבה).

עדויות ראשונות על אשר אירע את יעקב

אחר-כך התרוצצתי בין החבר'ה שעמדו והסתובבו שם עם הבנות, חוזרת ושואלת, "מי ראה את יעקב??" (כולם נראו במטושטש, לאור הנרות בלבד). נענו וקראו לַ"חובש". כשהופיע הופתעתי, ורחמיי נכמרו: נראה היה כנער בן גילי (הייתי בת 15, והחבר'ה, בנֵי 18-17): קטן קומה, מבולבל מאד, כמי שלא מבין מה רוצים ממנו. הוא אישר-לא-אישר את דִברֵיי אלה שקראו לו – שהוא אכן חבש את יעקב, שנפגע בבטנו. על-פי מה שכתבתי באותם ימים ביומן אישי שלי, קצת הרגיע אותי אז, שיעקב נחבש – שטפלו בו, שלפחות לא סתם כך, "נשאר בשטח" (לא ידעתי אז, מה נורא היה גורלם של אלה!). אך בה בעת, הדמיון, שאולי יעקב עוד יחזור, שאולי ניתן עוד להצילו, פגש במציאות האחרת באותו ערב, של הצילומים הממוסגרים בשחור שהעידו: אלה המתים. למרות זאת, המשכתי לדמיין במשך שנים – כנגד כל ידיעה והגיון – שאני מתגנבת, מוצאת, ומצילה אותו, דמיון שהתלוו אליו במודע ושלא במודע, רגשות אשם על שלא הייתי שם, והאֲשמה על שאיש לא הצילו.

מאוחר יותר נחשפתי לסיפור זוועה: על יענקל'ה שרגליו נקטעו מפגז והוא, בסבלו האיום, זעק וצרח, "תדפקו בי כדור!!"; ושאיש לא היה מסוגל להיענות לזעקה איומה זו. מה גדולה ומטלטלת הייתה ההקלה כאשר התברר לי מיד שלא ביענקל'ה אחי דובר.

מכתבים מ"הכשרת גבע"

חברי הכשרת גבע המשיכו להיות בקשר איתנו במהלך השנה הראשונה באמצעות ששה מכתבים.

מכתביו של דוד מאיר לרבקה אייפרמן בדבר גן עוז

בטקס יום הזיכרון המתקיים בגן מדי שנה מועלים שמותיהם של הנופלים שהגן הוקם לזכרון להם. באותה עת מועלה גם שמו של אברהם ברג. גם הוא, כיעקב, אריה ואוּלִי שהונצחו בגן, נפל בקרב כוריכור. הועלו טענות שנעשה לאברהם ברג עוול בכך שלא הונצח גם הוא בגן. משום כך חשוב להביא את הפרטים הבאים:

לא ידענו אודותיו. על פי הנאמר באתר זה על אברהם ברג עלה ארצה ב- 1947 וגר עם שני אֵחיו בפרדס-חנה עד שהתגייס--כשנה לאחר עלייתו, ב-1948. (קיימת מידה של אי-התאמה בין קורות חייו המובאים באתר זה לזכרו, לבין המובא עליו בספר ראה אותם שותקים...). אברהם היה יליד 1922, מבוגר בשמונה-תשע שנים משלושה החברים שנהרגו יחד. בקרב כוריכור השתתפו 82 צעירים: שתי מחלקות מפלוגה ב' של הגדוד הראשון של חטיבת יפתח (קרב חירבת כוריכור, המכלול). ברהם השתייך למחלקה 3 (המחלקה הדתית), השלושה השתייכו למחלקה 1. הקשר שלנו היה עם בני הכשרת גבע בלבד, ומידע על הנופלים שלא מן ההכשרה, לא כל שכן על מקומות מגוריהם, לא עמד לרשותנו. בנוסף, ראוי לשוב ולהבהיר שהגן הוקם כיוזמה פרטית, וללא כל מעורבות של המושבה.

קישורים חיצוניים

• אתר הפלמ"ח.

• הוד השרון.

• הנוער העובד.

• בית הראשונים פרדס חנה-כרכור.

• יזכור - אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל.

• עמוד ענן.

• אירגון ההגנה.

• רמת גן.