הפסקול מורכב מ: אפקטים קוליים (רעשים), מוסיקה ודיבור,
ניתן להשתמש בכל אחד מהם בנפרד או בשילובם יחד. פס-הקול הוא הדרך היעילה ביותר להעברת מידע בסרטים,
הוא יכול לחשוף את מעמדו של אדם, אזור מגוריו, מקצועו, תחושותיו והעדפותיו על ידי כמה רעשים, נעימות וכמה שורות דיבור.
לפסקול יש חשיבות רבה ביצירה הקולנועית: הצגת והבהרת תוכן ומשמעות, הבלטת פרטים, יצירת אחדות בסרט והעצמת הריגוש (אבישר, 1995).
סגנון סאונד ריאליסטי נובע מן התמונות ולרוב מוקלט איתן.
סאונד פורמליסטי הוא לא-סינכרוני, כלומר – הקולות יכולים להיות מנותקים ממקורם, מנוגדים לתמונה,
ובעלי משמעות עצמאית שחיבורם לתמונה יוצרת מעין מונטאז' (יצירת משמעות חדשה על ידי חיבור גורמים שונים) קולי (ג'אנטי, 2000).
אפקטים קוליים (רעשים): האפקטים הקוליים נועדו לספק אווירה, ולהקנות ריאליסטיות לסביבה הבדיונית.
עם זאת, לעיתים הם משמשים כמקורות תת-הכרתיים למשמעות (ג'אנטי, 2000), מסייעים בקידום העלילה ובאפיון הדמויות, ומחזקים את העמדות השיפוטיות של היצירה, לדוגמה: ליצור העדפה בעיני הצופה לחיי הכפר השקטים והשלווים אל מול רעשי העיר הסואנת וההומה (אבישר, 1995).
גובה, עוצמה וקצב הצליל משפיעים בעצמה על האופן בו חווה הצופה את היצירה.
קולות גבוהים וצורמים יוצרים מתח ואי נחת, לעומת קולות נמוכים המשמשים לעיתים קרובות להדגשת רצינות הסצנה.
עוצמת קול רבה נוטה להיות מאיימת, ואליו עצמת קול נמוכה מתפרשת כעדינה, הססנית וחלשה.
הצופה נוטה לפחד ממה שהוא אינו יכול לראות, לכן שימוש בקולות שמקורם מחוץ למסך מעורר מתח.
אפקט קולי יכול לשמש גם בתפקיד סמלי לפי הקשרו הדרמטי, כמו קול דפיקות לב המזכירות את המוניטור והזמן הקצוב לחיי הדמות (ג'אנטי, 2000).
לעיתים, דווקא השתקת הקולות ויצירת דממה יכולים להבליט התרחשות דרמטית כלשהי (אבישר, 1995),
הדממה מושכת אליה תשומת לב רבה ותחושת ריק שיוביל להתפוצצות ושיא דרמטי (ג'אנטי, 2000).
מוסיקה: מוסיפה עוד מימד חושי לחוויית הצפייה, ומעמיקה את התכנים והאפקטים הדרמטיים.
פעמים רבות בקולנוע המוסיקה מולחנת בתיאום עם הבמאי, מוסיקה כזו מעניקה לסרט אווירה משכנעת,
מבטאת את עולמן הפנימי של הדמויות, מחזקת את הרצף העלילתי, בונה את המתח בסרט ומעצימה את רגעי השיא.
מוסיקה תיאורית מותאמת בכל רגע לגירוי החזותי, שילוב זה יוצר משמעות חדשה קשר של משמעות.
היא מבליטה את האפקט הדרמטי הרגשי של הסצנה, ומשקפת את הרקע החברתי והתרבותי של הדמויות.
בכוחה להשפיע רבות על האווירה בסצנות. לעיתים אי התאמה של הפסקול לתמונה יכול לשרת מטרות קומיות ואירוניות.
במחזמר קולנועי מעמיקה המוסיקה את אפיון הדמויות, מציינת התפתחות חשובה בעלילה ומאירה נושאים ורעיונות (אבישר, 1995).
הסרטים המוזיקליים נחלקים לריאליסטיים ולפורמליסטים: בריאליסטים השירה והריקוד מוצגים כהגיוניים, ומתווכים באמצעות דיאלוג, דוגמת: "בואו נבצע את הקטע של...", ובפורמליסטים הדמויות פורצות בשירה וריקוד בלא מעבר הגיוני. בסרטים מוזיקליים פורמליסטים הכול מוגזם ומסוגנן (ג'אנטי, 2000).
דיבור: המילים בקולנוע מביעות רעיונות, מניעות את העלילה, מספרות לצופה על אופיין של הדמויות, מצבן הנפשי ומערכות היחסים ביניהן.
השפה בסרטים היא מדוברת. עובדה זו מקנה משמעות נוספת לשפה היות והיא נושאת עימה תת-טקסט (subtext).
הכוונה היא למשמעות המובלעת מאחורי המלל. שחקנים מביעים באמצעות קולם גוונים דקים ביותר של משמעות (ג'אנטי, 2000).
השפה מסייעת לעיצוב הרקע החברתי בו פועלות הדמויות, ניב יכול לשקף את אפיון
מוצא הדמות, גילה, זהות הלאומית והשתייכותה החברתית (אבישר, 1995),
וכפי שכתב ג'אנטי: "השפה המדוברת ספוגה באידיאולוגיה. היא חושפת מיד מעמד, חינוך והעדפות תרבותיות" (ג'אנטי, 2000, עמ' 235).
הדיבור בקולנוע כולל כמה סוגים: (א) דיאלוג – רוב הדיבור בסרטי עלילה הוא במתכונת של דיאלוג. השיח בין הדמויות מאפיין אותן,
מגדיר את היחסים ביניהן, בונה מתח, מגלה אינפורמציה ומאיר נושאים ורעיונות בהם עוסקת היצירה.
(ב) מונולוג – דיבור של היחיד המושמע כאשר הוא שח בינו לבין עצמו. המונולוג מאפשר להעביר לקולנוע את תפקיד המספר בגוף ראשון,
להעביר מידע ורקע, לפרש ולהעריך באופן סובייקטיבי את ההתרחשויות ולבטא עמדות כלפי המתרחש (אבישר, 1995).
מונולוג פנימי מאפשר ליוצר להעביר לצופה את מחשבותיה המפורשות של הדמות. כמו כן, המונולוג מאפשר לדחוס אירועים וזמן,
ואף לספק ניגוד אירוני לתמונות (ג'אנטי, 2000).
(ג) קול-על – מעבר לתיאור הרקע של הסיפור ולמסירת פרטים, בכוחו של קול-על (השמעת מונולוג על גבי הפסקול)
לקבוע נימה לא-אובייקטיבית לסצנה, ולהעניק פרספקטיבה כפולה על המצב המוצג בה, קול-על יכול לעורר תחושות שונות בצופה
- אהדה, אירוניה, ציניות (אבישר, 1995), או תחושה נבואית (ג'אנטי, 2000).
(ד) קריינות רקע – טכניקה האופיינית בסרטי תעודה. תפקידה לדווח ולפרש מידע שאינו נמסר באמצעות התמונות,
ולהביע עמדה בנוגע לנושאים בהם דן הסרט. סרטי תעודה מתיימרים למסור עובדות, לכן נעימת הדיבור בקריינות הרקע נוטה להיות בהירה,
סמכותית, אובייקטיבית ואמינה (אבישר, 1995).