אחד מיתרונותיו הבולטים של הקולנוע הוא היותו ערוץ אומנותי הפונה קודם כל לחושים.
החושים סופגים עבור הצופה את הגירוי ללא סינון ומדגישים את הרעיון המומחש (אונגר, 1991).
בכוחו של הקולנוע לכפות על הצופה הזדהות עם גיבורים ואוירה (רייזמן, 1990).
מאורהופר (1949) כותב במאמרו על "הפסיכולוגיה של החוויה הקולנועית",
כי הסרט מבודד את הצופה מן העולם החיצון, על הפרעותיו הקוליות והחזותיות, מרחיק את הצופה מחוויית היום-יום,
ומכניס אותו למצב פסיכולוגי בו הוא חווה את הקולנוע במידה רבה כמציאות חלופית.
החושך השורר באולם משנה את תחושת הזמן של הצופה, האירועים נראים לו כמתרחשים באופן איטי יותר והוא מתחיל להיכנס למצב של שעמום.
החשכה גם גורמת לצופה לפרש באופן דמיוני יותר את סביבתו, וכך מסולקת באופן חלקי המחיצה שבין ההכרה לבין תת-ההכרה.
הצופה נמצא במצב סביל לגמרי, ובחשכת האולם הוא גם אנונימי, במצב זה הצופה חשוף ביותר לקליטת מסרי הסרט ונתון להשפעה רבה ביותר.
במרבית הסרטים המסרים הסמויים נושאים את עיקר תוכנו של הסרט.
הם אלו שיוצרים את הערך הקולנועי והם אלו הנושאים את המשמעות העיקרית (אגמון, 1999).
כדי להבין ולהגיע אל הרעיון הגדול העומד מאחורי הסרט יש להבין את דרכי המדיום הקולנועי, וכיצד משתמש בהם היוצר.
פעמים רבות מובא הרעיון לידי ביטוי גם בצורה ולא רק בתוכן, למעשה, ככל שהיוצר מוכשר יותר במלאכתו,
כך צורות המבע הקולנועי יביעו את התוכן בדרך עשירה יותר, ללא צורך בתוכן גלוי (אונגר, 1991).