רשימת מזהמים

רשימת המזהמים והשפעותיהם על הבריאות והסביבה [1]

אבץ (Zinc, Z)

האבץ הוא מינרל חיוני לפעולות הגוף אך כמויות עודפות ממנו משפיעות על המערכות בגוף עד כדי הרעלת אבץ שגורמת לבחילות, הקאות, שלשולים, עייפות, נוירופתיה [2] והתייבשות. חשיפה לרמות גבוהות בקביעות יכולה לגרום להשפעה ארוכת טווח: אנמיה, פיגור בגדילה ושינוי במאזן הברזל והנחושת בגוף, רמות גבוהות של LDL – הכולסטרול ה"רע" ורמות נמוכות של HDL הכולסטרול ה"טוב".

אבק מרחף / שוקע ([Suspended Particulate Matter [SPM] / total suspended solids [TSS)

אבק מרחף/שוקע גורם לנזק בדרכי הנשימה, לקשיי נשימה, לליחה מוגברת, לכאבי ראש ולתגובה אלרגית אצל חלק מהאוכלוסייה.

גודל החלקיקים משפיע על מידת היותו מרחף או שוקע. אבק שוקע: כל מה שגודלו מעל 30 מיקרון.

אבק מרחף [ PM10, שקוטרו פחות מ-10 מיקרון – חלקיקים נשימים שגודלם כ-1/16 מקוטר שערה אנושית.

חלקיקים נשימים עדינים [PM2.5, שקוטרם פחות מ-2.5 מיקרון] נשארים באוויר שבועות עד חודשים ויכולים לרחף עשרות עד אלפי ק"מ ממקום מוצאם.

איזופרופנול (isopropanol) / איזופרופיל אלכוהול (IPA) / פרופנול 2 (propanol)

תרכובת כימית דליקה, חסרת צבע ובעלת ריח חזק הגורמת לגירוי בעור ברגע שנספג, גם בחשיפה לרמות נמוכות. כאשר בולעים או שואפים אותה היא גורמת לגירוי לעיניים ולדרכי הנשימה. התרכובת משפיעה על מערכת העצבים המרכזית. כוהל האיזופרופיל מתחמצן בכבד והתוצר הוא אציטון שיכול לגרום להרעלה. הסימפטומים של ההרעלה כוללים פריחה אדומה, כאבי ראש, סחרחורות, דיכאונות, בחילות, הקאות, הירדמות ותרדמת.

זיהום סביבתי יכול ליצור זיהומי קרקע ומים. החומר דליק כנוזל וגז.

אלומיניום (Aluminum, Al)

אלומיניום הוא היסוד השלישי בשכיחותו בקרום כדור הארץ, לאחר חמצן וסיליקון. האלומיניום מופיע בטבע בשילוב מרכיבים אחרים כגון סיליקון, חמצן, פלואור. אלומיניום הוא מתכת קלה, רכה וחסרת תכונות מגנטיות.

החשיפה תיתכן דרך האוכל, המים והאוויר. כאשר רמות האלומיניום בדם גבוהות, העצמות סופגות את העודפים כדי למנוע את הגעתם למוח. עודפים אלו משתחררים לאט.

השפעות: פריחות וגירוד בעור, פגיעה הדרגתית בראייה, בעיות במערכת העיכול: כיבי פה, כיבים ודלקות במערכת העיכול, רעלת מעיים, שינויים בדם, אנמיה ואף סרטן של מערכת העיכול.

במקרים של מחלת האלצהיימר זוהה במוח אלומיניום עם יסודות אחרים.

חשיפה לאבק אלומיניום במקום העבודה גורמת לשיעול, ייצור מוגבר של כיח וגירוי.

השקיה בקולחין שיש בהם אלומיניום מסכנת את הגידולים. ההשפעות על שורשי צמחים הן מגוונות, מהירות והרסניות. ההשפעה היא על אזור הגדילה של השורש ולא על אזורים אחרים, אך הנזק נגרם לכל הצמח. תוך כ-30 דקות אפשר לראות שינויים בתכונות של תאים שבאו במגע עם אלומיניום, הבאים לידי ביטוי בעיכוב ההתארכות ובחלוקת התאים. הנזקים בעקבות החשיפה נחקרו מזוויות שונות ורוב המחקרים מציגים עדויות להשפעות על מרכיבים שונים בתא שנפגעו, אך הבנת המנגנונים הגורמים לכך עדיין חלקית ביותר.

ארסן (Arseenic, As)

את הארסן מוצאים לרוב בטבע כשהוא בתרכובת עם גופרית כלור או חמצן, וכן בכמה סולפידים מתכתיים. בשל תכונותיו הרעילות, הארסן משמש בתעשיית הדברת המזיקים ובעיקר בתעשיית ההדברה החקלאית, ובשל תכונות אלו גם הפך ליסוד פופולרי לשימוש בתעשיית הלוחמה הכימית. כיום משתמשים בארסן הלבן (ארסן חמצני) ברוב תהליכי ההדברה. הארסן רעיל במנות הגדולות מ-65 מיליגרם. הסימנים להרעלת ארסן: שלשולים, הקאות, בחילות, ירידה דרסטית בחום הגוף המלווה בהכחלה של אזורים שונים בגוף ולבסוף מוות.

הארסן נחשב למסרטן הגורם לסרטן הריאות וסרטן העור וכן הוא משפיע על מערכות רבות בגוף. למשל, הוא גורם לדלקת בכבד שיכולה להביא לאי ספיקת כבד. בעור הוא גורם להיפרפגמנטציה (כתמים חומים בעור). כן הוא יכול לגרום לחולשת שרירים, אנוקסיה וירידה במשקל, לפגיעה בתפקוד הלב, לפגיעה בכליות ובמערכת האינדוקרינית (ההורמונלית), לפגיעה בפוריות, לשלשול חריף ולפגיעה נוירולוגית שיכולה להתבטא בחולשה, חוסר יציבות בהליכה ובכאבים ספונטניים ללא גירוי.

אתנול (Ethanol, EtOH)

תרכובת אורגנית ממשפחת הכוהלים. אתנול הוא סם פסיכואקטיבי מסוג מדכא, מרגיע-מרדים, ונמצא בכל המשקאות החריפים, והוא שמקנה להם את השפעתם הפיזיולוגית על גוף האדם. הדומיננטיות הרבה של האתנול בקרב משפחת הכוהלים, וכן ההשפעה הרבה של המשקאות החריפים על התרבות האנושית, הביאו לידי כך שבשפת היום-יום מכונה האתנול כוהל או אלכוהול, כמייצג הראשי של המשפחה כולה (הכוללת אלפי תרכובות אחרות). בעבר היה שמו הכימי של האתנול כוהל אתילי או אתיל אלכוהול. נוסף על השימוש בו בייצור משקאות חריפים, יש לאתנול שימושים רבים אחרים, בעיקר כחומר מוצא של מאות תרכובות בתעשייה הכימית, וכן כחומר חיטוי.

