The Westminster Confession of Faith (Bible Presbyterian) | הַצְהָרַת הָאֱמוּנָה שֶׁל וֶסְטְמִינְסְטֶר

I. Although the light of nature, and the works of creation and providence, do so far manifest the goodness, wisdom, and power of God, as to leave men inexcusable [i]; yet they are [ii] not sufficient to give that knowledge of God, and of his will, which is necessary unto salvation: therefore it pleased the Lord, at sundry times, and in divers manners, to reveal himself, and to declare that his will unto his Church; and afterwards, for the better preserving and propagating of the truth, and for the more sure establishment and comfort of the Church against the corruption of the flesh, and the malice of Satan and of the world, to commit the same wholly unto writing; which maketh the Holy Scripture to be most necessary; those former ways of God’s revealing his will unto his people being now ceased.

1. דַּי בְּמִדַּת הָאֱמֶת הַטְּבוּעָה בַּטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי, בְּמַעֲשֵׂי הַבְּרִיאָה וּבָאֹפֶן שֶׁאֱלוֹהִים מְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם, הַמְּעִידִים בְּמִדָּה כֹּה בְּרוּרָה עַל טוּבוֹ שֶׁל אֱלוֹהִים, עַל חָכְמָתוֹ וְעַל כּוֹחוֹ, כְּדֵי לְהוֹתִיר אֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּלֹא תֵּרוּץ, אֲבָל אֵין בְּמִדָּה זוֹ דַּי כְּדֵי לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם לְהַכִּיר אֶת אֱלוֹהִים וְאֶת רְצוֹנוֹ בְּאֹפֶן הַדָּרוּשׁ לִישׁוּעָה.

II. Under the name of Holy Scripture, or the Word of God written, are now contained all the books of the Old and New Testaments, which are these:

OF THE OLD TESTAMENT
Genesis.
Exodus.
Leviticus.
Numbers.
Deuteronomy.
Joshua.
Judges.
Ruth.
I Samuel.
II Samuel.
I Kings.
II Kings.
I Chronicles.
II Chronicles.
Ezra.
Nehemiah.
Esther.
Job.
Psalms.
Proverbs.
Ecclesiastes.
The Song of Songs.
Isaiah.
Jeremiah.
Lamentations.
Ezekiel.
Daniel.
Hosea.
Joel.
Amos.
Obadiah.
Jonah.
Micah.
Nahum.
Habakkuk.
Zephaniah.
Haggai.
Zechariah.
Malachi.

OF THE NEW TESTAMENT
The Gospels according to
Matthew.
Mark.
Luke.
John.
The Acts of the Apostles.
Paul’s Epistles [i]:
Romans.
I. Corinthians [ii].
II. Corinthians [iii]
Galatians.
Ephesians.
Philippians.
Colossians.
I Thessalonians [iv]
II. Thessalonians [v]

I. Timothy [vi]. 

II. Timothy [vii].
Titus [viii].
Philemon [ix].
The Epistle to the Hebrews.
The Epistle of James.
The First and Second Epistles of Peter.
The First, Second, and Third Epistles of John.
The Epistle of Jude.
The Revelation of John.

All which are given by inspiration of God, to be the rule of faith and life.

2. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, דְּבַר אֱלֹהִים הַכָּתוּב, הֵם כָּל סִפְרֵי הַתָּנָ"ךְ וְהַבְּרִית הַחֲדָשָׁה, וְאֵלּוּ הֵם:

הַתָּנָ"ךְ:
בְּרֵאשִׁית
שְׁמוֹת
וַיִּקְרָא
בַּמִּדְבָּר
דְּבָרִים
יְהוֹשֻׁעַ
שׁוֹפְטִים
שְׁמוּאֵל א
שְׁמוּאֵל ב
מְלָכִים א
מְלָכִים ב
יְשַׁעְיָה
יִרְמְיָה
יְחֶזְקֵאל
הוֹשֵׁעַ
יוֹאֵל
עֲמוּס
עוֹבַדְיָה
יוֹנֶה
מִיכָה
נַחוּם
חֲבַקּוּק
צְפַנְיָה
חַגַּי
זְכַרְיָה
מַלְאָכִי
תְּהִלִּים
מִשְׁלֵי
אִיּוֹב
שִׁיר הַשִּׁירִים
רוּת
אֵיכָה
קֹהֶלֶת
אֶסְתֵּר
דָּנִיאֵל
עֶזְרָא
נְחֶמְיָה
דִּבְרֵי הַיָּמִים א
דִּבְרֵי הַיָּמִים ב

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה:
הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מָתַי
הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי מַרְקוּס
הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי לוּקְס
הַבְּשׂוֹרָה עַל־פִּי יוֹחָנָן
מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים
אֶל־הָרוֹמִיִּים
הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקָּרָנתִיִּים
הַשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִינְתִּיִּים
אֶל־הַגַּלְטִיִּים
אֶל־הָאַפְסִיִּים
אֶל־הַפִּילִיפִּיִּים
אֶל־הַקּוֹלָסִים
הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַתַּסְלוֹנִיקִים
הַשֵּׁנִית אֶל־הַתַּסְלוּנִיקִים
הָרִאשׁוֹנָה אֶל־טִימוֹתְיוּס
הַשָּׁנִית אֶל־טִימוֹתְיוֹס
אֶל־טִיטוּס
אֶל־פִּילִימוֹן
אֶל־הָעִבְרִים
אִגֶּרֶת יַעֲקֹב
הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶּטְרוּס הַשָּׁלִיחַ
הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְפֶּטְרוּס הַשָּׁלִיחַ
הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ
הָאִגֶּרֶת הַשֵּׁנִית לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ
הָאִגֶּרֶת הַשְּׁלִישִׁית לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ
אִגֶּרֶת יְהוּדָה
חֲזוֹן יוֹחָנָן

כֻּלָּם נִכְתְּבוּ בְּהַשְׁרָאַת אֱלֹהִים כְּדֵי לְשַׁמֵּשׁ אַמַּת מִדָּה לֶאֱמוּנָה וְלַחַיִּים שֶׁעַל-פִּיהֶם נְנַהֵל אֶת חַיֵּינוּ וְאֶת אֱמוּנָתֵנוּ.

III. The books commonly called the [i] Apocrypha, not being of divine inspiration, are no part of the canon of the Scripture; and therefore are of no authority in the Church of God, nor to be any otherwise approved, or made use of, than other human writings.

3. הַסְּפָרִים הַמְּכֻנִּים סְפָרִים חִיצוֹנִיִּים לֹא נִכְתְּבוּ בְּהַשְׁרָאַת רוּחַ אֱלֹהִים וְאֵינָם כְּלוּלִים בְּקָנוֹן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. לָכֵן אֵין לָהֶם כָּל סַמְכוּת בִּקְהִלַּת אֱלוֹהִים, וְאֵין לְקַבְּלָם אוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא כִּבְכָל סִפְרוּת אֱנוֹשִׁית אַחֶרֶת.

IV. The authority of the Holy Scripture, for which it ought to be believed and obeyed, dependeth not upon the testimony of any man or Church, but wholly upon God, (who is truth itself,) the author thereof; and therefore it is to be received, because it is the Word of God.

4. סַמְכוּת כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁבִּגְלָלָהּ יֵשׁ לְהַאֲמִין בָּהֶם וּלְצַיֵּת לָהֶם, אֵינָהּ תְּלוּיָה בְּעֵדוּת שֶׁל אָדָם אוֹ שֶׁל קְהִלָּה כָּלְשֶׁהִי, אֶלָּא אַךְ וְרַק בֶּאֱלֹהִים )שֶׁהוּא הָאֱמֶת עַצְמָהּ( מְחַבֵּר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לְקַבֵּל אֶת מָרוּת הַכְּתוּבִים, כִּי הֵם דְּבַר אֱלֹהִים.

V. We may be moved and induced by the testimony of the Church to an high and reverent esteem of the Holy Scripture, and the heavenliness of the matter, the efficacy of the doctrine, the majesty of the style, the consent of all the parts, the scope of the whole, (which is to give all glory to God,) the full discovery it makes of the only way of man’s salvation, the many other incomparable excellencies, and the entire perfection thereof, are arguments whereby it doth abundantly evidence itself to be the Word of God; yet, notwithstanding, our full persuasion and assurance of the infallible truth, and divine authority thereof, is from the inward work of the Holy Spirit, bearing witness by and with the Word in our hearts.

5. עֵדוּת הַקְּהִלָּה עֲשׂוּיָה לִגְרֹם לָנוּ לְהוֹקִיר וּלְכַבֵּד אֶת כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. תָּכְנָם הַשְּׁמֵימִי, כּוֹחָהּ שֶׁל הָאֱמֶת שֶׁבָּהֶם, כְּתִיבָתָם הַנַּעֲלָה, הַהַסְכָּמָה הַמְּלֵאָה בֵּין כָּל חֶלְקֵיהֶם, תַּכְלִיתָם )וְהִיא לָתֵת כָּבוֹד לֶאֱלֹהִים בִּלְבַד(, הַהִתְגַּלּוּת הַמְּלֵאָה שֶׁלָּהֶם לְגַבֵּי הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לִישׁוּעַת הָאָדָם, מַעֲלוֹתֵיהֶם הָרַבּוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהֶן וּשְׁלֵמוּתָם הַמֻּחְלֶטֶת מְשַׁמְּשִׁים מִכְלוֹל עֵדוּיוֹת מְשַׁכְנֵעַ לִהְיוֹתָם דְּבַר אֱלֹהִים. לַמְרוֹת זֹאת, דַּעְתֵּנוּ הָאֵיתָנָה וּבִטְחוֹנֵנוּ בַּאֲמִתּוּתָם הַבִּלְתִּי נִתֶּנֶת לְעִרְעוּר שֶׁל הַכְּתוּבִים וּבְסַמְכוּתָם הָאֱלוֹהִית נוֹבְעִים מִפְּעֻלָּתוֹ הַנִּסְתֶּרֶת שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַמֵּעִיד עֲלֵיהֶם בְּלִבֵּנוּ בְּאֶמְצָעוּת הַכְּתוּבִים.

VI. The whole counsel of God, concerning all things necessary for his own glory, man’s salvation, faith, and life, is either expressly set down in Scripture, or by good and necessary consequence may be deduced from Scripture: unto which nothing at any time is to be added, whether by new revelations of the Spirit, or traditions of men. Nevertheless, we acknowledge the inward illumination of the Spirit of God to be necessary for the saving understanding of such things as are revealed in the Word; and that there are some circumstances concerning the worship of God, and government of the Church, common to human actions and societies, which are to be ordered by the light of nature and Christian prudence, according to the general rules of the Word, which are always to be observed.

6. כָּל תָּכְנִית אֱלֹהִים בְּנוֹגֵעַ לְמָה שֶׁנָּחוּץ לִכְבוֹדוֹ, לִישׁוּעַת הָאָדָם, לָאֱמוּנָה וּלְחַיִּים הֻצְּגָה בְּפֵרוּשׁ בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אוֹ יֵשׁ לְהַסִּיק אוֹתָהּ בְּהֶכְרֵחַ וּבְהִגָּיוֹן מִתּוֹךְ הַכְּתוּבִים. אֵין לְהוֹסִיף לְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ דָּבָר, לֹא מִתֹּקֶף טַעֲנָה לְהִתְגַּלּוּיוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל הָרוּחַ וְלֹא מִתֹּקֶף מָסֹרֶת אֱנוֹשִׁית. עִם זֹאת, אָנוּ מַכִּירִים בַּצֹּרֶךְ בְּהֶאָרָה מֵרוּחַ אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּדֵי שֶׁיָּבִין הֲבָנָה הַמְּבִיאָה לִישׁוּעָה אֶת הַדְּבָרִים הַנִּגְלִים בַּכְּתוּבִים. אָנוּ גַּם מַכִּירִים בְּכָךְ שֶׁיֵּשׁ נְסִבּוֹת מְסֻיָּמוֹת הַנּוֹגְעוֹת לַעֲבוֹדַת אֱלוֹהִים וְלַמִּמְשָׁל הַקְּהִלָּה )לָהֶם שֻׁתָּפִים כָּל עֲשִׂיָּה וְכָל חֶבְרָה אֱנוֹשִׁית( שֶׁיֵּשׁ לְהֶסְדֵּרָן בְּהֶתְאֵם לַהִגָּיוֹן הָאֱנוֹשִׁי וְלִתְבוּנָה מְשִׁיחִית וּבְהֶתְאֵם לְהוֹרָאוֹת הַכְּלָלִיּוֹת שֶׁל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, שֶׁאוֹתָן יֵשׁ לְקַיֵּם בְּכָל עֵת.

VII. All things in Scripture are not alike plain in themselves, nor alike clear unto all; yet those things which are necessary to be known, believed, and observed, for salvation, are so clearly propounded and opened in some place of Scripture or other, that not only the learned, but the unlearned, in a due use of the ordinary means, may attain unto a sufficient understanding of them.

7. לֹא כָּל הַכָּתוּב בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּר מֵאֵלָיו בְּאוֹתָהּ מִדָּה, אוֹ בָּרוּר בְּאוֹתָהּ מִדָּה לְכָל הַקּוֹרֵא בָּהֶם. אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁנָּחוּץ לָדַעַת אוֹתָם, לְהַאֲמִין בָּהֶם וְלַעֲשׂוֹתָם כְּדֵי לְהִוָּשַׁע מֻצָּגִים וּמֻסְבָּרִים בְּמָקוֹם כְּזֶה אוֹ אַחֵר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, כָּךְ שֶׁלֹּא רַק מְלֻמָּדִים אֶלָּא גַּם פְּשׁוּטֵי עַם יוּכְלוּ לַהֲבִינָם בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת אִם יִשְׁתַּמְּשׁוּ כָּרָאוּי בָּאֶמְצָעִים שֶׁבָּהֶם ה' מְגַלֶּה אֶת דֶּרֶךְ הַיְּשׁוּעָה.

VIII. The Old Testament in Hebrew, (which was the native language of the people of God of old,) and the New Testament in Greek, (which at the time of the writing of it was most generally known to the nations,) being immediately inspired by God, and by his singular care and providence kept pure in all ages, are therefore authentical; so as in all controversies of religion the Church is finally to appeal unto them. But because these original tongues are not known to all the people of God, who have right unto and interest in the Scriptures, and are commanded, in the fear of God, to read and search them, therefore they are to be translated into the vulgar language of every nation unto which they come, that the Word of God dwelling plentifully in all, they may worship him in an acceptable manner, and, through patience and comfort of the Scriptures, may have hope.

