אמונה

ליל שבת ה' באייר התש"ח (אור לו' באייר). באותו אחה"צ הוכרז בתל אביב על הקמת המדינה . באותו בוקר פרצו טנקים לתוך כפר עציון, הלוחמים נכנעו ונטבחו, רק ארבעה נמלטו. בלילה הקודם פונו פצועים מכפר עציון למשואות יצחק . דב קנוהל היה אחד מהם. למחרת נכנעו יתר היישובים והלכו אל השבי.

ואלו דבריו של דב קנוהל, באתו ליל שבת. מתוך הספר "גוש עציון במלחמתו" עמ' 511-

'חבר בא והודיע כי האנשים מתאספים ברחבה כדי להתפלל בציבור תפילת קבלת שבת. קשה היה לי להתפלל בציבור גם בבוקר קשה היה לי להתפלל. לא השלמתי עם האסון שקרנו ופסוקי התפילה לא התקשרו עם גל הצער והכאב שבא עלינו. לא חשתי בהם ביטוי לאבל הגדול, לא מצאתי בהם מענה לתהיות המרובות. בשעה זו לא יכלתי להצדיק עלינו את הדין. במשך ימים התפללנו לנס שיבוא ונצליח במלחמתנו - ולא זכינו לה זה יומיים מנקדת מחשבה מרה בלבי: -- "אילו היינו זוכים וכפר עציון היה מחזיק מעמד עוד שעות מספר יתכן כי ההתקפה היתה נשברת והלגיון היה מסתלק מכאן. אז היו מרבית האנשים נשארים בחיים והגוש היה ממשיך בפעלה למה לא זכינו לכך ?"

"איך אוכל לשתף את תפילתי המבולבלת, המופרעת על יד ספקות רבים, בתפילתו של ציבור, אשר רבים ממנו ודאי יביעו את משאלותיהם ותחנוניהם לקראת העתיד הצפוי להם.

אך החובה, זו החובה הדתית שהורגלתי משחר ילדותי לקבלה ולשאת בה דחתה את הספקות - והצטרפתי אל המתפללים. בקושי יכלתי לעקוב אחרי תפילתו של שליח הציבור דמעות חנקו את גרוני בהזכרי ברגעים של התרוממות הנפש, בעת קבלת שבת ב"נווה עובדיה", בעת שירת "לכה דודי" ו"אנפהא נהירין". הדמעות זלגו מעיני ואתן נפתח בלבי גם פתח להשלמה. בסופו של דבר דובבו שפתי ביחד עם כל הציבור את הפסוק:

"להגיד כי ישר ה צורי ולא עולתה בו"