אתנול גורם לגירוי לעור ולעיניים, בחשיפה ברמות נמוכות. בחילות, הקאות והרעלות הן סימפטומים לבליעת החומר או לחשיפה אקוטית. מבחינה הסביבה, האתנול אינו בוער באופן נקי יותר מדלק ואינו זול יותר כפי שחושבים. אדמות רבות מוסבות לגידול תירס למטרת הפקת אתנול ומשמעות הדבר צמצום היצע האדמות לגידולים חקלאיים חשובים אחרים. הדבר מעודד חקלאים בייחוד בדרום אמריקה לגדוע יערות גשם כדי לשתול תירס. הדבר פוגע באיזון שיערות הגשם שומרים ותורם להתחממות הגלובלית.

אתילן אוקסיד (Ethylene oxide)

אתילן אוקסיד הוא מסרטן ודאי לבני אדם, כפי שנקבע על ידי הסוכנות הבין-לאומית לחקר הסרטן (IARC). חשיפה אליו לאורך זמן, גם בריכוזים נמוכים מאוד, מעלה את הסיכון לחלות בסרטן. דווח גם על מקרים של הפלות ספונטניות בקרב נשים שנחשפו לחומר בבתי חולים וכן על ליקויים גנטיים אצל עוברים שנחשפו לחומר. חשיפה לאדי אתילן אוקסיד יכולה לגרום גם לגירויים בעיניים, בדרכי הנשימה ובעור, לבחילות, הקאות, קוצר נשימה, כאבי ראש, כיחלון, בצקת ריאות ואף למוות. חשיפה ארוכת טווח עלולה לגרום לקטרקט ולפגיעה במערכת העצבים.

אתילן גליקול (Ethylene glycol)

די אתילן גליקול היה אחראי לכמה מקרים של הרעלה המונית. התקרית הידועה ביותר היא אסון שיקוי הפלא סולפנילאמיד שהתרחש בארצות הברית בשנת 1937, שבו מתו 107 אנשים לאחר ששתו סולפנילאמיד מומס בדי אתילן גליקול. כשחומר זה נכנס לגוף, הוא משנה את מאזן החומצה/בסיס וגורם לפגיעה מנטלית, פגיעה כלייתית, פגיעה במערכת העיכול ופגיעה לבבית.

בורון (Boron)

בורון הוא החומר החמישי בהיקף תפוצתו בטבע. הוא מופיע בתרכובות עם חמצן ופחמן. בורון ותרכובות בורון עם חמצן ופחמן אינם רעילים ולכן אינם דורשים אמצעי זהירות מיוחדים. תרכובות של בורון ומימן רעילות ולכן דרושים אמצעי זהירות מיוחדים בשימוש בהן. תרכובת בורון ומימן עלולה לגרום לגירוי של העיניים, האף והלוע, ולהשפיע על הכבד ועל מערכת העיכול ויכולה להיות רעילה מאוד לכבד בחשיפה ממושכת.

ברום (Bromine)

חשיפה לברום ולתרכובות ברום אורגניות אפשרית דרך דרכי הנשימה, במגע, או בבליעה.

היות וברום הינו חומר נדיף מאוד חשיפה נשימתית עלולה לגרום לבעיות בדרכי הנשימה, שיעול, כאב ראש, צריבות בעיניים ולפגיעה במערכת העצבים.

חשיפה לעור מסוכנת מאוד ויכולה לגרום לכויות.

חשיפה לברום בצורת נוזל או גז יכולה להוות נזק לרקמות ריריות, בעיקר לעיניים, הפה ודרכי הנשימה. שאיפה יכולה לגרום לגירוי קשה של דרכי הנשימה - שיעול, חנק, קוצר נשימה.

אפילו ריכוז נמוך של ברום כמו 10 חלקיקים למיליון יכול לגרום לנזק ושאיפת כמות גדולה יכולה לפגוע במערכת הנשימה.

בחשיפה אקוטית יכול אף להביא למוות. [14]

ברזל (Iron, Fe)

ברזל הוא היסוד המתכתי הנפוץ ביותר בכדור הארץ. נמצא בבשר, בתפוחי אדמה ובירקות. הברזל חשוב לכל האורגניזמים החיים, נחוץ לייצור תאי דם אדומים.

חשיפה גבוהה לברזל יכולה לגרום לדלקת בלחמית וברשתית העין. שאיפה ממושכת של חומצת ברזל יכולה לשקוע בריאות ולפגוע בהן. הברזל בצורתו החופשית בגוף יכול גם לשקוע באיברים השונים ולגרום לכשל האיבר. שאיפה של יותר מ־30 מ"ג/ק"ג של חומצת ברזל יכולה להעלות את הסיכון לסרטן ריאות.

גופרית דו חמצנית (Sulfur dioxide ,SO2)

כל סוג דלק, ובייחוד הסולר, מכיל כמויות כלשהן של גופרית ושריפתו גורמת לפליטת הגופרית לאטמוספרה בצורת תחמוצות. הגופרית מגיבה על החמצן שבאוויר ויוצרת את תחמוצות הגופרית – גז בעל ריח חריף ואופייני. בדרך כלל מדובר בגופרית דו חמצנית (SO2). כמות הגופרית הדו חמצנית הנפלטת לאטמוספרה תלויה בכמות הדלק הנשרף ובסוגו. סוגים שונים של פחם מכילים כמויות שונות של גופרית. רוב הגופרית הדו-חמצנית הנפלטת לאוויר מגיעה מתעשיית החשמל, מתחנות הכוח, ובייחוד משריפת פחם. חלקה מגיע מתעשיות המייצרות את תוצרתן ממתכות, פחם ונפט גולמי, או המשתמשות בפחם ובנפט ליצירת חום לצורכי תהליכי הייצור שלהן. תעשיות כאלה הן בתי זיקוק, יצרני מלט, מפעלי עיבוד מתכות. גם רכבות, ספינות וציוד דיזל כבד פולטים לאוויר כמות ניכרת של גופרית דו חמצנית.הגורם המדאיג לגבי גופרית דו חמצנית הוא שהגזים מסוגלים להינשא ברוח למרחק רב ממקומות פליטתם לאוויר, כלומר השפעתם אינה מוגבלת לתחומים מוגדרים כגון אזורי תעשייה.

גופרית דו חמצנית היא גז חסר צבע, בעל טעם וריח חריפים הגורמים להרגשת חנק. בריכוזים נמוכים הגופרית הדו חמצנית גורמת להפרעות בדרכי הנשימה, לכאבי ראש, שיעול וכן לפגיעה בדרכי הנשימה בקרב אוכלוסייה רגישה ולהפרעות בראייה. בריכוזים גבוהים ניתן לחוש בריח האופייני לגופרית דו חמצנית. בריכוזים אלה נגרמים קשיים למערכת הנשימה, בעיקר אצל אנשים רגישים, תינוקות וזקנים. חולי אסטמה רגישים במיוחד לרמות גבוהות של גופרית דו-חמצנית.