8.  הַתָּנָ"ךְ בְּעִבְרִית )שֶׁהָיְתָה שְׂפַת הָאֵם שֶׁל עִם אֱלֹהִים מְקַדֵּם( וְהַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בִּיוָנִית )שֶׁבְּעֵת כְּתִיבָתָהּ הָיְתָה הַשָּׂפָה הַנְּפוֹצָה בֵּין הָעַמִּים(, נִכְתְּבוּ בְּהַשְׁרָאָה יְשִׁירָה שֶׁל אֱלוֹהִים וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ הַמְּיֻחֶדֶת, נִשְׁמְרוּ טְהוֹרִים לְכָל אֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת, וְעַל כֵּן הֵם נֶאֱמָנִים לַכְּתָבִים הַמְּקוֹרִיִּים.

IX. The infallible rule of interpretation of Scripture is the Scripture itself; and therefore, when there is a question about the true and full sense of any Scripture, (which is not manifold, but one,) it must be searched and known by other places that speak more clearly.

9. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ עַצְמָם הֵם קְנֵה הַמִּדָּה שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְעִרְעוּר בְּכָל הַנּוֹגֵעַ לְפַרְשָׁנוּתָם. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, כְּשֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת שְׁאֵלָה בַּאֲשֶׁר לַמַּשְׁמָעוּת הָאֲמִתִּית וְהַמְּלֵאָה שֶׁל קֶטַע כָּלְשֶׁהוּ בִּכְתוּבִים )לְכָל קֶטַע יֵשׁ מַשְׁמָעוּת אַחַת בִּלְבַד, לֹא מַשְׁמָעוּיוֹת רַבּוֹת(, יֵשׁ לְהָשִׁיב עָלֶיהָ לְאַחַר חֲקִירָה וּבְדִיקָה שֶׁל קְטָעִים אֲחֵרִים הַמְּדַבְּרִים בְּלָשׁוֹן בְּרוּרָה יוֹתֵר.

X. The Supreme Judge, by whom [i] all controversies of religion are to be determined, and all decrees of councils, opinions of ancient writers, doctrines of men, and private spirits, are to be examined, and in whose sentence we are to rest, can be no other but the Holy Spirit speaking in the Scripture.

10. כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר הֵם דִּבְרֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הֵם הַסַּמְכוּת הָעֶלְיוֹנָה וְהַבִּלְעָדִית, וְעַל פִּיהֶם יֵשׁ לְהַכְרִיעַ בְּכָל מִקְרֶה שֶׁל מַחְלֹקֶת בְּנוֹגֵעַ לְתָכְנֵי אֱמוּנָה וּלְאֹרַח חַיִּים. עָלֵינוּ לְקַבֵּל אֶת הַכְרָעוֹתֵיהֶם בְּאֹפֶן מֻחְלָט. כָּל הַחְלָטוֹתֵיהֶן שֶׁל וְעִידוֹת, דֵּעוֹת שֶׁל אֵלּוּ שֶׁקָּדְמוּ לָנוּ בֶּאֱמוּנָה, תּוֹרוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם וְדֵעוֹת אִישִׁיּוֹת חַיָּבוֹת לְהִמָּדֵד עַל-פִּי קְנֵה מִדָּה זֶה.

I. There is but one only living and true God, who is infinite in being and perfection, a most pure spirit, invisible, without body, parts, or passions, immutable, immense, eternal, incomprehensible, almighty, most wise, most holy, most free, most absolute, working all things according to the counsel of his own immutable and most righteous will, for his own glory; most loving, gracious, merciful, long-suffering, abundant in goodness and truth, forgiving iniquity, transgression, and sin; the rewarder of them that diligently seek him; and withal most just and terrible in his judgments; hating all sin, and who will by no means clear the guilty.

1. יֵשׁ רַק אֱלֹהִים חַי וַאֲמִתִּי אֶחָד, אֵין-סוֹפִי בְּקִיּוּמוֹ וּבִשְׁלֵמוּתוֹ, רוּחַ טְהוֹרָה-בִּשְׁלֵמוּת, בִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּלִי גּוּף, חֲלָקִים אוֹ רְגָשׁוֹת, שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְשִׁנּוּי, אַדִּיר,  נִצְחִי, בִּלְתִּי נִתְפָּס, כֹּל-יָכוֹל, חָכָם-בִּשְׁלֵמוּת, קָדוֹשׁ-בִּשְׁלֵמוּת, חָפְשִׁי-בִּשְׁלֵמוּת, מֻחְלָט-בִּשְׁלֵמוּת, הַפּוֹעֵל בְּכָל לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ עַל-פִּי הַתָּכְנִית שֶׁגִּבֵּשׁ בִּרְצוֹנוֹ הַצּוֹדֵק-בְּתַכְלִית וְהַבִּלְתִּי נִתָּן לַשִּׁנּוּי, הָאוֹהֵב-בִּשְׁלֵמוּת, רַב חֶסֶד, חְנוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, שׁוֹפֵעַ בְּטוֹב וּבֶאֱמֶת, הַסּוֹלֵחַ עַל מַעֲשֵׂי רֶשַׁע, עַל עֲווֹנוֹת וַחֲטָאִים, הַגּוֹמֵל לְדוֹרְשָׁיו וְעִם זֹאת צַדִּיק וְנוֹרָא-בִּשְׁלֵמוּת בַּמִּשְׁפָּט, שׂוֹנֵא כָּל חֵטְא וַאֲשֶׁר בְּשׁוּם פָּנִים לֹא יְזַכֶּה אֶת הָאֲשֵׁמִים בְּחֵטְא.

II. God hath all life, glory, goodness, blessedness, in and of himself; and is alone in and unto himself all-sufficient, not standing in need of any creatures which he hath made, nor deriving any glory from them, but only manifesting his own glory, in, by, unto, and upon them: he is the alone fountain of all being, of whom, through whom, and to whom, are all things; and hath most sovereign dominion over them, to do by them, for them, or upon them, whatsoever himself pleaseth. In his sight all things are open and manifest; his knowledge is infinite, infallible, and independent upon the creature, so as nothing is to him contingent or uncertain. He is most holy in all his counsels, in all his works, and in all his commands. To him is due from angels and men, and every other creature, whatsoever worship, service, or obedience, he is pleased to require of them.

2. לֶאֱלֹהִים יֵשׁ בְּעַצְמוֹ וּמֵעַצְמוֹ בִּלְבַד כָּל סוּג שֶׁל חַיִּים, כָּבוֹד, טוּב וְאֹשֶׁר. לוֹ בִּלְבַד יֵשׁ, בְּעַצְמוֹ וּמֵעַצְמוֹ, אֶת כָּל הַדָּרוּשׁ לוֹ, וְהוּא אֵינוֹ זָקוּק לְאַף אֶחָד מֵהַיְּצוּרִים שֶׁבָּרָא, וְאֵינוֹ מֵפִיק מֵהֶם כָּבוֹד כָּלְשֶׁהוּ. הוּא מְגַלֶּה בָּהֶם, בְּאֶמְצָעוּתָם, אֲלֵיהֶם וַעֲלֵיהֶם אֶת כְּבוֹדוֹ. הוּא בִּלְבַד מְקוֹר כָּל הֲוָיָה, וּמִמֶּנּוּ, דַּרְכּוֹ וְאֵלָיו כָּל מָה שֶׁקַּיָּם, וְהוּא מוֹשֵׁל עֲלֵיהֶם בְּרִבּוֹנוּת מֻחְלֶטֶת כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בְּאֶמְצָעוּתָם, לְמַעֲנָם וּבָהֶם כָּל מָה שֶׁיִּרְצֶה.

III. In the unity of the Godhead there be three persons, of one substance, power, and eternity; God the Father, God the Son, and God the Holy Ghost. The Father is of none, neither begotten nor proceeding; the Son is eternally begotten of the Father; the Holy Ghost eternally proceeding from the Father and the Son.

3. בָּאֱלֹהוּת הָאַחַת קַיָּמוֹת שָׁלוֹשׁ אִישׁוּיוֹת הַשֻּׁתָּפוֹת בְּצוּרָה שָׁוָה וּמְלֵאָה בְּאוֹתָהּ מַהוּת, כּוֹחַ וְנִצְחִיּוּת: אֱלוֹהִים הָאָב, אֱלוֹהִים הַבֵּן וֶאֱלֹהִים רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. הָאָב לֹא בָּא מְאַחֵר, לֹא הַוָּלָד וְלֹא נָבַע. הַבֵּן מוּלָד לָנֶצַח מֵהָאָב. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נוֹבֵעַ לָנֶצַח מֵהָאָב וּמֵהַבֵּן.

I. God from all eternity did, by the most wise and holy counsel of his own will, freely and unchangeably ordain whatsoever comes to pass: yet so as thereby neither is God the author of sin, nor is violence offered to the will of the creatures, nor is the liberty or contingency of second causes taken away, but rather established.

1. אֱלֹהִים קָבַע בְּנֶצַח, עַל-פִּי הַתָּכְנִית שֶׁגִּבֵּשׁ בִּרְצוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהֶחָכָם-בִּשְׁלֵמוּת, בְּחִירוֹת וּבְאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְשִׁנּוּי, כָּל מָה שֶׁמִּתְרַחֵשׁ, וְזֹאת בְּלִי שֶׁהוּא יִהְיֶה מְקוֹר הַחֵטְא, בְּלִי לִפְגֹּעַ בְּחִירוֹת הַיְּצוּרִים וּבְלִי לְבַטֵּל אֶת חֵרוּתָם וְאֶת תְּלוּתָם שֶׁל גּוֹרְמֵי מִשְׁנֶה. לְהֶפֶךְ, בַּעֲשׂוֹתוֹ כָּךְ בִּסֵּס אֶת חֵרוּתָם וְאֶת תְּלוּתָם.

II. Although God knows whatsoever may or can come to pass upon all supposed conditions; yet hath he not decreed any thing because he forsaw it as future, or as that which would come to pass upon such conditions.

2. אֱלוֹהִים יוֹדֵעַ כָּל מָה שֶׁיָּכוֹל לְהִתְרַחֵשׁ בְּכָל הַנְּסִבּוֹת הָאֶפְשָׁרִיּוֹת, אֲבָל הוּא לֹא קָבַע דָּבָר מִשּׁוּם שֶׁחָזָה דָּבָר כָּלְשֶׁהוּ בֶּעָתִיד אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁיִּנְבַּע מִנְּסִבּוֹת כָּאֵלֶּה אוֹ אֲחֵרוֹת.

III. By the decree of God, for the manifestation of his glory, some men and angels are predestinated unto everlasting life, and others foreordained to everlasting death.

3. עַל-פִּי צַו אֱלֹהִים וּלְמַעַן יִתְגַּלֶּה כְּבוֹדוֹ, יֵשׁ בֵּין בְּנֵי אָדָם וּמְלֹאכִיםוֹ אֵלּוּ שֶׁנּוֹעֲדוּ מֵרֹאשׁ לְחַיֵּי עוֹלָם, וַאֲחֵרִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְמָוֶת נִצְחִי.

IV. These angels and men, thus predestinated and foreordained, are particularly and unchangeably designed; and their number is so certain and definite that it cannot be either increased or diminished.

4. מַלְאָכִים וּבְנֵי אָדָם אֵלּוּ נוֹעֲדוּ וְנִבְחֲרוּ מֵרֹאשׁ, כָּל אֶחָד כִּלְשַׁעַצְמוּ וּבְאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְשִׁנּוּי. מִסְפָּרָם קָבוּעַ, וַדַּאי וּמְדֻיָּק, כָּךְ שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם אוֹ לִגְרֹעַ מֵהֶם.

V. Those of mankind that are predestinated unto life, God, before the foundation of the world was laid, according to his eternal and immutable purpose, and the secret counsel and good pleasure of his will, hath chosen in Christ unto everlasting glory, out of his mere free grace and love, without any foresight of faith or good works, or perseverance in either of them, or any other thing in the creature, as conditions, or causes moving him thereunto; and all to the praise of his glorious grace.

5. אֶת אֵלּוּ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁנּוֹעֲדוּ מֵרֹאשׁ לְחַיִּים בָּחַר אֱלֹהִים בְּמָשִׁיחַ לִכְבוֹד נִצְחִי עוֹד לִפְנֵי יְסוֹד הָעוֹלָם, עַל-פִּי כַּוָּנָתוֹ הַנִּצְחִית וְשֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לְשִׁנּוּי וְעַל-פִּי תָּכְנִיתוֹ הַנִּסְתֶּרֶת וּרְצוֹנוֹ הַטּוֹב וְהַחָפְשִׁי. הוּא בָּחַר אוֹתָם בְּחַסְדּוֹ וּבְאַהֲבָתוֹ בִּלְבַד, בְּלִי שֶׁצָּפָה מֵרֹאשׁ שֶׁאִישׁ מֵהֶם יַאֲמִין, יַעֲשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, יַתְמִיד בֶּאֱמוּנָתוֹ אוֹ כָּל דָּבָר אַחֵר שֶׁנּוֹגֵעַ לָהֶם כִּתְנַאי אוֹ סִבָּה לְהַחְלָטָתוֹ, וְהַכֹּל לְתִפְאֶרֶת חַסְדּוֹ הַמֻּפְלָא.

VI. As God hath appointed the elect unto glory, so hath he, by the eternal and most free purpose of his will, foreordained all the means thereunto. Wherefore they who are elected being fallen in Adam, are redeemed by Christ, are effectually called unto faith in Christ by his Spirit working in due season; are justified, adopted, sanctified, and kept by his power through faith unto salvation. Neither are any other redeemed by Christ, effectually called, justified, adopted, sanctified, and saved, but the elect only.

6. כְּפִי שֶׁיִּעֵד אֱלֹהִים אֶת הַנִּבְחָרִים לִכְבוֹד, כָּךְ גַּם, בִּרְצוֹנוֹ הַנִּצְחִי וְהַחָפְשִׁי-בִּשְׁלֵמוּת, יַעַד מֵרֹאשׁ אֶת כָּל הָאֶמְצָעִים שֶׁיּוֹבִילוּ לְכָךְ. עַל כֵּן, הַנִּבְחָרִים, שֶׁהָיוּ לְחוֹטְאִים בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, נִגְאָלִים עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ, וְנִקְרָאִים לֶאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ עַל יְדֵי רוּחוֹ, הַפּוֹעֵל בָּעֵת הַמַּתְאִימָה בִּקְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית. הֵם נִצְדָּקִים, מְאֻמָּצִים, מְקֻדָּשִׁים וְנִשְׁמָרִים לִישׁוּעָה בְּכוֹחוֹ עַל יְדֵי אֱמוּנָה. אַךְ וְרַק הַנִּבְחָרִים נִגְאָלִים עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ, נִקְרָאִים בִּקְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית, נִצְדָּקִים, מְאֻמָּצִים, מְקֻדָּשִׁים וְנוֹשָׁעִים.

