כפי שאמר גודאר:
"אם הבימאי הוא מבט, העורך הוא פעימת הלב. שניהם טבעם שהם חוזים מראש; ואולם האחד מבקש לחזות במרחב והאחר מנסה לחזות בזמן" (גודאר, בתוך: גרין, 1987, עמ' 27). השוט הוא חלק מרצף, ומלוא משמעותו מתקבלת מזיקתו לשוטים האחרים שברצף. העריכה משפיעה על קצב ושטף הסרט (ג'אנטי, 2000).
סגנון העריכה האנליטי הוא הסגנון האוניברסאלי כיום, הוא מהווה מעין ניתוח של השלם לפי מרכיביו. בסגנון זה יפתח בדרך כלל שוט המציג את כל חלל הסצנה, ואחריו סדרת שוטים המתארים פרטים שונים בעלי חשיבות בתוך חלל זה. עריכה אנליטית קלאסית מתמקדת ברצף הדרמטי של הסיפור, תוך השתדלות לשמור על זרימה טבעית לעין ולמוח האנושיים כדי שהצופה לא יבחין בה (גודאר, בתוך: גרין, 1987, עמ' 27).
האלטרנטיבה החשובה לסגנון האנליטי הוא סגנון המונטאז' המדגיש את המתח והניגוד החזותי בין השוטים.
* להלן קישור לפעילות בנושא באתר "קהות!", כדי לקבל גישה לחידון, צרו עמי קשר בבלוג האתר:
קולושוב ערך ניסוי בו הוא צילם את פניו של השחקן איוואן מוזוכין. הוא ערך צילומים אחרי פניו של השחקן שלוש פעמים:
פעם אחת הוא הצמיד לצילום פניו של מוזוכין צילום של קערת מרק, בפעם השנייה הוא הצמיד שוט של ילד המוטל בארון קבורה ובפעם השלישית שוט של אישה.
הצופים שבחו את משחקו של מוזוכין, הם התפעלו מהבעת הרעב מצלחת המרק, מיגונו על "מות בנו" או מהתרגשותו למראה האישה. כל פעם הפריים שונה וכך גם דעתו של הקהל.
קולושוב הבין שהצופה מייחס משמעות למה שהוא רואה למרות שכל הצילומים של פני השחקן היו זהים ולא קשורים כלל לאובייקטים המצולמים שהוכנסו ביניהם. הוא הבין שהצופה מפנים את המשמעויות של השוטים לפי סדר הצגתם ומפרשם לפי משמעות זו.
כך, צירוף של שוטים עשוי ליצור רושם של שלם גדול יותר (המכיל יותר אינפורמציה) מסך חלקיו.
"אפקט קולשוב" מתייחס לסדרת צילומים ללא צילום מכונן, היוצרת רושם שהשוטים מתחברים לרצף, חלל ותכנית שלמה אחת.
המונטאז' מבוסס על טכניקת עריכה זו.
תכלית המונטאז' היא שכל שוט מעלה נקודה חדשה, ועל-ידי הצבת השוטים זה לצד זה מתקבלות משמעויות חדשות (ג'אנטי, 2000).