בגלל כושר מסיסות גבוה במים, הגופרית הדו חמצנית מתמוססת בפה, בריריות האף ובעיניים ויוצרת הרגשה של גירוי וצריבה. כאשר יש באוויר חלקיקים נשימים, הגופרית הדו חמצנית נספחת אליהם וכך חודרת למערכת הנשימה ביתר קלות, וגורמת לפגיעה ברקמות.

גופרית דו חמצנית גם מסבה פגיעה ביבולים חקלאיים.

דטרגנטים (Detergents)

זהו שם כללי לחומרים המשמשים כחומרי ניקוי. הם מכילים חומרים הפוגעים במערכת העיכול, גורמים לקשיי נשימה ולנזק בעור. במערכות טיפול בשפכים הם יוצרים קצף הפוגע בתהליך הטיפול בשפכים.

דיוקסינים ופוראנים (Dioxins and furans)

קבוצה גדולה של חומרים כלורו-אורגניים ארומטיים, יציבים מבחינה כימית, הנפלטים לסביבה מתהליכים תעשייתיים ועקב בעירה בטמפרטורה נמוכה, החודרים לגוף דרך הנשימה או דרך שרשרת המזון. שם הם מצטברים ברקמות שומניות. רוב החומרים מקבוצה זו רעילים לגוף האדם.

הדיוקסינים נמצאים באוויר, בקרקע, בבוצות ובמזון (במוצרים מן החי והצומח). מקרב 419 תרכובות שהשם הכולל שלהן הוא דיוקסין, רק לכ-17 מהן מיוחסות תכונות רעילות מובהקות [3]. TCDD היא התרכובת הרעילה ביותר, והיא סווגה על ידי הארגון העולמי לחקר הסרטן כחומר מסרטן.

מקורות: הדיוקסינים הם תוצרי לוואי לא רצויים של תהליכי חימום וייצור תעשייתי כגון התכה, חימום חומרים שבהם יש פחמן וכלור, הבהרה של נייר וייצור קוטלי עשבים וחומרי הדברה. שרפת פסולת מוצקה היא המקור העיקרי לפליטה של דיוקסין לסביבה בגלל בעירה לא שלמה. הדיוקסינים נוצרים גם בטבע בשרפות של חומר צמחי. אחרי פליטת הדיוקסין, אי-אפשר למנוע את חדירתו לשרשרת המזון, וכן אי-אפשר לסלק אותו מתוך מאכלים שונים. לכן פיקוח ובקרה על פליטתו לסביבה הן הכרחיים למניעת זיהום המזון.

השפעות בריאותיות: הדיוקסין נחשב לחומר הרעיל ביותר המשתחרר לסביבה מאחר שידוע כי הוא מסרטן ודאי, ולא זו בלבד אלא שהוא גם מוגבר ביולוגית בשרשרת המזון[4]. בזמן היריון הדיוקסין מועבר מהאם לעובר דרך השליה, ולאחר ההיריון הוא עובר לתינוק דרך חלב אם. הרגישים ביותר לדיוקסינים הם עוברים ותינוקות, משום שהרקמות אצלם עדיין מתפתחות ופגיעות. חשיפה ממושכת של תינוקות וילדים לדיוקסינים עלולה לפגוע במערכת החיסון, לגרום לבעיות התנהגותיות ולפגוע ב-IQ. חשיפה של אדם בוגר לרמה גבוהה של דיוקסינים בבת אחת עלולה לגרום לפגיעות בעור ולשינוי בתפקודי הכבד. חשיפה ממושכת עלולה לגרום להחלשה של המערכת החיסונית ולפגיעה בהתפתחות מערכת העצבים, המערכת ההורמונלית ותפקודי הפוריות.

ההערכה המקובלת היום בעולם היא שכ-90% מחשיפת האדם לדיוקסינים מקורה בשרשרת המזון. כדי להבטיח את בטיחות המזון נקבעה אפוא רמת צריכה סבילה ליום (TDI) על ידי מומחי ארגון הבריאות העולמי, והיא מוכרת במדינות העולם. רמה זו מחושבת על בסיס חשיפה במשך כל החיים ועל רמות מצטברות של דיוקסינים בגוף. ב-1998 נקבע ה-TDI על טווח של 1–4 פיקוגרם (טריליון הגרם) לקילוגרם משקל גוף ליום. הרמה העכשווית של חשיפה במדינות התעשייתיות היא 1–3 פיקוגרם לקילוגרם משקל גוף ליום. אפשר ללמוד מכך שהחשיפה לדיוקסינים היא עדיין גבוהה אף שננקטו צעדים רבים להפחתת ההתפתחות של דיוקסינים מהמקורות העיקריים בעולם המערבי כגון צמצום השרפה של זבל ביתי. גם כיום אנו חשופים לדיוקסינים רבים. לעומת זאת יש לציין כי יש ירידה מתמדת ברמת הדיוקסין בדם בארצות מתפתחות. בישראל, על סמך מחקר מקדים שנעשה על ידי קבוצת חוקרים אמריקנים וחוקר ישראלי, התגלו רמות גבוהות של דיוקסינים בדם [5].

הגבה (PH)

ערך הגבה מרמז על איכות המים ורמת הזיהום בדגימה. ערך הגבה נותן לנו מידע על כמות יוני המימן החופשיים. סטייה מערכי הגבה תקינים תגרום לסטייה קטנה בערכי המינרלים שיהיו רעילים לגוף עקב הסינרגיה בין השניים. סטייה מערכי הגבה מותרים בשפכים תגרום לנזק בטיפול במערכות השפכים ובהמשך ייגרמו נזקים למי תהום.

הלוגנים מומסים (Soluble Halogen)

קבוצת ההלוגנים מכילה את הרכיבים האלה: יוד, פלואור, כלור, אציטט וברום. רמות גבוהות של חומרים אלה יכולות לגרום להפרעות בבלוטת התריס ולנזק לעור והם גם רעילים לדרכי הנשימה.

וונדיום (Vanadium, V)

ונדיום הוא מתכת בצבע לבן בהיר, רכה וגמישה. אף שהתרכובת נמצאת במקורה בטבע, המקור העיקרי שלה הוא התוצר התעשייתי, ובייחוד תעשיית השמנים כגון בתי זיקוק ותחנות כוח. אבקת ונדיום מתכתי מתלקחת בקלות, ואלא אם כן צוין אחרת, כל תרכובות הוונדיום נחשבות רעילות. באופן כללי, ככל שדרגת החמצון של ונדיום היא גבוהה יותר, כך התרכובת מסוכנת ורעילה יותר. הרעילה ביותר היא V2O5.

חשיפה נשימתית לוונדיום גורמת לשיעול המתמשך ימים לאחר הפסקת החשיפה. בליעת ונדיום תגרום לכאבי בטן, בחילות ושלשול. בבדיקות מעבדה נצפתה גם ירידה בייצור תאי דם אדומים ועלייה בלחץ הדם. כן נצפתה שכיחות רבה יותר של סרטן ריאה באנשים שנחשפו לוונדיום, וכיום המתכת מסווגת כחומר מסרטן אפשרי.