VII. The rest of mankind, God was pleased, according to the unsearchable counsel of his own will, whereby he extendeth or withholdeth mercy as he pleaseth, for the glory of his sovereign power over his creatures, to pass by, and to ordain them to dishonor and wrath for their sin, to the praise of his glorious justice.

7. עַל-פִּי עֲצַת רְצוֹן אֱלוֹהִים, שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לַהֲבָנָה וְשֶׁעַל-פִּיהָ הוּא מַעֲנִיק אוֹ מוֹנֵעַ חֶסֶד כִּרְצוֹנוֹ וְלִתְהִלַּת כְּבוֹד רִבּוֹנוּתוֹ עַל יְצוּרָיו, רָאָה אֱלֹהִים לְנָכוֹן לִפְסֹחַ עַל שְׁאַר הָאֱנוֹשׁוּת וּלְיַעַד אוֹתָם לְאִי-כָּבוֹד וּלְזַעַם בִּגְלַל חֲטָאֵיהֶם, לִתְהִלַּת כְּבוֹד צִדְקוֹ הַנֶּאֱדָר.

VIII. The doctrine of this high mystery of predestination is to be handled with special prudence and care, that men attending the will of God revealed in his Word, and yielding obedience thereunto, may, from the certainty of their effectual vocation, be assured of their eternal election. So shall this doctrine afford matter of praise, reverence, and admiration of God; and of humility, diligence, and abundant consolation, to all that sincerely obey the gospel.

8. יֵשׁ לִנְהֹג בִּתְבוּנָה מְיֻחֶדֶת וּבִזְהִירוּת בְּדוֹקְטְרִינַת הַסּוֹד הַמֻּפְלָא הַזֶּה אוֹדוֹת הַיִּעוּד-מֵרֹאשׁ, כָּךְ שֶׁאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִלְמְדוּ עַל אוֹדוֹת רְצוֹן אֱלוֹהִים הַנִּגְלֶה בִּדְבָרוֹ וִיצַיְּתוּ לְרָצוֹן זֶה, יוּכְלוּ לְהַסִּיק מֵהָעֻבְדָּה הַוַּדָּאִית שֶׁנִּקְרְאוּ בִּקְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית, שֶׁבְּחִירָתָם הַנִּצְחִית אֵינָהּ מֻטֶּלֶת בְּסָפֵק. כָּךְ תְּשַׁמֵּשׁ דּוֹקְטְרִינָה זוֹ מֵנִיעַ לְהַלֵּל, לְכַבֵּד וּלְהַעֲרִיץ אֶת אֱלֹהִים, לַעֲנָוָה, לְנִמְרָצוּת וּלְנֶחָמָה רַבָּה לְכָל הַנִּשְׁמָעִים בְּכֵנוּת לִבְשׂוֹרָה.

I. It pleased God the Father, Son, and Holy Ghost, for the manifestation of the glory of his eternal power, wisdom, and goodness, in the beginning, to create, or make of nothing, the world, and all things therein, whether visible or invisible, in the space of six days, and all very good.

1. בְּרֵאשִׁית רָצָה אֱלֹהִים הָאָב, הַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לְמַעַן הִתְגַּלּוּת כְּבוֹד כּוֹחוֹ, חָכְמָתוֹ וְטוּבוֹ הַנִּצְחִיִּים, לִבְרֹא יֵשׁ מֵאַיִן אֶת הַיְּקוּם וְאֶת כָּל מָה שֶׁבּוֹ, מָה שֶׁנִּרְאֶה וּמָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה, בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וְהַכֹּל טוֹב מְאוֹד.

II. After God had made all other creatures, he created man, male and female, with reasonable and immortal souls, endued with knowledge, righteousness, and true holiness, after his own image, having the law of God written in their hearts, and power to fulfill it; and yet under a possibility of transgressing, being left to the liberty of their own will, which was subject unto change. Besides this law written in their hearts, they received a command not to eat of the tree of the knowledge of good and evil; which while they kept they were happy in their communion with God, and had dominion over the creatures.

2. אַחֲרֵי שֶׁאֱלוֹהִים יָצַר אֶת כָּל הַיְּצוּרִים הָאֲחֵרִים, הוּא בָּרָא אֶת הָאָדָם, זָכָר וּנְקֵבָה, עִם נְפָשׁוֹת בְּנוֹת אַלְמָוֶת וּבַעֲלוֹת תְּבוּנָה, בְּצַלְמוֹ, עִם דַּעַת, צְדָקָה וּקְדוֹשָׁה אֲמִתִּית וְתוֹרַת אֱלֹהִים כְּתוּבָה בְּלִבָּם, עִם יְכֹלֶת לִחְיוֹת עַל-פִּי תּוֹרָה זוֹ וִיכֹלֶת לְהָפֵר אוֹתָהּ אִם יִרְצוּ, רָצוֹן שֶׁהָיָה נִתָּן לְשִׁנּוּי. בְּנוֹסָף לַתּוֹרָה שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָה בְּלִבָּם נִצְטַוּוּ אָדָם וְחַוָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע. כָּל עוֹד נִשְׁמְעוּ לְמִצְוָה זוֹ, הֵם הָיוּ מְאֻשָּׁרִים בְּחֶבְרַת אֱלוּהִיםי וְנִתָּן לָהֶם מִמְשָׁל עַל הַיְּצוּרִים.

I. God, the great Creator of all things, doth uphold, direct, dispose, and govern all creatures, actions, and things, from the greatest even to the least, by his most wise and holy providence, according to his infallible foreknowledge, and the free and immutable counsel of his own will, to the praise of the glory of his wisdom, power, justice, goodness, and mercy.

1. אֱלֹהִים, הַבּוֹרֵא הַנֶּאֱדָר שֶׁל כָּל הַקַּיָּם, מְקַיֵּם, מְכַוֵּן, עוֹשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ וּמוֹשֵׁל בְּכָל הַיְּצוּרִים הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים, מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן, וְזֹאת בְּהַשְׁגָּחָתוֹ הַחָכְמָה-בִּשְׁלֵמוּת וְהַקְּדֻשָּׁה-בִּשְׁלֵמוּת, עַל-פִּי יְדִיעָתוֹ-מֵרֹאשׁ הַמֻּשְׁלֶמֶת וְהַתָּכְנִית שֶׁגִּבֵּשׁ בִּרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי וְהַבִּלְתִּי נִתָּן לְשִׁנּוּי, לִתְהִלַּת כְּבוֹד חָכְמָתוֹ, כּוֹחוֹ, צִדְקוֹ, טוּבוֹ וְחַסְדּוֹ.

II. Although, in relation to the foreknowledge, and decree of God, the first cause, all things come to pass immutably and infallibly, yet, by the same providence, he ordereth them to fall out according to the nature of second causes, either necessarily, freely, or contingently.

2. אֱלוֹהִים הוּא הַגּוֹרֵם הָרִאשׁוֹנִי לַכֹּל. בְּמָה שֶׁנּוֹגֵעַ לַיְּדִיעָה-מֵרֹאשׁ וּלְתָכְנִיתוֹ, כָּל מָה שֶׁתִּכְנֵן מִתְרַחֵשׁ בְּוַדָּאוּת וּבְאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְשִׁנּוּי. עִם זֹאת, מִכּוֹחַ אוֹתָהּ הַשְׁגָּחָה, הוּא מֵבִיא אֶת כָּל מָה שֶׁתִּכְנֵן לִידֵי הִתְרַחֲשׁוּת בְּהֶתְאֵם לְטִבְעָם שֶׁל הַגּוֹרְמִים הַמִּשְׁנִיִּים הַמְּשַׁמְּשִׁים אוֹתוֹ, אִם בְּהֶכְרֵחַ, אֵם בְּאֹפֶן חָפְשִׁי וְאִם בְּאֹפֶן הַמֻּתְנֶה בְּטִבְעָם שֶׁל גּוֹרְמִים אֲחֵרִים.

III. God, in his ordinary providence, maketh use of means, yet is free to work without, above, and against them, at his pleasure.

3. בְּשִׁגְרַת הַשְׁגָּחָתוֹ עַל הָעוֹלָם, אֱלֹהִים מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאֶמְצָעִים, אֲבָל הוּא חָפְשִׁי לִפְעֹל כִּרְצוֹנוֹ בִּלְעֲדֵיהֶם, בְּלִי לִהְיוֹת מֻגְבָּל עַל-יָדָם וּבְנִגּוּד לָהֶם.

IV. The almighty power, unsearchable wisdom, and infinite goodness of God, so far manifest themselves in his providence, that it extendeth itself even to the first fall, and all other sins of angels and men, and that not by a bare permission, but such as hath joined with it a most wise and powerful bounding, and otherwise ordering and governing of them, in a manifold dispensation, to his own holy ends; yet so, as the sinfulness thereof proceedeth only from the creature, and not from God; who being most holy and righteous, neither is, nor can be the author or approver of sin.

4. כּוֹחוֹ הַכֹּל יָכוֹל, חָכְמָתוֹ הַבִּלְתִּי נִדְלֵית וְטוּבוֹ הַנִּצְחִי שֶׁל אֱלוֹהִים מִתְגַּלִּים בְּהַשְׁגָּחָתוֹ עַל הָעוֹלָם, עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַשְׁגָּחָתוֹ כּוֹלֶלֶת אֲפִלּוּ אֶת הַחֵטְא הָרִאשׁוֹן וְאֶת כָּל חֲטָאֵיהֶם שֶׁל מַלְאָכִים וּבְנֵי אָדָם; וְזֹאת לֹא בְּכָךְ שֶׁהוּא מַרְשֶׁה לָהֶם לִפְעֹל כְּפִי שֶׁהֵם פּוֹעֲלִים אֶלָּא בְּאֹפֶן שֶׁהַרְשָׁאַת מַעֲשִׂים אֵלּוּ מְלֻוָּה בְּכָךְ שֶׁהוּא מַגְבִּיל וּמְכַוֵּן אֶת מַעֲשֵׂיהֶם בְּחָכְמָה-מֻשְׁלֶמֶת וִיעִילָה-בְּמִדָּה מֻשְׁלֶמֶת. בְּנוֹסָף, אֱלֹהִים מְכַוֵּן אֶת כָּל הַמִּתְרַחֵשׁ וּמוֹשֵׁל בּוֹ בִּדְרָכִים רַבּוֹת וְשׁוֹנוֹת לְמַטְּרוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת בְּאֹפֶן שֶׁהַחֵטְא עַצְמוֹ נוֹבֵעַ מֵהַיְּצוּרִים בִּלְבַד וְלֹא מִמֶּנּוּ, כִּי הוּא קָדוֹשׁ-בִּשְׁלֵמוּת וְצַדִּיק-בִּשְׁלֵמוּת. הוּא אֵינוֹ מְקוֹר הַחֵטְא, אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת מְקוֹר הַחֵטְא, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְיַחֵס לַחֵטְא כְּמַעֲשֶׂה שֶׁרָאוּי לְהֵעָשׂוֹת.

V. The most wise, righteous, and gracious God doth oftentimes leave for a season his own children to manifold temptations, and the corruption of their own hearts, to chastise them for their former sins, or to discover unto them the hidden strength of corruption and deceitfulness of their hearts, that they may be humbled; and to raise them to a more close and constant dependence for their support upon himself, and to make them more watchful against all future occasions of sin, and for sundry other just and holy ends.

5. אֱלֹהִים, שֶׁהוּא חָכָם-בִּשְׁלֵמוּת, צַדִּיק-בִּשְׁלֵמוּת וְרַב-חֶסֶד בִּשְׁלֵמוּת, לְעִתִּים מַשְׁאִיר אֶת מַאֲמִינָיו לִזְמַן מָה בִּידֵי פִּתּוּיִים לְמִינֵיהֶם וּבִידֵי טִבְעָם הַחוֹטֵא כְּדֵי לְיַסֵּר אוֹתָם עַל חֲטָאֵיהֶם מִשֶּׁכְּבָר אוֹ לַחֲשֹׂף לְעֵינֵיהֶם אֶת כּוֹחוֹ הַנִּסְתָּר שֶׁל הַחֵטְא וְאֶת מֵרָמַת לְבָבָם, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ עֲנָוָה וּכְדֵי לְהָבִיא אוֹתָם לְהִתָּלוֹת בּוֹ יוֹתֵר וּבְהַתְמָדָה יְתֵרָה, וְגַם כְּדֵי לְהָנִיעַ אוֹתָם לְעֵרָנוּת יֶתֶר נֹכַח הִזְדַּמְּנוּיוֹת לַחְטֹא שֶׁיִּהְיוּ בֶּעָתִיד, וְלַמַּטָּרוֹת צוֹדְקוֹת וּקְדוֹשׁוֹת אֲחֵרוֹת.

VI. As for those wicked and ungodly men, whom God as a righteous judge, for former sins, doth blind and harden, from them he not only withholdeth his grace, whereby they might have been enlightened in their understandings, and wrought upon in their hearts; but sometimes also withdraweth the gifts which they had, and exposeth them to such objects as their corruption makes occasion of sin; and withal, gives them over to their own lusts, the temptations of the world, and the power of Satan: whereby it comes to pass that they harden themselves, even under those means which God useth for the softening of others.

6. בִּתְגוּבָה לַחֲטָאֵיהֶם מִן הֶעָבָר שֶׁל הָרְשָׁעִים וְשֶׁל אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶם יִרְאַת אֱלֹהִים, אֱלוֹהִים, הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, מְעַוֵּר וּמַקְשֶׁה אֶת לִבָּם, וּמוֹנֵעַ מֵהֶם אֶת חַסְדּוֹ, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ הָיוּ יְכוֹלִים לְהָבִין וְלִבָּם יָכֹל לְהִשְׁתַּנּוֹת. לֹא רַק זֹאת, אֶלָּא שֶׁלִּפְעָמִים הוּא גַּם נוֹטֵל מֵהֶם אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁהָיוּ לָהֶם וְחוֹשֵׂף אוֹתָם לַנְּסִבּוֹת שֶׁטִּבְעָם הַחוֹטֵא מְנַצֵּל כְּדֵי לַהֲבִיאָם לַחְטֹא; הוּא גַּם מוֹסֵר אוֹתָם לְתַאֲווֹתֵיהֶם, לְפִתּוּיֵי הָעוֹלָם וְלַכּוֹחַ הַשָּׂטָן. בְּדֶרֶךְ זוֹ הֵם מַקְשִׁים אֶת לִבָּם, אֲפִלּוּ בִּנְסִבּוֹת שֶׁאֱלוֹהִים מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְרַכֵּךְ אֶת לִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים.