זרחן כללי (Phosphorus, P)

הזרחן נמצא בשתי צורות עיקריות, זרחן לבן וזרחן אדום. בגלל הריאקציה הגבוהה שלו, אי אפשר למצוא את הזרחן כיסוד חופשי בטבע בכדור הארץ. תרכובות הזרחן נפוצות בשימוש בחומרי נפץ, גפרורים, זיקוקים, משחות שיניים וחומרי ניקוי. תרכובות אורגניות של זרחן נמצאים בחומרים רבים וחלקם נחשב לרעיל מאוד. את הזרחן הלבן יש לשמור תמיד בתוך מים משום שהריאקציה שלו עם חמצן היא גבוהה וגורמת לאש חזקה. יש לנהוג בו בזהירות מרבית כיוון שמגע עם העור עלול לגרום לכוויות חזקות. הרעלה כרונית מזרחן לבן גורמת לנמק שנקרא Phossy jaw. עיכול זרחן לבן יכול לגרום למצב בריאותי הידוע בשם “Smoking Stool Syndrome”.

שאיפת זרחן יכולה לגרום לשיעול וגירוי של הגרון והריאות. בליעה או אכילה של כמויות גדולות פוגעת בתפקוד הכבד, הלב והכליות וגורמת לכאבי בטן, ישנוניות ואף למוות.

חנקן דו חמצני (Nitrogen Dioxide, NO2)

מזהם אוויר רעיל הנוצר במנועי בעירה פנימית ונחשב לתחמוצת החנקן הנפוצה ביותר. הסימפטומים של ההרעלה מופיעים כמה שעות לאחר השאיפה ואפילו כמות קטנה עלולה להיות קטלנית. אפילו ריכוזים קטנים מרדימים את חוש הריח, מה שעלול לגרום לשאיפת יתר. חשיפה ארוכת טווח בריכוזים גבוהים תשפיע על מערכת הנשימה ותגרום לדלקת ריאות, ברונכיטיס ופגיעה בתפקוד שריר הלב. יש סכנה גם לפגיעה בראייה ואף לעיוורון בחשיפה ממושכת.

מחקרים הראו קשר בין החנקן הדו חמצני לסינדרום המוות הפתאומי אצל תינוקות.

טאנינים (Tannins/Tannic acid)

טאנינים או חומצה טאנינית הם פנולים המומסים במים הנמצאים בצמחים רבים, למשל בקליפת פירות. מה שמייחד את הטאנינים הוא יכולתם להיקשר לחלבונים ולגרום לשינוי במבנה המרחבי שלהם.

מחקרים הראו שהטאנינים אחראים לפגיעה בתהליך העיכול וירידה בספיגת חומרי המזון אצל ילדים, ובעקבותיה להפרעות בגדילה. הטאנינים גם נחשבים למסרטן סביר – ישנם מחקרים המראים קשר בין חשיפה לטאנין לבין סרטן הוושט.

לטאנין יש אפקט אנטי מיקרוביאלי ולכן הוא משמש בהרבה מוצרים כחומר משמר.

טאנינים גם מזרזים את פעילות מערכת הקרישה בגוף ומפחיתים שומנים בדם, אך גורמים להרס של רקמת הכבד ולתגובה דלקתית בגוף וכן עלולים לגרום לאנמיה.

טולואן (Toluene)

טולואן הידוע גם כמתיל בנזן הוא חומר כימי ארומטי, נוזל בטמפרטורת החדר, בעל השפעה על מערכת העצבים. בחשיפה לכמויות נמוכות של טולואן יכולים להופיע הסימפטומים האלה: עייפות, חולשה, בלבול, תחושת שִכרות, איבוד זיכרון, בחילה, חוסר תיאבון, איבוד שמיעה וראייה, ופגיעה בתפקוד הכלייתי. סימפטומים אלה בדרך כלל חולפים מעצמם כאשר החשיפה לטולואן נפסקת.

שאיפת אדי הטולואן עשויה להיות קטלנית ועד מהרה מגיעה לריכוז מרבי בדם. שאיפת כמות גדולה עשויה לגרום אבדן הכרה ומוות. לטולואן מסיסות נמוכה מאוד במים.

טרימטיל בנזן (Trimethylbenzene, C9H12)

טרימטיל בנזן הוא חומר דליק, רעיל, מסוכן בשאיפה ובבליעה. הוא משפיע על מערכת העצבים המרכזית. חשיפה תגרום לגירויים בעיניים, בעור, בגרון ובדרכי הנשימה, לכאבי ראש, אנמיה, ברונכיטיס, תשישות, בלבול, התייבשות, סחרחורות, בחילות והקאות.

כלורידים (Chlorides)

אינדיקטור שימושי לבדיקת רמת המלחים במים וזיהום ביוב בנחלים או במי תהום. רמת הכלורידים המותרת במי שתייה בישראל היא עד 600 (מיליגרם לליטר), ואילו המשרד לאיכות הסביבה האמריקני (EPA) וארגון הבריאות העולמי קבעו את הרמה המותרת עד 250 מג"ל. אי-אפשר לשתות מים בעלי רמת כלורידים גבוהה, הן מסיבות של טעם הן מסיבות בריאותיות. מלבד זאת, גידולים רבים כגון הדרים, ואבוקדו רגישים לרמת מליחות המים. בעיה מרכזית נוספת הקשורה בהמלחה, ובעיקר בנוכחות נתרן במים, היא השפעת הנתרן על הקרקע. רמה גבוהה של נתרן בקרקע גורמת לקרקע להיות אטומה ובלתי חדירה למים, דבר המכביד מאוד על העיבוד החקלאי.

כלור חופשי (Chloride, Cl)

הכלור הוא חומר מחמצן. מדענים במאה השמונה עשרה גילו שהוא יכול להרוג את חיידק הכולירה והטיפואיד משום שהוא נקשר לחומרים אורגניים וגורם להרס שלהם. הכלור נקשר לא רק לחיידקים אלא גם לחומרים אורגניים בגוף שלנו ופוגע בהם. למשל, הכלור פוגע בשיער, בעור ובריאות. הכלור החופשי גורם להתקלפות ולגרד בעור ולשיער יבש ושביר. היום יש מחקרים המראים קשר בין כלור וטרשת עורקים.

כלל מוצקים (Total Solids)

"כלל מוצקים" הוא הכנוי הניתן למוצקים מומסים ומרחפים או שקועים במים. בזרם המים מוצקים מומסים הם בדרך כלל סידן, כלורידים, פוספור, ברזל וסולפר. כלל מוצקים מרחפים [6] (TSS הם בדרך כלל טין וחימר, פלנקטונים, אצה, זבל אורגני ועוד).

ריכוז גבוה של מוצקים מומסים במים יכול להשפיע על בני אנוש כשהם מכילים חומרים משלשלים ולגרום לטעם מינרלי למים. רמה גבוהה של מוצקים יש לה השפעה דומה בעניין עכירות המים, היינו בהירות מים פחותה. טמפרטורת המים יכולה לעלות. נוסף על כך מים מזוהמים פוגעים בדרך כלל בתהליך הפוטוסינתזה בצומח. ייצור החמצן על ידי הצומח מושפע מהתהליך. רמת החמצן באוויר יורדת כאשר איכות הפוטוסינתזה יורדת.

כלל פחממנים (Total Hydrocarbons)

כינוי לחומרים המורכבים מחומרי גלם של שמנים. רובם מורכבים מפחמן ומימן. חומרים אלה משפיעים על מערכת העצבים ויכולים לגרום, למשל, לנוירופתיה [7] פרפרית עד כדי שיתוק, לגרד בעור ובעיניים. הנזק למערכת העצבים יכול להיות בלתי הפיך אם החשיפה לחומרים אלה מתמשכת.

כסף (Silver, Ag)

הכסף עצמו אינו מסוכן לאדם, אך מלחיו נחשבים לחומרים מסרטנים. תרכובות המכילות כסף יכולות להיספג במחזור הדם, להגיע אל רקמות הגוף ולגרום למצב שנקרא ארגיריה שבו העור מקבל גוון כסוף תמידי. מצב זה אינו מזיק. לכסף אין תפקיד ביולוגי בגוף האדם.

כספית (MercuryHg)

הכספית פוגעת בכמה אזורים במוח. ביטויים וסימפטומים: שינויים באישיות, עצבנות, פרכוסים או רעד, פגיעה בראייה, חירשות, פגיעה מוטורית שתבוא לידי ביטוי בחובר קואורדינציה או בחולשה, איבוד תחושתי, ליקויים נוירולוגיים והתנהגותיים. נוסף על כך חשיפה לכספית תגרום לנזק לכלייה ולמערכת העיכול. חשיפה אקוטית ברמות גבוהות תגרום לכאבי ראש, בחילות והקאות. הרעלה חמורה של כספית יכולה אף להביא למוות [8].

כרום (Chromium, Cr)

כרום מתכתי ותרכובות כרום תלת-ערכי אינן נחשבות למזיקות לבריאות. לעומת זאת תרכובות כרום שש-ערכי הן רעילות. חצי כפית של תרכובת כרום שש-ערכי רעילה ויכולה לגרום למוות. רוב התרכובות של כרום שש-ערכי מגרות את העיניים, העור והאף. חשיפה כרונית לכרום שש-ערכי יכולה לגרום לנזק קבוע לעיניים ולסרטן.

ליתיום (Lithium, Li)

יסוד כימי ממשפחת המתכות האלקליות. נפוץ בתעשיית המתכות כמייצב למתכות אחרות כגון ברזל ומגנזיום. ליתיום משמש גם בתעשיית הסוללות ובתעשיית הזכוכית.

ליתיום בריכוזים גדולים הוא חומר רעיל כיוון שבתגובה לחמצן הוא הופך לליתיום הידרוקסיד שיכול לגרום לקורוזיה בייחוד באורגניזמים החיים במים.

כיום משמש הליתיום ברפואה לטיפול בדיכאון. חשיפה לא מבוקרת לליתיום תביא לשיעול, תחושת שריפה בדרכי הנשימה ואף לבצקת ריאות. ליתיום גם עלול לגרום לאודם ושריפה בעור ובעיניים, לכאבי בטן, בחילות, הקאות, חולשה ואף לכיבים במערכת העיכול.

מוליבדן (Molybdenum, Mo)

מתכת מעבר בצבע לבן-כסוף, חזקה מאוד, ובכמויות קטנות משמשת לחיזוק פלדה. סגסוגות המכילות מוליבדן עמידות בטמפרטורות גבוהות ועמידות בפני קורוזיה.

האבק והעשן הנוצר בעבודה עם המוליבדן ומתכות אחרות ובכריית מוליבדן, וכן תרכובות מוליבדן, כגון MoO3, יכולים להיות רעילים במיוחד אם הם נשאפים או נאכלים. חשיפה ארוכה ברמות נמוכות יכולה לגרום לגירוי העור והעיניים. חשיפה ממושכת ברמות גבוהות עלולה לגרום לסימפטומים הכוללים עייפות, כאבי ראש וכאבי מפרקים.

חשיפה ממושכת לרמות גבוהות (10,000-15,000 מק"ג ליממה) גורמת למחלה הדומה בסימפטומים שלה למחלת הגאוט. למוליבדן השפעות סינרגיסטיות בעיקר בשילוב נחושת וסולפיד. מזון המכיל ריכוז גבוה מאוד של מוליבדן וריכוז נמוך של נחושת מהווה סכנה גדולה במיוחד.

מנגן (Manganese, Mn)

מנגן בעודף הוא חומר רעיל. חשיפה לאבק ולאדי מנגן יכולה להיות מסוכנת אפילו ברמות נמוכות. חומצה המכילה את יון המנגניז (MnO4) יש לה יכולת חמצון גבוהה. חומצות המכילות את יון המנגן יכולות לחמצן חומרים אורגניים לרבות איברים בגוף כגון ושט, קיבה ועוד ולגרום לנמק שלהם. מחקר מ-2005 הראה קשר בין שאיפת מנגן לבין בעיות במערכת העצבים המרכזית אצל עכברים. השפעה זו ידועה היום גם בבני אדם. חלקיקי המנגן נשאפים דרך הסיבים של עצב הריח ועוברות דרכו הישר למוח, דבר המתבטא בהשפעה על מערכת העצבים וההתפתחות הקוגניטיבית. ילדים שנחשפו למנגן סבלו מבעיות זיכרון וקואורדינציה בידיים.

מתיל איזובוטיל קטון (Methyl isobutyl ketone-Mibc, (CH3)2CHCH2C(O)CH3)

מתיל איזובוטיל קטון הוא נוזל אורגני חסר צבע המשמש כממס בתעשייה. חומר זה מופיע בתקני ה־Ta-luft 1986 בקטגורית החומרים האורגניים הנדיפים. חשיפות לדרכי הנשימה עלולות לגרום לגירוי בעיניים ובממברנות הריריות ועלולות לגרום לחולשה, כאבי ראש וסחרחורות, הקאות, בחילות, עייפות חוסר קואורדינציה. חשיפה תעסוקתית כרונית גורמת לגירויים בעיניים, בחילות, כאבי ראש, חולשה וכבד מוגדל. אין עדות על אפקטים מסרטנים בבני אדם והחומר מסווג על ידי ה־EPA בקבוצה D, היינו אינו ניתן לסיווג כחומר המחולל סרטן בבני אדם (not classifiable as to human carcinogenicity). המתיל איזובוטיל קטון כלול ברשימת 189 החומרים המוגדרים מסוכנים על ידי ה־USEPAעל פי חוק אוויר נקי ארה"ב 1990.