VII. As the providence of God doth, in general, reach to all creatures; so, after a most special manner, it taketh care of his Church, and disposeth all things to the good thereof.

7. הַשְׁגָּחַת אֱלֹהִים מַקִּיפָה אֶת כָּל הַיְּצוּרִים, אַךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּאֹפֶן מְיֻחָד עַל קְהִלָּתוֹ וּמְכַוֵּן אֶת הַכֹּל לְטוֹבָתָהּ.

I. Our first parents, being seduced by the subtility and temptation of Satan, sinned in eating the forbidden fruit. This their sin God was pleased, according to his wise and holy counsel, to permit, having purposed to order it to his own glory.

1. הוֹרֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים פֻּתּוּ בַּעֲרֵמַת הַשָּׂטָן וְחָטְאוּ בְּכָךְ שֶׁאָכְלוּ אֶת הַפְּרִי הָאָסוּר. אֱלֹהִים, עַל-פִּי תָּכְנִיתוֹ הַחֲכָמָה וְהַקְּדוֹשָׁה, רָאָה לְנָכוֹן לְהַתִּיר זֹאת כִּי תִּכְנֵן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶטְאָם לִתְהִלַּת כְּבוֹדוֹ.

II. By this sin they fell from their original righteousness, and communion with God, and so became dead in sin, and wholly defiled in all the faculties and parts of soul and body.

2. בְּחֵטְא זֶה אִבְּדוּ אָדָם וְחַוָּה אֶת צִדְקָתָם הַמְּקוֹרִית וְאֶת חֶבְרַת אֱלֹהִים, מֵתוּ בְּחֵטְא וְכָל יְכָלְתָּם וְחֶלְקֵי נַפְשָׁם וְגוּפָם נִטְמְאוּ כָּלִיל.

III. They being the root of all mankind, the guilt of this sin was imputed, and the same death in sin and corrupted nature conveyed to all their posterity, descending from them by ordinary generation.

3. בִּהְיוֹת אָדָם וְחַוָּה שֹׁרֶשׁ הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ, אַשְׁמַת חֶטְאָם יֻחֲסָה לְכָל צֶאֱצָאֵיהֶם הַטִּבְעִיִּים, וּמוֹתָם בְּחֵטְא וְטִבְעָם הַחוֹטֵא הָעָבְרוּ לְכָל אֵלּוּ.

IV. From this original corruption, whereby we are utterly indisposed, disabled, and made opposite to all good, and wholly inclined to all evil, do proceed all actual transgressions.

4. כָּל מַעֲשֵׂי הַחֵטְא נוֹבְעִים מֵהַטֶּבַע הַחוֹטֵא הַמְּקוֹרִי, וּמִכּוֹחַ טֶבַע חוֹטֵא זֶה אֵינֶנּוּ חֲפֵצִים בְּטוֹב כָּלְשֶׁהוּ, אֵינֶנּוּ מְסֻגָּלִים לְטוֹב כָּלְשֶׁהוּ, אֲנַחְנוּ מִתְנַגְּדִים לְכָל טוּב שֶׁהוּא וְנוֹטִים מִטִּבְעֵנוּ לְכָל רַע.

V. This corruption of nature, during this life, doth remain in those that are regenerated: and although it be through Christ pardoned and mortified, yet both itself, and all the motions thereof, are truly and properly sin.

5. הַטֶּבַע הַחוֹטֵא הַמְּקוֹרִי נוֹתַר בַּחַיִּים הַלָּלוּ בְּנוֹלָדִים מֵחָדָשׁ. עַל אַף שֶׁהוּא נִסְלָח וּמוּמָת בַּמָּשִׁיחַ, הוּא וְכָל הַמַּעֲשִׂים הַנּוֹבְעִים מִמֶּנּוּ הֵם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים חֵטְא.

VI. Every sin, both original and actual, being a transgression of the righteous law of God, and contrary thereunto, doth, in its own nature, bring guilt upon the sinner, whereby he is bound over to the wrath of God, and curse of the law, and so made subject to death, with all miseries spiritual, temporal, and eternal.

6. כָּל חֵטְא, הַמְּקוֹרִי וּמַעֲשֵׂי הַחֵטְא הַנּוֹבְעִים מִמֶּנּוּ, הוּא עֲבֵרָה עַל תּוֹרַת אֱלֹהִים הַצּוֹדֶקֶת וְנוֹגֵד אֶת תּוֹרָתוֹ. לָכֵן, מֵעֶצֶם טִבְעוֹ, מֵבִיא הַחֵטְא עַל הַחוֹטֵא אַשְׁמָה אֲשֶׁר בִּגְלָלָהּ הוּא נִמְסַר לְזַעַם אֱלוֹהִים וּלְקִלְלַת הַתּוֹרָה, וּבְכָךְ הוֹפֵךְ הַחֵטְא אֶת הָאָדָם לָבָן מָוֶת וּלְמִי שֶׁנָּתוּן לְכָל הַמְּצוּקוֹת הָרוּחָנִיּוֹת הַנּוֹגְעוֹת לְעוֹלָם הַזֶּה וְלָנֶצַח.

I. The distance between God and the creature is so great that although reasonable creatures do owe obedience unto him as their Creator, yet they could never have any fruition of him, as their blessedness and reward, but by some voluntary condescension on God’s part, which he hath been pleased to express by way of covenant.

1. הַמֶּרְחָק בֵּין אֱלוֹהִים לָאָדָם הוּא כֹּה גָּדוֹל עַד שֶׁלּוּלֵא בָּחַר אֱלוֹהִים לְהַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ, בְּנֵי הָאָדָם לֹא יָכְלוּ לְעוֹלָם לִזְכּוֹת מִמֶּנּוּ לִבְרָכָה וְלִגְמֹל, וְזֹאת עַל אַף שֶׁהֵם, כִּיצוּרִים בַּעֲלֵי תְּבוּנָה, חָבִים לוֹ, בּוֹרְאָם, חוֹב שֶׁל צִיּוּת. אֶת מַעֲשֵׂה הַשְׁפָּלָה זֶה מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי רָאָה אֱלֹהִים לְנָכוֹן לְבַטֵּא בְּמֻנָּחִים שֶׁל בְּרִית.

II. The first covenant made with man was a covenant of works, wherein life was promised to Adam, and in him to his posterity, upon condition of perfect and personal obedience.

2. הָיְתָה בְּרִית שֶׁל מַעֲשִׁיםָב שֶׁעַל-פִּיהָ הֻבְטְחוּ לְאָדָם חַיִּים, וּבוֹ, בָּאָדָם, גַּם לְצֶאֱצָאָיו בִּתְנַאי שֶׁהָאָדָם יְצַיֵּת בִּשְׁלֵמוּת.

III. Man, by his fall, having made himself incapable of life by that covenant, the Lord was pleased to make a second, commonly called the Covenant of Grace: wherein he freely offereth unto sinners life and salvation by Jesus Christ, requiring of them faith in him, that they may be saved; and promising to give unto all those that are ordained unto life, his Holy Spirit, to make them willing and able to believe.

3. בְּחֶטְאוֹ הָפַךְ הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִזְכּוֹת בַּחַיִּים עַל-פִּי אוֹתָהּ בְּרִית. מִשּׁוּם כָּךְ רָאָה אֱלֹהִים לְנָכוֹן לִכְרוֹת בְּחַסְדּוֹ בְּרִית שְׁנִיָּה, אֶת בְּרִית הַחֶסֶד. בִּבְרִית זוֹ מַצִּיעַ אֱלוֹהִים לַחוֹטְאִים, לְלֹא תְּנַאי, חַיִּים וִישׁוּעָה בְּאֶמְצָעוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, מְחַיֵּב אוֹתָם לְהַאֲמִין בַּמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁיִּוָּשְׁעוּ, וּמַבְטִיחַ לָתֵת אֶת רוּחַ קֻדְּשׁוּ לְכָל אֵלֶּה שֶׁנּוֹעֲדוּ לְחַיִּים, כְּדֵי שֶׁיִּפְעַל בָּהֶם כָּךְ שֶׁגַּם יִרְצוּ וְגַם יוּכְלוּ לְהַאֲמִין.

IV. This covenant of grace is frequently set forth in the Scripture by the name of a testament, in reference to the death of Jesus Christ, the testator, and to the everlasting inheritance, with all things belonging to it, therein bequeathed.

4. בְּרִית הַחֶסֶד מֻצֶּגֶת תְּכוּפוֹת בַּכְּתוּבִים בְּמֻנָּחִים שֶׁל צַוָּאָה, בְּיַחַס לְמוֹתוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, מְחַבֵּר הַצַּוָּאָה, וְלַיְּרֻשָּׁה הַנִּצְחִית וְכָל מָה שֶׁשַּׁיָּךְ לָהּ וְהַמָּעֳנָק עַל-פִּיהָ.

V. This covenant was differently administered in the time of the law, and in the time of the gospel: under the law it was administered by promises, prophecies, sacrifices, circumcision, the paschal lamb, and other types and ordinances delivered to the people of the Jews, all foresignifying Christ to come, which were for that time sufficient and efficacious, through the operation of the Spirit, to instruct and build up the elect in faith in the promised Messiah, by whom they had full remission of sins, and eternal salvation; and is called the Old Testament.

5. בְּרִית הַחֶסֶד נֹהֲלָה בְּאֹפֶן שׁוֹנֶה בִּתְקוּפַת הַתּוֹרָה וּבִתְקוּפַת הַבְּשׂוֹרָה. תַּחַת יַד הַתּוֹרָה הִיא נֹהֲלָה בְּאֶמְצָעוּת הַבְטָחוֹת, נְבוּאוֹת, קָרְבָּנוֹת, בְּרִית מִילָה, שֶׂה הַפֶּסַח וְדִמּוּיִים וּנְהָלִים אֲחֵרִים שֶׁנִּמְסְרוּ לְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלָּם הֵעִידוּ עַל הַמָּשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא. זֶהוּ הַמִּנְהָל הַיָּשָׁן שֶׁל בְּרִית הַחֶסֶד. לְעֵת הַהִיא הָיָה בָּאֵלּוּ דַּי, וְהֵם הָיוּ מְסֻגָּלִים לְהַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתָם מִכּוֹחַ פְּעֻלַּת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לְלַמֵּד וּלְבַסֵּס אֶת הַנִּבְחָרִים בֶּאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ הַמֻּבְטָח, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ זָכוּ לִסְלִיחַת חֲטָאִים מְלֵאָה וְלִישׁוּעַת עוֹלָם.

VI. Under the gospel, when Christ the substance was exhibited, the ordinances in which this covenant is dispensed are the preaching of the Word, and the administration of the Sacraments of Baptism and the Lord’s Supper; which, though fewer in number, and administered with more simplicity and less outward glory, yet in them it is held forth in more fullness, evidence, and spiritual efficacy, to all nations, both Jews and Gentiles; and is called the New Testament. There are not, therefore, two covenants of grace differing in substance, but one and the same under various dispensations.

6. הַמָּשִׁיחַ הוּא מַהוּת הַהַבְטָחוֹת, הַנְּבוּאוֹת, הַדִּמּוּיִים וְהַנְּהָלִים שֶׁבַּמִּנְהָל הַיָּשָׁן שֶׁל בְּרִית הַחֶסֶד. בִּתְקוּפַת הַבְּשׂוֹרָה, מֵאָז נִגְלָה הַמָּשִׁיחַ, הָאֶמְצָעִים שֶׁבָּהֶם מִתְנַהֶלֶת בְּרִית הַחֶסֶד הֵם הַכְרָזַת דְּבַר אֱלוֹהִים, הַטְּבִילָה וּסְעוּדַת הָאָדוֹן, שֶׁהֵם אָמְנָם מוּעָטִים בְּמִסְפַּר וּמִתְנַהֲלִים בְּפַשְׁטוּת יְתֵרָה, בְּפָחוֹת כָּבוֹד הַנִּרְאֶה לָעַיִן, אַךְ בְּרִית הַחֶסֶד מֻצֶּגֶת בָּהֶם לְכָל הָעַמִּים, יְהוּדִים וְגוֹיִים, בִּשְׁלֵמוּת רַבָּה יוֹתֵר, עִם רְאָיוֹת בְּרוּרוֹת יוֹתֵר וְעִם מְסֻגָּלוֹת רוּחָנִית רַבָּה יוֹתֵר. זֶהוּ הַמִּנְהָל הֶחָדָשׁ שֶׁל בְּרִית הַחֶסֶד. אֵין, עַל כֵּן, שְׁתֵּי בְּרִיתוֹת חֶסֶד שׁוֹנוֹת בְּמַהוּתָן, אֶלָּא בְּרִית חֶסֶד אַחַת וִיחִידָה, שֶׁהִתְנַהֲלָה בִּדְרָכִים שׁוֹנוֹת.

I. It pleased God, in his eternal purpose, to choose and ordain the Lord Jesus, his only begotten Son, to be the Mediator between God and man; the Prophet, Priest, and King; the Head and Saviour of his Church; the Heir of all things, and Judge of the world; unto whom he did, from all eternity give a people to be his seed, and to be by him in time redeemed, called, justified, sanctified, and glorified.

1. רָאָה אֱלֹהִים לְנָכוֹן, עַל-פִּי תָּכְנִיתוֹ הַנִּצְחִית, לִבְחֹר וּלְיַעֵד אֶת הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, בְּנוֹ הַיָּלוּד הַיָּחִיד, לִהְיוֹת הַמְּתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לְבֵין הָאָדָם, הַנָּבִיא, הַכֹּהֵן וְהַמֶּלֶךְ, רֹאשׁ הַקְּהִלָּה וּמוֹשִׁיעָה, יוֹרֵשׁ הַכֹּל וְשׁוֹפֵט הָעוֹלָם. בְּנֶצַח אֱלוֹהִים מָסַר לְיֵשׁוּעַ עִם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְזֶרַע וַאֲשֶׁר בְּאֶמְצָעוּת יֵשׁוּעַ וּבְבוֹא הָעֵת יִגָּאֵל, יִקָּרֵא, יֻצְדַּק, יְקֻדַּשׁ וִיפֹאַר בְּכָבוֹד.

II. The Son of God, the second person in the Trinity, being very and eternal God, of one substance, and equal with the Father, did, when the fullness of time was come take upon him man’s nature, with all the essential properties and common infirmities thereof, yet without sin: being conceived by the power of the Holy Ghost, in the womb of the Virgin Mary, of her substance. So that two whole, perfect, and distinct natures, the Godhead and the manhood, were inseparably joined together in one person, without conversion, composition, or confusion. Which person is very God and very man, yet one Christ the only Mediator between God and man.