מתיל אתיל קטון (Butanone/ Methyl Ethyl Ketone-Mek (CH3C(O)CH2CH3)

מתיל אתיל קטון הוא נוזל חסר צבע ובעל ריח חריף, דומה לריח של אצטון. הוא דליק מאוד, אדיו כבדים יותר מהאוויר והם עלולים לשקוע במקומות נמוכים. אדים של מתיל אתיל קטון יכולים להתפשט למרחק רב ולכן אפשר להציתו מרחוק. משתמשים במתיל אתיל קטון בייצור דבקים, צבעים ולכות, לניקוי שומנים בתעשיית המתכת, במעבדות הכימיה ובתעשיית הגומי. מוצרים רבים מכילים מתיל אתיל קטון: דיו, צבעים, דבקים, חומרי ניקוי וניקיון, חומרי שימון, חומרי הדברה, חומרים להסרת צבעים ולכות, חומרים לניקוי נעליים ולהברקתן.

מתיל אתיל קטון הוא חומר מעורר גירוי ולכן גורם לגירויים באף, בגרון, בעיניים ובדרכי הנשימה. בחשיפה לריכוזים נמוכים הוא פועל כחומר מגרה, ואילו בריכוזים גבוהים הוא משפיע גם על מערכת העצבים המרכזית וגורם לכאבי ראש, בחילות, סחרחורות ודופק מהיר. חשיפה גבוהה מאוד גורמת לבלבול, לאיבוד ההכרה ואפילו למוות. מגע ישיר של מתיל אתיל קטון עם העור גורם לגירוי בעור.

בליעת החומר גורמת לבחילות, להקאות, לכאבי ראש, לסחרחורות, ובריכוזים גבוהים מאוד, כמו בחשיפה לדרכי הנשימה, הוא יכול לגרום אפילו למוות. חשיפה ממושכת משפיעה על תפקוד מערכת העצבים המרכזית, ובכלל זה גורמת להפרעות בזיכרון ולהפרעות בריכוז, לנדודי שינה ולכאבי ראש. מגע ממושך בין מתיל אתיל קטון לעור העובד גורם לדלקת עור (דרמטיטיס).

מתילן כלוריד/דיכלורומתאן (Methylene chloride, CH2Cl2 Dichloromethane, DCM)

חומרים חשודים כמסרטנים. חשיפה לריכוזים גבוהים של מתילן משפיעה על מערכת העצבים ועשויה להביא לירידה בתפקודי הראייה והשמיעה ואף עלולה לגרום לסרטן. חשיפה לריכוז נמוך יותר של החומר יכולה לגרום לכאבי ראש, סחרחורות, בחילות ואיבוד זיכרון.

נחושת (Copper, Cu)

מנה של 30 מיליגרם נחושת לכל קילוגרם ממשקל הגוף עלולה להיות קטלנית לבני אדם. נחושת גורמת לגירוי של רירית האף, העיניים והלוע. נוסף על כך יכולה לגרום לנזק כבדי וכלייתי אשר יובילו למוות.

נחושת ותרכובותיה נמצאות בכל מקום בטבע. ריכוז הנחושת במים נמצא בדרך כלל בתחום של 5-0.01 מ"ג/ליטר. נחושת היא יסוד חיוני למטבוליזם האדם, אולם בריכוזים גבוהים היא גורמת לפגיעה בריריות הגוף, בייחוד בדרכי העיכול ולנזק כללי לנימים, לכבד, לכליות ולמערכת העצבים המרכזית. לעתים מגיעה נחושת למים מהתמוססות אביזרי צנרת העשויים סגסוגת מתכת המכילה נחושת[9].

ניקל (Nickel, Ni)

ניקל הוא חומר מסרטן ודאי לאדם. חשיפה לניקל עשויה לעורר תגובות אלרגיות אלה: פריחה, אקזמה (גרב), התקפי אסתמה. חשיפה ברמות גבוהות יכולה גם לגרום לברונכיטיס כרונית ולהקטנת נפח הריאה. חשיפה ממושכת לניקל עלולה לגרום גם לסרטן הריאות וסרטן של מערות האף.

נתרן (Sodium, Na)

הנתרן נחשב לאחד היונים העיקריים הנמצאים בגופו של אדם. שמירה על ערכים תקינים חשובה להומיאוסטזה [10] של הגוף. עודף נתרן יביא לידי התייבשות, עלייה בצמיגות הדם ואז ליתר אירועים אימבוליים [11]. עודף נתרן גורם גם לנזק לכליות, השפעה על מערכת העצבים המרכזית כגון ירידה במצב ההכרה ופרכוסים. חשיפה קבועה לנתרן בכמויות גבוהות יכולה לגרום ליתר לחץ דם.

סולפידים וסולפיטים (Sulphates SO4 Sulphides, S−2)

סולפידים גורמים לגירוי של העיניים, האף והלוע. הם יכולים לגרום לקשיי נשימה ואף לאסתמה. חשיפה אקוטית לרמות גבוהות יכולה לגרום לאיבוד הכרה. חשיפה ממושכת פוגעת גם בזיכרון ומסבה כאבי ראש. נוכחות סולפידים בשפכים גורמת לפליטת מימן גופריתי. הערך המקסימלי של מימן גופריתי לחשיפת עובדים הוא 10 ppm .

ריכוז של 50- 100 ppm הוא קטלני.

סולפיטים הם מוצר לוואי בחמצון של סולפידים. המשך תהליך החמצון יגרום ליצירת סולפיטים.

סטירן (Styrene)

סטירן חשוד כמסרטן ובחשיפה אקוטית יגרום לגירוי של הרירית במערכת הנשימה, גירוי בעיניים והשפעות על מערכת העיכול. בחשיפה כרונית גורם לכאבי ראש, עייפות, חולשה, דיכאון, ירידה בשמיעה, השפעה על מערכת העצבים המרכזית כגון תגובות איטיות, ירידה בזיכרון, השפעה על התגובות המוטוריות של העין, פגיעה במערכת העצבים הפריפרית. בגוף האדם סטירן מגיע לתאי שומן מהר מאוד, בלא תלות בדרכי הקליטה ומתפרק לסטירן אוקסיד- חומר מסרטן.

עופרת ( Lead, Pb)

מתכת כבדה רעילה, חשודה כמסרטנת. השפעותיה כוללות נזקים לקצות העצבים וכן לדם ולמוח. עוברים, תינוקות וילדים הם האוכלוסייה הרגישה ביותר לחשיפה של עופרת. ריכוזים נמוכים מאוד של עופרת גורמים לפגיעה בהתפתחות מערכת העצבים, לפגיעה בזיכרון, בלמידה וב-IQ שלהם.

חשיפה לעופרת גורמת גם לחולשה במרפקים, בקרסוליים ובאצבעות. היא גורמת ליתר לחץ דם, נזק כלייתי, אנמיה והפלות.

יודגש כי גם רמות נמוכות של עופרת בסביבת ההתפתחות של הילד מביאה לליקויים התנהגותיים וקוגניטיביים. יש בספרות גם מחקרים על פגיעה משמעותית בשמיעה, וכן קשר בין רמות גבוהות של עופרת בדם ובין התנהגות עבריינית ואנטי-חברתית.

פחמן חד-חמצני (Carbon monoxide, CO)

גז רעיל מאוד שנוצר בשרפה לא מושלמת של דלקים. הרעלה חריפה של פחמן חד-חמצני בהיריון מעלה סיכון לפגיעה מוחית בעובר וכן למוות תוך רחמי של העובר.

פלואוריד (Fluoride, F)

מחקרים רבים מדגישים כי ההשפעות השליליות של הפלואור על הבריאות מתרחשות בעקבות חשיפה ארוכת שנים לריכוזי פלואוריד גבוהים, מעל 4-10 מ"ג לליטר, באזורים של ריכוזי פלואור טבעי גבוהים בקרקע ובמים ובחשיפות תעסוקתיות ייחודיות (מכרות, תעשיית המתכת). החשיפה הממושכת לפלואור גורמת לאוסטיומלאציה [12], מצב של חולשה ושבירות בעצם.

פרופנון (Propanone) / אצטון (Acetone C3H6O או (CH3(2CO)

תרכובת אורגנית דליקה ביותר ובשל כך גם מסוכנת ביותר, מזיקה מאוד בבליעה ובשאיפה. האצטון יכול לפגוע במערכת העצבים המרכזית, וחשיפה אקוטית יכולה להביא לעילפון. מגע עם החומר לטווח ארוך, למשל על ידי נשימה ואדים, יכול לגרום נזק לכבד. חשיפה חוזרת יכולה לגרום לגירויים בעור ולכן הוא מזיק בשאיפה, בליעה וספיגה דרך העור. הוא גם יכול לגרום לנזק בלתי הפיך לעיניים ולמערכות נוספות בגוף. פועלים העובדים בתעשיות המייצרות אצטון מתלוננים על גירוי במערכת הנשימה, בעיניים, באף, בגרון ובעור. בחשיפות גבוהות – מדווח על כאבי ראש, סחרחורת, בלבול וחוסר יציבות.

לנשים הנחשפות לכמות של pmm 1000 ומעלה, במעבדות למשל, נגרמת הפרעה במחזור החודשי. אנשים שבלעו אצטון בריכוז של 2250 מ"ג/ק"ג הגיעו למצב של עילפון והתאוששו רק בבית חולים. לאחר מכן פיתחו צליעה, הליכה לא יציבה וסימפטומים הדומים לסוכרת (צמא ותכיפות במתן שתן).

ציאנידים (Cyanides, CN)

ציאניד רעיל מאוד לאדם ולבעלי חיים. למרבית המזל ציאניד הוא חומר פריק מבחינה ביולוגית ולכן זמן מחצית החיים שלו במים קצר. מקור הציאניד במים הוא משפכים תעשייתיים. הציאניד משמש בציפוי מתכות, בתעשיות היי-טק (חומרה), בבתי זיקוק ובמיצוי זהב.

חשיפה לכמויות מזעריות של ציאניד יכולה לגרום לקוצר נשימה, כאבי ראש, פרכוסים ואף לתרדמת או מוות.

צריכת חמצן ביולוגית (צח"ב) (Biological Oxygen Demand, BOD)

בדיקה שגרתית הבודקת את כמות החמצן הנצרכת על ידי אורגניזמים הפועלים לפירוק חומר אורגני הנמצא בשפכים. הבדיקה מהווה מדד טוב לרמת הזיהום בשפכים ביתיים. צריכת חמצן מוגברת היא תוצאה של עומס אורגני וזיהום מים.

צריכת חמצן כימית (צח"כ) (Chemical Oxygen Demand, COD)

בדיקה המודדת את ריכוזם של כלל החומרים האורגניים במים בתהליך שבו מבצעים חמצון כימי של כל החומרים האורגניים הנמצאים במים לצורך קביעת ריכוזם. כמות החמצן הדרושה לחמצון כימי של שפכים על ידי מחמצן חזק.

קובלט (Cobalt, Co)

קובלט אינו נמצא בטבע בצורתו המתכתית והוא נכרה במכרות ומופק מעופרותיו. המחצבים העיקריים הם קובלטיט (Cobaltite), אריתריט (Erythrite), גלאוקודוט

(Glaucodt) וסקאטרודיט (Skutterudite).

קובלט משמש בתעשיית הצבעים (מקור לצבע הכחול) ונחשב רעיל. נמצא ברשימת החומרים המוכרים כמסרטנים סבירים.

קובלט-60 הוא מתכת רדיואקטיבית שמשתמשים בה לעתים קרובות ברדיותרפיה. אחד החסרונות בשימוש בקובלט-60 הוא העובדה ששימוש בו מפזר אבק מתכתי שיכול לגרום לבעיות בהגנה מפני קרינה. המקור לקובלט-60 שימושי למשך חמש שנים, אף שהוא ממשיך להקרין על סביבתו גם אחרי פרק זמן זה (בעוצמה נמוכה יותר).

תרכובות קובלט מצריכות טיפול מיוחד בגלל רעילותן. חשיפה לקובלט-60 יכולה לגרום לסרטן, בליעת קובלט-60 מסוכנת עוד יותר, מכיוון שבמקרה זה הקובלט יחדור לתוך רקמות וישתחרר באטיות.

קוורץ (Quartz, SiO2)

הנזק העיקרי שהקוורץ גורם הוא לדרכי הנשימה והוא עלול לגרום למחלה מגבילה גם בריאות. יש לו פוטנציאל לגרום לשינוי רקמתי בדרכי הנשימה, ולהרס של נאדיות הריאה.

קולי צואתי (Escherichia coli ובקיצור: e. coli)

אחד ממיני החיידקים העיקריים הנמצאים במעי התחתון של בעלי־חיים בעלי דם חם (לרבות יונקים וציפורים) והחיוניים לעיכול תקין. בתחום הטיפול בשפכים, משתמשים

ב־ק.coli לזיהוי רמת הזיהום של המים על פי כמות הצואה שהם מכילים. הסיבה לשימוש בקוליפורמים היא כמותם הרבה בגוף האדם, לעומת חיידקים פתוגניים כגון סלמונלה. במצבו הרגיל ה־e.coli אינו מזיק ולכן השימוש בו במעבדה בטוח יחסית.

ישנם שלושה תרחישים שבהם e.coli יכול להיות גורם למחלה:

1. כאשר החיידק עובר מהמעי אל דרכי השתן, הוא יכול לגרום לדלקת בדרכי השתן.