2. בִּמְלֹאת הָעִתִּים, בֶּן הָאֱלוֹהִים, הָאִישִׁיּוּת הַשְּׁנִיָּה בַּשִּׁלּוּשׁ, בִּהְיוֹתוֹ אֱלֹהִים עַצְמוֹ מְנַצֵּחַ עַד נֵצַח, וַאֲשֶׁר לוֹ מַהוּת אַחַת וְשָׁוָה עִם הָאָב, לָקַח לְעַצְמוֹ אֶת טֶבַע הָאָדָם, עַל כָּל הַתְּכוּנוֹת הַמַּהוּתִיּוֹת לְטֶבַע זֶה וְעַל כָּל הַחֻלְשׁוֹת הָרְגִילוֹת שֶׁל אָדָם, אַךְ בְּלֹא חֵטְא. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָרָה בְּכוֹחוֹ אֶת הַמָּשִׁיחַ בְּרַחְמָהּ שֶׁל הַבְּתוּלָה מִרְיָם וּמִמַּהוּתָהּ הָאֱנוֹשִׁית. כָּךְ אֻחֲדוּ בְּאִישִׁיּוּת אַחַת, בְּקֶשֶׁר בַּל-יִפָּרֵד, טֶבַע הָאֱלוֹהוּת וְטֶבַע הָאֱנוֹשִׁיּוֹת - הַמֻּשְׁלָמִים וְהַשּׁוֹנִים בְּמִכְלוֹל הֲוָיָתָם - בְּלִי שֶׁטֶּבַע כָּלְשֶׁהוּ יִשְׁתַּנֶּה, יִתְעַרְבֵּב בְּאַחֵר אוֹ יְאַבֵּד אֶת שׁוֹנוּתוֹ. הָאִישִׁיּוּת הָאַחַת הַזֹּאת הוּא אֱלֹהִים עַצְמוֹ וְאָדָם עַצְמוֹ, אַךְ מָשִׁיחַ אֶחָד, הַמְּתַוֵּךְ הַיָּחִיד בֵּין אֱלֹהִים לָאָדָם.

III. The Lord Jesus, in his human nature thus united to the divine, was sanctified and anointed with the Holy Spirit above measure; having in him all the treasures of wisdom and knowledge; in whom it pleased the Father that all fullness should dwell: to the end that being holy, harmless, undefiled, and full of grace and truth, he might be thoroughly furnished to execute the office of a Mediator and Surety. Which office he took not unto himself, but was thereunto called by his Father; who put all power and judgment into his hand, and gave him commandment to execute the same.

3. הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ, כְּשֶׁטָּבְעוּ הָאֱנוֹשִׁי מְאֻחָד בְּדֶרֶךְ זוֹ עִם טִבְעוֹ הָאֱלוֹהִי, קֹדֶשׁ וְנִמְשַׁח בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּלֹא מִדָּה, בּוֹ צְפוּנִים כָּל אוֹצְרוֹת הַחֲכָמָה וְהַדַּעַת וּבוֹ רָצָה הָאָב שֶׁיִּשְׁכֹּן כָּל הַמְּלוֹא. כָּל זֹאת כְּדֵי שֶׁבִּהְיוֹתוֹ קָדוֹשׁ, תָּמִים וְטָהוֹר, מָלֵא חֶסֶד וֶאֱמֶת, יִהְיֶה מְצֻיָּד בִּשְׁלֵמוּת כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת מִשְׂרַת הַמְּתַוֵּךְ וְהַעֲרֵב. מִשְׂרָה זוֹ לֹא לָקַח הַמָּשִׁיחַ לְעַצְמוֹ אֶלָּא נִקְרָא לָהּ עַל-יְדֵי אָבִיו, שֶׁמָּסַר לְיָדוֹ אֶת כָּל הַסַּמְכוּת וְהַזְּכוּת לִשְׁפֹּט, וְצִוָּה עָלָיו לְמַמֵּשׁ אוֹתָן.

IV. This office the Lord Jesus did most willingly undertake: which, that he might discharge, he was made under the law, and did perfectly fulfill it; endured most grievous torments immediately in his soul, and most painful sufferings in his body; was crucified, and died; was buried, and remained under the power of death, yet saw no corruption. On the third day he arose from the dead, with the same body in which he suffered; with which also he ascended into heaven, and there sitteth at the right hand of his Father, making intercession; and shall return to judge men and angels, at the end of the age [i].

4. מִשְׂרָה זוֹ קִבֵּל הַמָּשִׁיחַ עַל עַצְמוֹ בְּרָצוֹן רַב. כְּדֵי לְמַלֵּא אוֹתָהּ, הוּא הָיָה כָּפוּף לַתּוֹרָה וְקַיָּם אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת, הוּא סָבַל מִיַּד אֱלֹהִים עִנּוּיֵי נֶפֶשׁ עַזִּים וּכְאֵבִים עַזִּים בְּגוּפוֹ, נִצְלַב וּמֵת, נִקְבַּר וְנִשְׁאַר תַּחַת יַד הַמָּוֶת אֲבָל גּוּפוֹ לֹא נִרְקַב. בְּיוֹם הַשְּׁלִישִׁי הוּא קָם מִן הַמֵּתִים בְּאוֹתוֹ גּוּף שֶׁבּוֹ סָבַל, וַאֲשֶׁר בּוֹ עָלָה לַשָּׁמַיִם, שָׁם הוּא יוֹשֵׁב לִימִין אָבִיו וּמִפָּגִיעַ. הוּא יָשׁוּב לִשְׁפֹּט אֶת בְּנֵי הָאָדָם וְאֶת הַמַּלְאָכִים בְּקֵץ הָעוֹלָם.

V. The Lord Jesus, by his perfect obedience and sacrifice of himself, which he through the eternal Spirit once offered up unto God, hath fully satisfied the justice of his Father; and purchased not only reconciliation, but an everlasting inheritance in the kingdom of heaven, for all those whom the Father hath given unto him.

5. הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ סִפֵּק בִּשְׁלֵמוּת אֶת הַצֶּדֶק שֶׁל אָבִיו בְּכָךְ שֶׁצִּיֵּת בִּשְׁלֵמוּת וְהִקְרִיב אֶת עַצְמוֹ, בְּרוּחַ הַנִּצְחִי, פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד. עַל יְדֵי מַעֲשֵׂהוּ זֶה רָכַשׁ הַמָּשִׁיחַ בַּעֲבוּר כָּל מִי שֶׁהָאָב נָתַן לוֹ, רִצּוּי וִירֻשַּׁת-עוֹלָם בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.

VI. Although the work of redemption was not actually wrought by Christ till after his incarnation, yet the virtue, efficacy, and benefits thereof, were communicated unto the elect, in all ages successively from the beginning of the world, in and by those promises, types, and sacrifices, wherein he was revealed and signified to be the Seed of the woman which should bruise the serpent’s head, and the Lamb slain from the beginning of the world, being yesterday and today the same, and for ever.

6. עַל אַף שֶׁהַפְּדוּת לֹא הֻגְשְׁמָה בַּמְּצִיאוּת עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא אַחֲרֵי שֶׁלָּבַשׁ בָּשָׂר, הַזְּכוּת, הַכּוֹחַ וְהַמַּתָּנוֹת הַנּוֹבְעִים מִמֶּנָּה הָעָנְקוּ לַנִּבְחָרִים בְּמַהֲלַךְ כָּל הַדּוֹרוֹת מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם, בְּתֹכֶן הַהַבְטָחוֹת וּבְאֶמְצָעוּתָן, וְכֵן גַּם בַּדִּמּוּיִים וּבַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּהֶם יֵשׁוּעַ נִגְלָה, וַאֲשֶׁר בְּאֶמְצָעוּתָם הַוַּעַד עָלָיו שֶׁהוּא זֶרַע הָאִשָּׁה אֲשֶׁר יָשׁוּף אֶת רֹאשׁ הַנָּחָשׁ וְהַשֶּׂה שֶׁנִּזְבַּח מֵרֵאשִׁית הָעוֹלָם, בִּהְיוֹתוֹ עַצְמוֹ, לְלֹא שִׁנּוּי, אֶתְמוֹל, הַיּוֹם וּלְעוֹלָמִים.

VII. Christ, in the work of mediation, acteth according to both natures; by each nature doing that which is proper to itself: yet by reason of the unity of the person, that which is proper to one nature, is sometimes in Scripture, attributed to the person denominated by the other nature.

7. הַמָּשִׁיחַ, בְּפָעֳלוֹ כִּמְתַוֵּךְ, פּוֹעֵל בְּהֶתְאֵם לַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי וְהָאֱלוֹהִי שֶׁלּוֹ וּבְאֶמְצָעוּתָם, כְּשֶׁכָּל טֶבַע פּוֹעֵל בְּהֶתְאֵם לְמָה שֶׁיָּאֶה לוֹ. לַמְרוֹת זֹאת, בִּגְלַל אַחְדוּת אִישִׁיּוּתוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, לִפְעָמִים הַכְּתוּבִים מְיַחֲסִים לְטֶבַע אֶחָד אֶת מָה שִׂיאָהּ לַטֶּבַע הָאַחֵר, הַשַּׁיָּךְ לְאוֹתָהּ אִישִׁיּוּת.

VIII. To all those for whom Christ hath purchased redemption he doth certainly and effectually apply and communicate the same; making intercession for them, and revealing unto them, in and by the Word, the mysteries of salvation; effectually persuading them by his Spirit to believe and obey; and governing their hearts by his Word and Spirit; overcoming all their enemies by his almighty power and wisdom, in such manner and ways as are most consonant to his wonderful and unsearchable dispensation.

8. בְּכָל מִי שֶׁלְּמַעֲנָם רָכַשׁ הַמָּשִׁיחַ פְּדוּת, הוּא בְּלִי סָפֵק וּבִיעִילוּת מְיַשֵּׂם פְּדוּת זוֹ וּמַעֲנִיק לָהֶם אוֹתָהּ. הוּא מִפָּגִיעַ בַּעֲדָם וּמְגַלֶּה לָהֶם בַּכְּתוּבִים וּבְאֶמְצָעוּתָם אֶת סוֹדוֹת הַיְּשׁוּעָה , מְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם בְּאֶמְצָעוּת רוּחוֹ לְהַאֲמִין וּלְצַיֵּת, מוֹשֵׁל בְּלִבָּם בְּאֶמְצָעוּת דְּבָרוֹ וְרוּחוֹ וּמִתְגַּבֵּר עַל כָּל אוֹיְבֵיהֶם בְּכוֹחוֹ הַכֹּל יָכוֹל וּבְחָכְמָתוֹ, בָּאֳפָנִים וּבִדְרָכִים הַתּוֹאֲמִים אֶת תָּכְנִית יְשׁוּעָתוֹ הַמֻּפְלָאָה וְהָעֲמֻקָּה מֵחֲקֹר.

I. God hath endued the will of man with that natural liberty, that it is neither forced, nor, by any absolute necessity of nature, determined to good or evil.

1. אֱלוֹהִים הֶעֱנִיק לִרְצוֹן הָאָדָם חֵרוּת טִבְעִית, כָּךְ שֶׁדָּבָר לֹא נִכְפָּה עַל הָרָצוֹן, וְאֵין בְּרָצוֹן זֶה, מִטִּבְעוֹ, נְטִיָּה שֶׁלֹּא נִתָּן לְשַׁנּוֹתָהּ לַכִּוּוּן הַטּוֹב אוֹ הָרַע.

II. Man, in his state of innocency, had freedom and power to will and to do that which is good and well-pleasing to God; but yet mutably, so that he might fall from it.

2. כְּשֶׁהָיָה הָאָדָם נָקִי מְחַטֵּא, הָיוּ לוֹ חֵרוּת וִיכֹלֶת לִרְצוֹת וְלַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב וְאֶת הָרָצוּי בְּעֵינֵי אֱלֹהִים. אֲבָל חֵרוּת וִיכֹלֶת אֵלֶּה הָיוּ נִתָּנוֹת לְשִׁנּוּי, וּמִכָּאן שֶׁהוּא הָיָה יָכוֹל לְאַבֵּד אוֹתָן.

III. Man, by his fall into a state of sin, hath wholly lost all ability of will to any spiritual good accompanying salvation; so as a natural man, being altogether averse from that good, and dead in sin, is not able, by his own strength, to convert himself, or to prepare himself thereunto.

3. כְּשֶׁהָפַךְ הָאָדָם לַחוֹטֵא, הוּא אִבֵּד לַחֲלוּטִין אֶת הַיְּכֹלֶת לְרַצּוֹת טוֹב רוּחָנִי כָּלְשֶׁהוּ הַמְּלַוֶּה אֶת הַיְּשׁוּעָה. לָכֵן מִתְנַגֵּד הָאָדָם מִטִּבְעוֹ וּבְכָל הֲוָיָתוֹ לְטוֹב. הוּא מֵת בְּחֵטְא וְאֵינוֹ מְסֻגָּל, בְּכוֹחוֹ, לְשַׁנּוֹת אֶת טִבְעוֹ אוֹ לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ לְכָךְ.

IV. When God converts a sinner, and translates him into the state of grace, he freeth him from his natural bondage under sin, and, by his grace alone, enables him freely to will and to do that which is spiritually good; yet so as that, by reason of his remaining corruption, he doth not perfectly, nor only, will that which is good, but doth also will that which is evil.

4. כַּאֲשֶׁר מְשַׁנֶּה אֱלוֹהִים אֶת טִבְעוֹ שֶׁל חוֹטֵא וּמַעֲנִיק לוֹ מַעֲמָד שֶׁל חֶסֶד, הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ מִשִּׁעְבּוּד טִבְעוֹ לְחֵטְא, וּבְחַסְדּוֹ בִּלְבַד מַעֲנִיק לוֹ יְכֹלֶת לִרְצוֹת וְלַעֲשׂוֹת טוֹב רוּחָנִי בְּאֹפֶן חָפְשִׁי. עִם זֹאת, מִשּׁוּם הַטֶּבַע הַחוֹטֵא שֶׁעֲדַיִן נוֹתַר בָּאָדָם, הוּא אֵינוֹ שׁוֹאֵף בְּכָל לִבּוֹ לְטוֹב בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם לְרַע.

V. The will of man is made perfectly and immutably free to do good alone, in the state of glory only.

5. רַק כְּשֶׁיְּפֹאַר הָאָדָם, תִּנָּתֵן לִרְצוֹנוֹ נְטִיָּה חָפְשִׁית, שְׁלֵמָה וּבִלְתִּי הֲפִיכָה לְטוֹב בִּלְבַד.