2. כאשר החיידק יוצא מהמעי דרך חור או קרע, שיכול להיגרם, למשל על ידי אולקוס, ועובר לחלל הבטן. במקרה זה נוצר זיהום הקרוי פריטוניטיס (peritonitis) ואשר עשוי להיות קטלני. הרגישות הרבה של ה־e.coli לאנטיביוטיקה פשוטה, הופכת טיפול זה ליעיל מאוד במקרים אלה.

3. ישנם שישה זנים טוקסוגניים של e.coli. אחד מהם מייצר רעלן הדומה לזה של חיידקי הדיזנטריה (מבחינה טקסונומית חיידקי ה־Shigella, הגורמים לדיזנטריה, קרובים מאוד ויש חוקרים הסבורים שאלה זנים חסרי שוטון של e.coli). רעלן זה יכול לגרום להרעלת מזון שלרוב מתרחשת בעקבות אכילת בשר נגוע. דרגת המחלה במקרה זה משתנה מאוד ולרוב אינה מסוכנת.

קוליפורמים צואתיים (Fecal Coliform)

באופן כללי רמות גבוהות של קוליפורמים צואתיים מספקות אזהרה לכשל בטיפול במים, כשל באמינות של מערכת הניקוז או הזדהמות אפשרית של המים בפתוגנים. כאשר הרמות הן גבוהות ישנו סיכון גבוה לחלות במחלות קיבה. זהו שם כולל לקבוצת חיידקים שרובם שוכנים דרך קבע במערכת העיכול של בעלי חיים. קבוצת הקוליפורמים אינה מהווה קבוצה טקסונומית רשמית, ולא תמיד קיימת בהירות בנוגע למיני החיידקים המשתייכים אליה. החיידק המזוהה ביותר עם קבוצת הקוליפורמים הוא אי קולי, אשר העניק לקבוצת הקוליפורמים את שמה ("דמויי קולי").

קסילן (Xylene)

חשוד כחומר מסרטן. לקסילן יש השפעות נוירולוגיות. חשיפה ברמות גבוהות לתקופות ממושכות או קצרות אך חדות יכולה לגרום לכאבי ראש, חוסר קואורדינציה בשרירים, סחרחורות ובלבול. חשיפה לתקופות קצרות יותר יכולה לגרום גם לגירוי העור, העיניים, האף והגרון, לקשיים בנשימה ולבעיות אחרות בריאות, לאי-נעימות במעיים, ולהשפעות מגוונות בכבד ובכליות. קסילן יכול לגרום להתעלפויות ואפילו למוות ברמות חשיפה מוקצנות. עדיף שלא להשתמש בקסילן או בחומרים המכילים אותו במרחבים סגורים.

מחקרים שנעשו על עוברי חיות מראים שריכוזים גבוהים של חשיפה לקסילן יכולים גרום לעלייה במקרי המוות, ולעיכובים בתהליכי הגדילה וההתפתחות. נזק גם יכול להיגרם לאימהות. מלבד חשיפה תעסוקתית במקום העבודה, האדם יכול להיחשף לקסילן גם דרך דליפה לאדמה והגעה למאגרי מים תת-קרקעיים.

שמן מינרלי (Mineral Oil)

נפט גולמי. שמנים מינרליים נחשבים לחומרים מסרטנים, ויכולים לגרום גם ל-toxic oil syndromeש הגורם לעייפות, נוירופתיה סנסורית [13], פגיעה כבדית ודלקת ריאות (lipid pneumonitis). חשיפה כרונית יכולה לגרום לנזק לכבד ולהפרעה בספיגת ויטמינים כגון ויטמין A.

תחמוצות חנקן (Nitric Oxide, NOX)

תחמוצות חנקן כגון חד-תחמוצת החנקן (NO) ודו-תחמוצת החנקן (2NO) הן גזים הנפלטים מהתחבורה ומהתעשייה עקב חמצון חנקן אטמוספרי בטמפרטורות גבוהות. יש לגז צבע חום אדמדם הנראה באובך בערים הגדולות.

דו-תחמוצת החנקן חודרת, בשל מסיסותה הנמוכה יחסית במים, לעומק דרכי הנשימה, ועלולה לגרום לסימפטומים מגוונים של מחלות בדרכי הנשימה. בריכוזים נמוכים היא גורמת לגירוי בריאות ובעיניים. בחשיפה לריכוזים גבוהים תחמוצות החנקן משפיעות עלינו בעיקר על ידי החלשת הגנות הגוף מפני מחלות נשימתיות כגון דלקת ריאות. מחקרים מראים שילדים הם קבוצת האוכלוסייה הרגישה ביותר לחנקן דו-חמצני. ילדים שנחשפו לרמות גבוהות של חנקן דו-חמצני נוטים להיות רגישים יותר למחלות בדרכי הנשימה והריאות, לפתח ברונכיטיס, שיעול מלווה בליחה ומחלות נשימתיות בכלל. חולי אסתמה רגישים לחנקן דו-חמצני: גז זה מוריד את סף הרגישות שלהם לחומרים הגורמים להצרה של דרכי הנשימה (התקפי אסתמה). חשיפה אקוטית ל-NO2 גורמת להתדרדרות בתפקודי הריאה. חולים אסמתיים וחולי לב-ריאה רגישים במיוחד. חשיפה כרונית עלולה להיות מאיץ מתון לגידולים בריאה.

[1] רוב המידע הבריאותי לקוח מאתר: Agency for Toxic Substances and Disease Registry

[2] נוירופתיה - פגיעה עצבית.

[3] 2,3,7,8, tetrachlorodibenzodioxin

[4] ביו הצטברות - כאשר בעלי חיים וצמחים נחשפים לדיוקסינים באוויר, הם חודרים לגופם ונאגרים ברקמות שומניות. ככל שעולים בשרשרת המזון, ניתן למצוא יותר דיוקסינים ברקמות השומן.

[5] לקוח מדו"ח של הקואליציה לבריאות הציבור – "לראות את הנולד"

[6] Total Suspended Solids

[7] נוירופתיה - פגיעה עצבית.

[8] בשנת 1951 במפרץ מנמטה שביפן הורעלו למוות אלפי תושבים עקב פליטת כספית ממפעל לים. במקרה של זיהום ים בכספית, הכספית נספגת באצות ומגיעה אלינו דרך שרשרת המזון, בדגה.

[9] מתוך "ניתוח נתוני איכות מים עבור עמותת אזרחים למען הסביבה בגליל" של ד"ר ערן פרידלר ופרופ' מיכל גרין מהטכניון.

[10] הומיאוסטזה - שמירה על ויסות בגוף.

[11]אימבוליזם - הפרעה בזרימת הדם בכלי דם בגלל חסימה על ידי קריש דם, שומן, אוויר, או גוף זר (embolus) שנישא בדם.

[12] אוסטיומאלציה - מצב של התרככות העצם שביטויה חולשה ושבירות בעצם וכאבים מפושטים. בילדים מחלה זו נקראת רככת.

[13] פגיעה במערכת העצבים ואבדן תחושתי.

[14] Public Health England, The Department of Health England

Bromine MSDS