I. All those whom God hath predestinated unto life, and those only, he is pleased, in his appointed and accepted time, effectually to call, by his Word and Spirit, out of that state of sin and death, in which they are by nature, to grace and salvation by Jesus Christ; enlightening their minds spiritually and savingly, to understand the things of God; taking away their heart of stone, and giving unto them an heart of flesh; renewing their wills, and by his almighty power determining them to that which is good; and effectually drawing them to Jesus Christ, yet so as they come most freely, being made willing by his grace.

1. טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים לִקְרֹא אֶת כָּל אֵלּוּ שֶׁיִּעֵד מֵרֹאשׁ לַחַיִּים, וְאוֹתָם בִּלְבַד, בִּזְמַנּוֹ הַמְּיֹעָד וְהָרָצוּי, בִּקְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית. הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּאֶמְצָעוּת דְּבָרוֹ וְרוּחוֹ. בְּנֵי הָאָדָם נִקְרָאִים מִמַּצָּב שֶׁל חֵטְא וּמָוֶת, שֶׁהוּא מַצָּבָם הַטִּבְעִי, לְחֶסֶד וְלִישׁוּעָה עַל-יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. הוּא מֵאִיר בְּאֹפֶן רוּחָנִי אֶת הֲבָנָתָם וּבְאֹפֶן הַמֵּבִיא לִישׁוּעָתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים. הוּא מֵסִיר אֶת לֵב הָאֶבֶן שֶׁלָּהֶם וְנוֹתֵן לָהֶם לֵב בָּשָׂר, מְחַדֵּשׁ אֶת רְצוֹנָם, וּבְכוֹחוֹ הַכֹּל-יָכוֹל מֵנִיעַ אוֹתָם בְּהֶכְרֵחַ אֶל הַטּוֹב. בְּכָךְ הוּא מוֹשֵׁךְ אוֹתָם אֶל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן הַמַּבְטִיחַ שֶׁאָכֵן יָבוֹאוּ. אֶת כָּל זֹאת הוּא עוֹשֶׂה בְּאֹפֶן כָּזֶה שֶׁהֵם בָּאִים מֵרָצוֹן וּבְלֹא כְּפִיָּה, כֵּיוָן שֶׁבְּחַסְדּוֹ גָּרַם לָהֶם לִרְצוֹת זֹאת.

II. This effectual call is of God’s free and special grace alone, not from any thing at all foreseen in man, who is altogether passive therein, until, being quickened and renewed by the Holy Spirit, he is thereby enabled to answer this call, and to embrace the grace offered and conveyed in it.

2. קְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית זוֹ, נוֹבַעַת אַךְ וְרַק מֵחַסְדּוֹ הַחָפְשִׁי וְהַמְּיֻחָד שֶׁל אֱלֹהִים, לֹא מִמָּה שֶׁהוּא צָפָה מֵרֹאשׁ בָּאָדָם, כִּי הָאָדָם סָבִיל לַחֲלוּטִין עַד שֶׁהוּא מִתְעוֹרֵר וּמִתְחַדֵּשׁ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. בְּדֶרֶךְ זוֹ נִתֶּנֶת לוֹ הַיְּכֹלֶת לְהֵעָנוֹת לִקְרִיאָה זוֹ וּלְאַמֵּץ לְלִבּוֹ אֶת הַחֶסֶד שֶׁהִיא מַצִּיעָה וּמַעֲנִיקָה.

III. Elect infants, dying in infancy, are regenerated and saved by Christ through the Spirit, who worketh when, and where, and how he pleaseth. So also are all other elect persons, who are incapable [i] of being outwardly called by the ministry of the Word [ii]. 

3. תִּינוֹקוֹת שֶׁנִּבְחֲרוּ וְשֶׁמֵּתִים בְּיַנְקוּתָם מְחֻדָּשִׁים וְנוֹשָׁעִים עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ וּבְרוּחוֹ, הַפּוֹעֵל בְּכָל מָקוֹם, זְמַן וְדֶרֶךְ שֶׁהוּא חָפֵץ. כָּךְ גַּם לְגַבֵּי כָּל הַנִּבְחָרִים שֶׁאֵינָם מְסֻגָּלִים לְהִקָּרֵא עַל יְדֵי הוֹרָאַת דְּבַר אֱלוֹהִים.

IV. Others, not elected, although they may be called by the ministry of the Word, and may have some common operations of the Spirit, yet they never truly come to Christ, and therefore cannot be saved: much less can men, not professing the Christian religion, be saved in any other way whatsoever, be they never so diligent to frame their lives according to the light of nature, and the law of that religion they do profess; and to assert and maintain that they may is very pernicious, and to be detested.

4. אֲחֵרִים שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ, עַל אַף שֶׁהֵם נִקְרָאִים בְּאֶמְצָעוּת עֵדוּת דְּבַר הָאֱלֹהִים, וְעַל אַף שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָשׂוּי לִפְעֹל בָּהֶם אַךְ לֹא לִישׁוּעָתָם, לְעוֹלָם אֵינָם בָּאִים בֶּאֱמֶת לַמָּשִׁיחַ, וְעַל כֵּן אֵינָם יְכוֹלִים לְהִוָּשַׁע. עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם אוֹחֲזִים בֶּאֱמוּנָה הַמְּשִׁיחִית אֵינָם יְכוֹלִים לְהִוָּשַׁע בְּכָל דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, גַּם אִם יַקְפִּידוּ לְעַצֵּב אֶת חַיֵּיהֶם עַל-פִּי הֶגְיוֹנָם, עַל-פִּי מַצְפּוּנָם וְעַל-פִּי חֻקֵּי הַדָּת שֶׁהֵם אוֹחֲזִים בָּהּ. כָּל נִסָּיוֹן לִטְעֹן וְלַעֲמֹד עַל כָּךְ שֶׁהֵם יוּכְלוּ לְהִוָּשַׁע בְּדֶרֶךְ זוֹ הוּא מַעֲשֶׂה מְרֻשָּׁע בְּיוֹתֵר וְרָאוּי לִגְנַאי.

I. Those whom God effectually calleth, he also freely justifieth: not by infusing righteousness into them, but by pardoning their sins, and by accounting and accepting their persons as righteous: not for any thing wrought in them, or done by them, but for Christ’s sake alone: not by imputing faith itself, the act of believing, or any other evangelical obedience to them, as their righteousness; but by imputing the obedience and satisfaction of Christ unto them, they receiving and resting on him and his righteousness by faith; which faith they have not of themselves, it is the gift of God.

1. אֶת אֵלּוּ שֶׁקָּרָא אֱלֹהִים בִּקְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית הוּא גַּם מַצְדִּיק חִנָּם, לֹא עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁהוּא מַחְדִּיר בָּהֶם צְדָקָה אֶלָּא בְּכָךְ שֶׁהוּא מוֹחֵל לָהֶם עַל חֲטָאֵיהֶם, וּבְכָךְ שֶׁהוּא מִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם כְּצַדִּיקִים וּמְקַבֵּל אוֹתָם כְּכָאֵלּוּ. הוּא אֵינוֹ מִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם בְּדֶרֶךְ זֹאת מִכּוֹחַ מַעֲשֶׂה הַנַּעֲשֶׂה בָּהֶם אוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁהֵם עוֹשִׂים, אֶלָּא בִּזְכוּת הַמָּשִׁיחַ בִּלְבַד. הוּא גַּם אֵינוֹ מַצְדִּיק אוֹתָם בְּכָךְ שֶׁהוּא מְיַחֵס לָהֶם אֱמוּנָה, אוֹ שֶׁהֵם מַאֲמִינִים לְמַעֲשֶׂה, אוֹ לְכָל צִיּוּת אַחֵר הַנּוֹבֵעַ מֵהַבְּשׂוֹרָה כְּאִלּוּ בְּכָךְ יִצָּדְקוּ, אֶלָּא בְּכָךְ שֶׁהוּא מְיַחֵס לָהֶם אֶת הַצִּיּוּת )לַתּוֹרָה( שֶׁל הַמָּשִׁיחַ וְאֶת סִפּוּקוֹ )כַּפָּרָה עַל חֵטְא כְּפִי שֶׁדּוֹרֵשׁ הַצֶּדֶק שֶׁל אֱלוֹהִים(. הֵם מְקַבְּלִים אֶת הַמָּשִׁיחַ וְאֶת צִדְקָתוֹ וּמִסְתַּמְּכִים עֲלֵיהֶם בֶּאֱמוּנָה, שֶׁהִיא עַצְמָהּ אֵינֶנָּה נוֹבַעַת מֵהֶם אֶלָּא מַתְּנַת אֱלֹהִים.

II. Faith, thus receiving and resting on Christ and his righteousness, is the alone instrument of justification; yet is it not alone in the person justified, but is ever accompanied with all other saving graces, and is no dead faith, but worketh by love.

2. רַק אֱמוּנָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת בְּאֹפֶן כָּזֶה אֶת הַמָּשִׁיחַ וְאֶת צִדְקָתוֹ וּמִסְתַּמֶּכֶת עֲלֵיהֶם, הִיא בִּלְבַד הָאֶמְצָעִי לְהַצְדָּקָה. אֲבָל הִיא אֵינָהּ לְבַדָּהּ בָּאָדָם הַנִּצְדָּק אֶלָּא שֶׁהִיא תָּמִיד מְלֻוָּה בְּכָל מַתְּנוֹת הַחֶסֶד הַמּוֹשִׁיעוֹת הָאֲחֵרוֹת. הִיא אֵינֶנָּה אֱמוּנָה מֵתָה אֶלָּא אֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּאַהֲבָה.

III. Christ, by his obedience and death, did fully discharge the debt of all those that are thus justified, and did make a proper, real, and full satisfaction to his Father’s justice in their behalf. Yet, inasmuch as he was given by the Father for them; and his obedience and satisfaction accepted in their stead; and, both, freely, not for any thing in them, their justification is only of free grace; that both the exact justice, and rich grace of God, might be glorified in the justification of sinners.

3. הַמָּשִׁיחַ, עַל-יְדֵי הַצִּיּוּת וְהַמָּוֶת שֶׁלּוֹ, סִלֵּק בִּשְׁלֵמוּת אֶת חוֹבָם שֶׁל כָּל מִי שֶׁבְּדֶרֶךְ זוֹ נִצְדָּקִים וְסִפֵּק בַּעֲבוּרָם, כָּרָאוּי, בֶּאֱמֶת וּבִשְׁלֵמוּת אֶת הַצֶּדֶק שֶׁל אָבִיו. עַל אַף זֹאת, כֵּיוָן שֶׁהַמָּשִׁיחַ נִמְסַר לְמַעֲנָם עַל יְדֵי אֱלֹהִים הָאָב, וְהַצִּיּוּת שֶׁלּוֹ וְסִפּוּק הַצֶּדֶק שֶׁל הָאָב נִתְקַבְּלוּ בִּמְקוֹמָם בְּחִנָּם וְלֹא בִּזְכוּת דָּבָר כָּלְשֶׁהוּ שֶׁבָּהֶם, הַצְדָּקָתָם נוֹבַעַת מֵחֶסֶד חָפְשִׁי בִּלְבַד. זֹאת כְּדֵי שֶׁגַּם מַעֲשֵׂה הַצֶּדֶק חֲסַר הַפְּשָׁרוֹת שֶׁל אֱלוֹהִים בַּמָּשִׁיחַ וְגַם חֶסֶד אֱלֹהִים הַשּׁוֹפֵעַ יִזְכּוּ לַהַכָּרָה וְלִכְבוֹד בְּהַצְדָּקָתָם שֶׁל חוֹטְאִים.

IV. God did, from all eternity, decree to justify all the elect; and Christ did, in the fullness of time, die for their sins, and rise again for their justification: nevertheless they are not justified, until the Holy Spirit doth, in due time, actually apply Christ unto them.

4. עוֹד בַּנֵּצַח הֶחֱלִיט אֱלוֹהִים לְהַצְדִּיק אֶת כָּל הַנִּבְחָרִים, וּבִמְלֹאת הָעֵת הַמָּשִׁיחַ מֵת בַּעֲבוּר חֲטָאֵיהֶם וְקָם לִתְחִיָּה עֲבוּר הַצְדָּקָתָם; עַל אַף זֹאת, אֵין הַנִּבְחָרִים נִצְדָּקִים עַד שֶׁבְּבוֹא הַזְּמַן מַעֲנִיק לָהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֶת הַמָּשִׁיחַ.

V. God doth continue to forgive the sins of those that are justified: and although they can never fall from the state of justification, yet they may by their sins fall under God’s fatherly displeasure, and not have the light of his countenance restored unto them, until they humble themselves, confess their sins, beg pardon, and renew their faith and repentance.

5. אֱלוֹהִים מַמְשִׁיךְ לִסְלֹחַ לַנִּצְדָּקִים עַל חֲטָאֵיהֶם; וְעַל אַף שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ לְאַבֵּד אֶת מַעֲמָדָם כְּנִצְדָּקִים, הֵם מְסֻגָּלִים, בַּחֲטָאֵיהֶם, לִהְיוֹת נְתוּנִים לְכַעֲסוֹ הָאַבָּהִי שֶׁל אֱלוֹהִים, וְזִיו פָּנָיו לֹא יֻשַּׁב לָהֶם עַד שֶׁיַּכְנִיעוּ אֶת לִבָּם, יוֹדוּ בַּחֲטָאֵיהֶם, יִתְחַנְּנוּ לִמְחִילָה וִיחַדְּשׁוּ אֶת אֱמוּנָתָם וְאֶת חֲזַרְתֶּם בִּתְשׁוּבָה.

VI. The justification of believers under the Old Testament was, in all these respects, one and the same with the justification of believers under the New Testament.

6. הַצְדָּקַת הַמַּאֲמִינִים הַכְּפוּפִים לַבְּרִית הַיְּשָׁנָה הָיְתָה, בְּכָל הַמּוּבָנִים, זֵהָה לְהַצְדָּקַת הַמַּאֲמִינִים הַכְּפוּפִים לַבְּרִית הַחֲדָשָׁה.

I. All those that are justified, God vouchsafeth, in and for his only Son Jesus Christ, to make partakers of the grace of adoption: by which they are taken into the number, and enjoy the liberties and privileges of the children of God; have his name put upon them; receive the Spirit of adoption; have access to the throne of grace with boldness; are enabled to cry, Abba; Father; are pitied, protected, provided for, and chastened by him as by a father; yet never cast off, but sealed to the day of redemption, and inherit the promises,. as heirs of everlasting salvation.

1. לְכָל הַנִּצְדָּקִים מַעֲנִיק אֱלוֹהִים בִּבְנוֹ יָחֵדּוּ, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, וּלְמַעֲנוֹ, אֶת מַתְּנַת הַחֶסֶד שֶׁהִיא אִמּוּצָם לְבָנִים; מִכּוֹחַ הָאִמּוּץ הֵם נִכְלָלִים בֵּין יַלְדֵי הָאֱלֹהִים וְנֶהֱנִים מֵהַחֵרוּיוֹת וְהַזְּכוּיוֹת שֶׁמַּעֲמָד זֶה מַעֲנִיק. שָׁם אֱלוֹהִים נִקְרָא עֲלֵיהֶם, הֵם מְקַבְּלִים אֶת רוּחַ הָאִמּוּץ, יֵשׁ לָהֶם זְכוּת לָגֶשֶׁת בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד, נִתֵּן לָהֶם לִקְרֹא אֶל אֱלֹהִים "אַבָּא, אָבִינוּ",ו הֵם זוֹכִים מִמֶּנּוּ לְרַחֲמִים, לַהֲגָנָה, וּלְהַסְפָּקַת צָרְכֵיהֶם וּמְיֻסָּרִים עַל יָדוֹ כְּפִי שֶׁאָב מְיַסֵּר אֶת בָּנָיו; אַךְ לְעוֹלָם אֵינָם נִדְחִים אֶלָּא חֲתוּמִים לְיוֹם הַגְּאֻלָּה וְנוֹחֲלִים אֶת הַהַבְטָחוֹת כְּנוֹחֲלֵי יְשׁוּעָה נִצְחִית.

I. They who are effectually called and regenerated, having a new heart and a new spirit created in them, are further sanctified, really and personally, through the virtue of Christ’s death and resurrection, by his Word and Spirit dwelling in them: the dominion of the whole body of sin is destroyed, and the several lusts thereof are more and more weakened and mortified; and they more and more quickened and strengthened, in all saving graces, to the practice of true holiness, without which no man shall see the Lord.

1. אֱלֹהִים בּוֹרֵא לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה בַּנִּקְרָאִים עַל-יְדֵי קְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית. הַנּוֹלָדִים מֵחָדָשׁ מִתְקַדְּשִׁים יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּפֹעַל וּבְעַצְמָם בִּזְכוּת מוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיָּתוֹ, בְּאֶמְצָעוּת דְּבָרוֹ וְרוּחוֹ הַשּׁוֹכְנִים בָּהֶם. שִׁלְטוֹן גּוּף הַחֵטְא נֶחֱרַב כֻּלּוֹ, וּתְשׁוּקוֹתָיו הַשּׁוֹנוֹת נֶחְלָשׁוֹת וּמוּמָתוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. בְּנוֹשָׁעִים אֵלּוּ, מִתְרַחֵשׁ תַּהֲלִיךְ שֶׁל הַחְיָאָה גּוֹבֶרֶת, וְהֵם מִתְחַזְּקִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּכָל חַסְדֵי אֱלוֹהִים הַמּוֹבִילִים לִישׁוּעָה; כְּתוֹצָאָה הֵם שׁוֹקְדִים עַל קְדֻשָּׁה אֲמִתִּית, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת אֱלֹהִים.

II. This sanctification is throughout in the whole man, yet imperfect in this life: there abideth still some remnants of corruption in every part, whence ariseth a continual and irreconcilable war, the flesh lusting against the Spirit, and the Spirit against the flesh.

2. הִתְקַדְּשׁוּת זוֹ נוֹגַעַת לְכָל כֻּלָּהּ שֶׁל הֲוָיַת הָאָדָם אַף שֶׁבַּחַיִּים הָאֵלּוּ הִיא אֵינָהּ מֻשְׁלֶמֶת כִּי נוֹתָרִים בְּכָל הֶבֵּטֵי הֲוָיָתוֹ שְׂרִידֵי הַטֶּבַע הַחוֹטֵא, וּמֵהֶם מִתְעוֹרֶרֶת מִלְחָמָה מַתְמֶדֶת וְחַסְרַת פְּשָׁרוֹת, כְּשֶׁהַבָּשָׂר מִשְׁתּוֹקֵק לְהֶפֶךְ מִן הָרוּחַ וְהָרוּחַ הַהֶפֶךְ מִן הַבָּשָׂר.

III. In which war, although the remaining corruption for a time may much prevail, yet, through the continual supply of strength from the sanctifying Spirit of Christ, the regenerate part doth overcome: and so the saints grow in grace, perfecting holiness in the fear of God.

3. עַל אַף שֶׁשְּׂרִידֵי הַטֶּבַע הַחוֹטֵא שֶׁנּוֹתְרוּ בְּכָל הֶבֵּטֵי הֲוָיָתוֹ שֶׁל הָאָדָם יְנַצְּחוּ בְּמִלְחָמָה זוֹ לִזְמַן מָה, יַכְרִיעוּ לְבַסּוֹף הַהֶבֵּטִים שֶׁחֻדְּשׁוּ, כִּי רוּחַ הַמָּשִׁיחַ יְקַדֵּשׁ וִיחַזֵּק אוֹתָם בְּכָל עֵת. כָּךְ גְּדֵלִים הַקְּדוֹשִׁים בְּחֶסֶד וּמַשְׁלִימִים אֶת קְדֻשָּׁתָם בְּיִרְאַת אֱלֹהִים.

I. The grace of faith, whereby the elect are enabled to believe to the saving of their souls, is the work of the Spirit of Christ in their hearts; and is ordinarily wrought by the ministry of the Word: by which also, and by the administration of the Sacraments, and prayer, it is increased and strengthened.

1. אֱמוּנָה הִיא מַתְּנַת חֶסֶד שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָהּ נִתֶּנֶת לַנִּבְחָרִים הַיְּכֹלֶת לְהַאֲמִין אֱמוּנָה הַמְּבִיאָה לִישׁוּעַת נַפְשָׁם. אֱמוּנָה כָּזוֹ הִיא פְּעֻלַּת רוּחַ הַמָּשִׁיחַ בְּלִבָּם, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל מִתְמַמֶּשֶׁת בְּלֵב הָאָדָם בְּאֶמְצָעוּת הוֹרָאַת דְּבַר אֱלוֹהִים; בְּאֶמְצָעוּת טְבִילָה בַּמַּיִם, סְעוּדַת הָאָדוֹן וּתְפִלָּה הִיא גַּם גְּדֵלָה וּמִתְחַזֶּקֶת.

II. By this faith, a Christian believeth to be true, whatsoever is revealed in the Word, for the authority of God himself speaking therein: and acteth differently, upon that which each particular passage thereof containeth; yielding obedience to the commands, trembling at the threatenings, and embracing the promises of God for this life, and that which is to come. But the principal acts of saving faith are, accepting, receiving, and resting upon Christ alone for justification, sanctification, and eternal life, by virtue of the covenant of grace.

2. בֶּאֱמוּנָה זוֹ מַאֲמִין הַמְּשִׁיחִי בַּאֲמִתּוּתוֹ שֶׁל כָּל הַנִּגְלֶה בִּדְבַר אֱלוֹהִים, וְזֹאת מִכּוֹחַ סַמְכוּתוֹ שֶׁל אֱלוֹהִים עַצְמוֹ, הַמְּדַבֵּר בִּדְבָרוֹ. בֶּאֱמוּנָה זוֹ פּוֹעֵל הַמְּשִׁיחִי בְּהֶתְאֵם לָמָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל קֶטַע וְקֶטַע, מְצַיֵּת לַמִּצְווֹת, יָרֵא נוֹכֵחַ הָאִיּוּמִים, וּמְקַבֵּל בְּרָצוֹן אֶת הַבְטָחוֹת אֱלֹהִים לַחַיִּים הַלָּלוּ וְלַחַיִּים שֶׁבֶּעָתִיד. אֲבָל עִקְּרֵי מַעֲשֶׂיהָ שֶׁל אֱמוּנָה הַמְּבִיאָה לִישׁוּעָה הֵם הַכָּרָה בַּמָּשִׁיחַ, קַבָּלַת הַמָּשִׁיחַ וְהִסְתַּמְּכוּת עָלָיו בִּלְבַד לְהַצְדָּקָה, לְהִתְקַדְּשׁוּת וּלְחַיֵּי עוֹלָם בִּזְכוּת בְּרִית הַחֶסֶד.

III. This faith is different in degrees, weak or strong; may be often and many ways assailed and weakened, but gets the victory; growing up in many to the attainment of a full assurance through Christ, who is both the Author and Finisher of our faith.

3. אֱמוּנָה זוֹ מִשְׁתַּנָּה. הִיא חֲזָקָה אוֹ חַלָּשָׁה, וּמְסֻגֶּלֶת לִהְיוֹת נְתוּנָה תְּכוּפוֹת וּבִדְרָכִים שׁוֹנוֹת לְהַתְקָפוֹת וּלְהֵחָלֵשׁ, אֲבָל הִיא מְנַצַּחַת, וְאֵצֶל רַבִּים גָּדְלָה עַד לְבִטָּחוֹן מָלֵא בַּמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא גַּם מְקוֹר יְשׁוּעָתֵנוּ וְגַם מַגְשִׁימָה.

I. Repentance unto life is an evangelical grace, the doctrine whereof is to be preached by every minister of the gospel, as well as that of faith in Christ.

1. תְּשׁוּבָה מְחַטֵּא אֵלַי חַיִּים הִיא מַתְּנַת חֶסֶד הַנּוֹבַעַת מֵהַבְּשׂוֹרָה. תְּשׁוּבָה זוֹ חַיָּב כָּל רוֹעֵה קְהִלָּה לְלַמֵּד, כְּמוֹ גַּם אֶת הָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ.

II. By it a sinner, out of the sight and sense, not only of the danger, but also of the filthiness and odiousness of his sins, as contrary to the holy nature and righteous law of God, and upon the apprehension of his mercy in Christ to such as are penitent, so grieves for and hates his sins, as to turn from them all unto God, purposing and endeavoring to walk with him in all the ways of his commandments.

2. תְּשׁוּבָה אֵלַי חַיִּים מְאַפְשֶׁרֶת לַחוֹטֵא לְהָבִין אֶת הַסַּכָּנָה הַכְּרוּכָה בַּחֲטָאָיו, בְּטֻמְאָתָם וּבְמִדַּת הַתּוֹעֵבָה שֶׁבָּהֶם. בִּתְשׁוּבָה זֹאת הַחוֹטֵא מֵבִין שֶׁחֲטָאָיו נוֹגְדִים אֶת טִבְעוֹ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל אֱלוֹהִים וְאֶת צִדְקַת תּוֹרָתוֹ. בְּחֶסֶד הַתְּשׁוּבָה מְחַטֵּא הַחוֹטֵא גַּם מֵבִין שֶׁאֱלוֹהִים מְסַפֵּק רַחֲמִים דֶּרֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְאֵלֶּה הַחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. זֶה גּוֹרֵם לַחוֹטֵא לִשְׂנֹא אֶת חֲטָאָיו וּלְפַנּוֹת מִכֻּלָּם לֶאֱלֹהִים וְגַם לְהַחֲלִיט לְהִתְהַלֵּךְ בְּמַאֲמָץ מִתָּמִיד עִם אֱלוֹהִים עַל-פִּי כָּל מִצְווֹתָיו.

III. Although repentance be not to be rested in as any satisfaction for sin, or any cause of the pardon thereof, which is the act of God’s free grace in Christ; yet is it of such necessity to all sinners, that none may expect pardon without it.

3. אֵין לִסְמֹךְ עַל הַתְּשׁוּבָה מֵחֵטְא, כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְכַפֵּר עַל חֵטְא אוֹ לְשַׁמֵּשׁ סִבָּה כָּלְשֶׁהִי לִמְחִילַת הַחֵטְא. הַתְּשׁוּבָה מֵחֵטְא הִיא מַעֲשֵׂה חֶסֶד חָפְשִׁי שֶׁל אֱלוֹהִים בַּמָּשִׁיחַ. עַל אַף זֹאת, תְּשׁוּבָה דְּרוּשָׁה לְכָל הַחוֹטְאִים, כָּךְ שֶׁאַף לֹא אֶחָד מֵהֶם רַשַּׁאי לְצַפּוֹת לִמְחִילָה בִּלְעָדֶיהָ.

IV. As there is no sin so small but it deserves damnation; so there is no sin so great, that it can bring damnation upon those who truly repent.

4. כְּפִי שֶׁאֵין חֵטְא, זָעִיר כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁפָּטוּר מֵהַרְשָׁעָה הַמְּבִיאָה לְאָבְדָנוֹ שֶׁל חוֹטֵא, כָּךְ גַּם אֵין חֵטְא כֹּה אַדִּיר שֶׁהוּא מְסֻגָּל לְהָבִיא לְאָבְדָנָם שֶׁל אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים-בֶּאֱמֶת מֵחֵטְא.

V. Men ought not to content themselves with a general repentance, but it is every man’s duty to endeavor to repent of his particular sins particularly.

5. אַל לִבְנֵי אָדָם לְהִסְתַּפֵּק בִּתְשׁוּבָה כְּלָלִית מֵחֵטְא, אֶלָּא שֶׁעַל כָּל אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לָשׁוּב מֵחֲטָאָיו, אֶחָד לְאֶחָד.

VI. As every man is bound to make private confession of his sins to God praying for the pardon thereof; upon which, and the forsaking of them, he shall find mercy; so he that scandalizeth his brother, or the Church of Christ, ought to be willing, by a private or public confession and sorrow for his sin, to declare his repentance to those that are offended; who are thereupon to be reconciled to him, and in love to receive him.

6. כָּל אָדָם נִדְרָשׁ לְהִתְוַדּוֹת עַל חֲטָאָיו לִפְנֵי אֱלוֹהִים לְבַדּוֹ, וּלְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם מְחִילָה. בַּעֲשׂוֹתוֹ כֵּן וּבְעוֹזְבוֹ אֶת חֲטָאָיו, יִמְצָא רַחֲמִים. כָּךְ גַּם, מִי שֶׁמַּכְשִׁיל אֶת אָחִיו אוֹ אֶת קְהִלַּת הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן, בִּפְרָטִיּוּת אוֹ בְּפֻמְבִּי וְתוֹךְ כְּדֵי הִבַּעְתָּ צַעַר עַל חֶטְאוֹ, לְהַכְרִיז בִּפְנֵי אֵלֶּה שֶׁהוּא חָטָא כְּלַפֵּיהֶם שֶׁשָּׁב מֵחֶטְאוֹ, וַעֲלֵיהֶם לְהִתְרַצּוֹת אֵלָיו וּלְקַבֵּל אוֹתוֹ בְּאַהֲבָה.

I. Good works are only such as God hath commanded in his holy Word, and not such as, without the warrant thereof, are devised by men out of blind zeal, or upon any pretence of good intention.

1. מַעֲשִׂים טוֹבִים הֵם רַק אֵלּוּ שֶׁאֱלוֹהִים צִוָּה בִּדְבָרוֹ הַקָּדוֹשׁ. הֵם אֵינָם מַעֲשִׂים שֶׁהֻמְצְאוּ עַל יְדֵי בְּנֵי אָדָם מְקַנְּאוֹת עִוֶּרֶת אוֹ מִכּוֹחַ הַיֻּמְרָה לְכַוָּנָה טוֹבָה כָּלְשֶׁהִי, בְּלֹא סַמְכוּת מְדַבֵּר אֱלוֹהִים.

II. These good works, done in obedience to God’s commandments, are the fruits and evidences of a true and lively faith: and by them believers manifest their thankfulness, strengthen their assurance, edify their brethren, adorn the profession of the gospel, stop the mouths of the adversaries, and glorify God, whose workmanship they are, created in Christ Jesus “thereunto; that, having their fruit unto holiness, they may have the end, eternal life.

2. מַעֲשִׂים טוֹבִים אֵלּוּ, הַנַּעֲשִׂים בְּצִיּוּת לְמִצְוַת אֱלֹהִים, הֵם פִּרְיָהּ וְעֵדוּת קִיּוּמָהּ שֶׁל אֱמוּנָה אֲמִתִּית וְחַיָּה. בְּאֶמְצָעוּתָם מְבַטְּאִים מַאֲמִינִים אֶת הַכָּרַת תּוֹדָתָם לֶאֱלֹהִים, מַעֲצִימִים אֶת בִּטְחוֹן יְשׁוּעָתָם, מְחַזְּקִים אֶת אֲחֵיהֶם, מְיַפִּים אֶת עֵדוּת הַבְּשׂוֹרָה, סוֹתְמִים אֶת פִּיּוֹת הַמִּתְנַגְּדִים וּמְפָאֲרִים אֶת אֱלוֹהִים. הַמַּאֲמִינִים הֵם פּוֹעֵל אֱלֹהִים, נִבְרָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם פְּרִי הַמֵּבִיא לִידֵי קְדֻשָּׁה וְהַתּוֹצָאָה הִיא חַיֵּי עוֹלָם.

III. Their ability to do good works is not at all of themselves, but wholly from the Spirit of Christ. And that they may be enabled thereunto, besides the graces they have already received, there is required an actual influence of the same Holy Spirit to work in them to will and to do of his good pleasure: yet are they not hereupon to grow negligent, as if they were not bound to perform any duty unless upon a special motion of the Spirit; but they ought to be diligent in stirring up the grace of God that is in them.

3. יְכָלְתָּם שֶׁל מְשִׁיחִיִּים לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים אֵינֶנָּה נוֹבַעַת כְּלָל מֵעַצְמָם אֶלָּא כֻּלָּהּ מֵרוּחַ הַמָּשִׁיחַ. כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים אֵלּוּ דְּרוּשָׁה, בְּנוֹסָף לְבִרְכוֹת הַחֶסֶד שֶׁהֵם כְּבָר זָכוּ לָהֶן, פְּעֻלָּה מַמָּשִׁית שֶׁל אוֹתוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הַפּוֹעֵל בָּהֶם לִרְצוֹת וְלַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אֱלוֹהִים. עִם זֹאת אַל לָהֶם לְהַזְנִיחַ מִשּׁוּם כָּךְ אֶת חוֹבָתָם, כְּאִלּוּ אֵינָם חַיָּבִים לַעֲשׂוֹת דָּבָר כָּלְשֶׁהוּ אֶלָּא אִם כֵּן יָנִיעַ אוֹתָם הָרוּחַ לַעֲשׂוֹתָם. עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת חֲרוּצִים וּלְעוֹרֵר אֶת חֶסֶד אֱלוֹהִים שֶׁבָּהֶם.

IV. They who in their obedience attain to the greatest height which is possible in this life, are so far from being able to supererogate, and to do more than God requires, as that they fall short of much which in duty they are bound to do.

4. אֵלּוּ הַמַּגִּיעִים בְּמַעֲשֵׂי הַצִּיּוּת שֶׁלָּהֶם לְמֵרַב הָאֶפְשָׁרִי בַּחַיִּים הַלָּלוּ, רְחוֹקִים מְאוֹד מִלִּהְיוֹת מְסֻגָּלִים לַעֲשׂוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁאֱלוֹהִים דּוֹרֵשׁ וּמֵהַיְּכֹלֶת לְהַעֲנִיק חֶסֶד מוֹשִׁיעַ לַאֲחֵרִים, שֶׁכֵּן הֵם חֲסֵרִים מְאוֹד בְּמִלּוּי הַחוֹבוֹת הַמֻּטָּלוֹת עֲלֵיהֶם.

V. We cannot, by our best works, merit pardon of sin, or eternal life, at the hand of God, by reason of the great disproportion that is between them and the glory to come, and the infinite distance that is between us and God, whom by them we can neither profit nor satisfy for the debt of our former sins; but, when we have done all we can, we have done but our duty, and are unprofitable servants; and because, as they are good, they proceed from his Spirit; and, as they are wrought by us, they are defiled and mixed with so much weakness and imperfection, that they cannot endure the severity of God’s judgment.

5. בִּגְלַל הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין הַטּוֹבִים שֶׁבְּמַעֲשֵׂינוּ לְבֵין הַכָּבוֹד הֶעָתִיד לָבוֹא, וּבִגְלַל הַמֶּרְחָק הָאֵין-סוֹפִי שֶׁבֵּינֵינוּ לְבֵין אֱלֹהִים, לֹא נוּכַל לִהְיוֹת זַכָּאִים בִּזְכוּת מַעֲשִׂים אֵלּוּ לִסְלִיחַת הַחֲטָאִים אוֹ לְחַיֵּי נֶצַח מִיַּד אֱלֹהִים. גַּם אֵינֶנּוּ מְסֻגָּלִים לְהוֹעִיל לֶאֱלוֹהִים בְּמַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים וְאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְשַׁלֵּם אֶת חוֹבֵנוּ עֲבוּר הַחֲטָאִים שֶׁעָשִׂינוּ בֶּעָבָר. לְהֶפֶךְ, אַחֲרֵי שֶׁעָשִׂינוּ אֶת כָּל מָה שֶׁבִּיכָלְתֵּנוּ, עָשִׂינוּ רַק אֶת הַמֻּטָּל עָלֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ עֲבָדִים שֶׁאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת. הַטּוֹבִים שֶׁבְּמַעֲשֵׂינוּ לֹא יַעַמְדוּ בְּמִשְׁפָּטוֹ הֶחָמוּר שֶׁל אֱלוֹהִים כֵּיוָן שֶׁמֵּעֶצֶם הֱיוֹתָם טוֹבִים, הֵם נוֹבְעִים מֵרוּחַ אֱלֹהִים, וְכֵיוָן שֶׁמֵּעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁאֲנַחְנוּ הָעוֹשִׂים אוֹתָם, הֵם טְמֵאִים וּמְעֻרְבָּבִים בְּהַרְבֵּה חֻלְשָׁה וְהֵעָדֵר שְׁלֵמוּת.

VI. Yet notwithstanding, the persons of believers being accepted through Christ, their good works also are accepted in him; not as though they were in this life wholly unblamable and unreprovable in God’s sight; but that he, looking upon them in his Son, is pleased to accept and reward that which is sincere, although accompanied with many weaknesses and imperfections.

6. עַל אַף זֹאת, בִּהְיוֹת הַמַּאֲמִינִים מְקֻבָּלִים בִּזְכוּת הַמָּשִׁיחַ, גַּם מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים מְקֻבָּלִים בִּזְכוּתוֹ, לֹא כְּאִלּוּ הֵם נְקִיִּים לַחֲלוּטִין מֵאָשָׁם וּבְלֹא דֹּפִי בַּחַיִּים הַלָּלוּ, אֶלָּא שֶׁאֱלוֹהִים, בְּהַתְבּוֹנֵנּוּ בָּהֶם בְּבִּנוּ, רוֹאֶה לְנָכוֹן לְקַבֵּל אֶת הַמַּעֲשִׂים הַנַּעֲשִׂים בְּכֵנוּת, עַל אַף שֶׁהֵם מְלַוִּים בְּהַרְבֵּה חֻלְשׁוֹת וְהֵעָדֵר שְׁלֵמוּת , וּלְתַגְמֵל אֶת עוֹשֵׂיהֶם.

VII. Works done by unregenerate men, although, for the matter of them, they may be things which God commands, and of good use both to themselves and others; yet, because they proceed not from an heart purified by faith; nor are done in a right manner, according to the Word; nor to a right end, the glory of God; they are therefore sinful, and cannot please God, or make a man meet to receive grace from God. And yet their neglect of them is more sinful, and displeasing unto God [i].

7. בְּמַהוּתָם עֲשׂוּיִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ מֵחָדָשׁ לִהְיוֹת דְּבָרִים שֶׁאֱלוֹהִים צִוָּה, מוֹעִילִים לָהֶם וְלַאֲחֵרִים. עַל אַף זֹאת, הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ אֵינָם נוֹבְעִים מִלֵּב מְטֹהָר בֶּאֱמוּנָה, וְהֵם אֵינָם נַעֲשִׂים בָּאֹפֶן הַנָּכוֹן עַל-פִּי דְּבַר אֱלוֹהִים, גַּם לֹא לְמַטָּרָה נְכוֹנָה, שֶׁהִיא כְּבוֹד אֱלֹהִים. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, מַעֲשִׂים אֵלּוּ הֵם חֲטָאִים, וְאֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת רְצוּיִים לֶאֱלוֹהִים אוֹ לַהֲפֹךְ אָדָם לְרָאוּי לְקַבֵּל חֶסֶד מֵאֱלוֹהִים. עִם זֹאת, הַזְנָחַת הַמַּעֲשִׂים הַלָּלוּ הִיא חֵטְא חָמוּר עוֹד יוֹתֵר וְאֵינָהּ רְצוּיָה לֶאֱלֹהִים.

I. They whom God hath accepted in his Beloved, effectually called and sanctified by his Spirit, can neither totally nor finally fall away from the state of grace; but shall certainly persevere therein to the end, and be eternally saved.

1. אֵלּוּ שֶׁאֱלוֹהִים קִבֵּל בַּאֲהוּבוֹ, קָרָא בִּקְרִיאָה אֵפֶקְטִיבִית וְקִדֵּשׁ בְּרוּחוֹ, אֵינָם מְסֻגָּלִים לְאַבֵּד לַחֲלוּטִין, גַּם לֹא בְּאֹפֶן סוֹפִי, אֶת מַעֲמַד הַחֶסֶד. אֵין סָפֵק שֶׁהֵם יַתְמִידוּ בְּמַעֲמָד זֶה עַד הַקֵּץ, וְיִוָּשְׁעוּ יְשׁוּעַת נֶצַח.

II. This perseverance of the saints depends not upon their own freewill, but upon the immutability of the decree of election, flowing from the free and unchangeable love of God the Father; upon the efficacy of the merit and intercession of Jesus Christ; the abiding of the Spirit, and of the seed of God within them; and the nature of the covenant of grace: from all which ariseth also the certainty and infallibility thereof.

2. הַתְמָדָה זוֹ שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים אֵינָהּ תְּלוּיָה בִּרְצוֹנָם הַחָפְשִׁי אֶלָּא בְּהַחְלָטָתוֹ הַבִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַשִּׁנּוּי שֶׁל אֱלֹהִים לִבְחֹר בָּהֶם לִישׁוּעָה. הַחְלָטָה זוֹ עַצְמָהּ נוֹבַעַת מֵאַהֲבָתוֹ הַחָפְשִׁית וְהַבִּלְתִּי נִתֶּנֶת לַשִּׁנּוּי שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב. הַתְמָדַת הַקְּדוֹשִׁים תְּלוּיָה בַּזְּכוּת שֶׁקָּנָה בַּעֲדָם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וּתְפִלַּת הַהַפְגָּעָה שֶׁלּוֹ בַּעֲדָם, בְּנוֹכְחוּתוֹ הַמִּתְמַשֶּׁכֶת שֶׁל הָרוּחַ וּבְזֶרַע אֱלֹהִים שֶׁבָּהֶם וּבְטִבְעָהּ שֶׁל בְּרִית הַחֶסֶד. מִכָּל אֵלֶּה נוֹבֵעַ בְּוַדָּאוּת, בְּבִטָּחוֹן וּבְאֹפֶן שֶׁאֵינוֹ נִתָּן לְעִרְעוּר כִּי הַקְּדוֹשִׁים יַתְמִידוּ בְּחֶסֶד לִישׁוּעַת נֶצַח.

III. Nevertheless they may, through the temptations of Satan and of the world, the prevalency of corruption remaining in them, and the neglect of the means of their preservation, fall into grievous sins; and for a time continue therein: whereby they incur God’s displeasure, and grieve his Holy Spirit; come to be deprived of some measure of their graces and comforts; have their hearts hardened, and their consciences wounded; hurt and scandalize others, and bring temporal judgments upon themselves.

3. עַל אַף זֹאת, הַקְּדוֹשִׁים מְסֻגָּלִים לְהִכָּשֵׁל בַּחֲטָאִים חֲמוּרִיםז וּלְהַתְמִיד בָּהֶם לִזְמַן מָה מִכּוֹחַ פִּתּוּיֵי הַשָּׂטָן וְהָעוֹלָם, מִכּוֹחַ הַטֶּבַע הַחוֹטֵא שֶׁבָּהֶם, וּבִגְלַל הַזְנָחָה שֶׁל הָאֶמְצָעִים שֶׁנּוֹעֲדוּ לְשִׁמּוּרָם בֶּאֱמוּנָה. בַּחֲטָאִים אֵלּוּ הֵם מְעוֹרְרִים עַל עַצְמָם אֶת אִי-שְׂבִיעוּת רְצוֹנוֹ שֶׁל אֱלוֹהִים וּמַעֲצִיבִים אֶת רוּחַ קֻדְּשׁוּ, נִלְקַחַת מֵהֶם מִדָּה כָּלְשֶׁהִי מִבִּרְכוֹת הַחֶסֶד וּמֵהַנֶּחָמָה שֶׁהָעָנְקוּ לָהֶם, לִבָּם מִתְקַשֶּׁה וּמַצְפּוּנָם מִתְקַהֶה, הֵם מַכְאִיבִים לַאֲחֵרִים וּפוֹגְעִים בָּהֶם וּמְבִיאִים עַל עַצְמָם עֳנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה.