לכל סרט עלילתי, יש מבנה המאפיין אותו, ומסייע לחשיפת העלילה כולה.
מבנה העלילה מהווה את חוט השדרה העיקרי של הסרט כולו ומסייע להבנתו.
כדי לחשוף את המסרים הסמויים והגלויים בסרטים יש לנתח את המבנים הייחודיים שלהם.
המבנה הנפוץ ביותר הוא המבנה הקווי - ללא הפסקות משמעותיות במהלך התפתחותו, מבחינת ההתרחשות במרחב ובזמן:
מתחילת הסרט, דרך ציר העלילה בו נבנה המתח, עד השיא הדרמטי שלאחריו סיום הסרט.
לצד מבנה זה, ישנם יוצרים השואפים להקנות לעלילה משמעות נוספת הקשורה להשקפת עולמם, באמצעות המבנה:
מבנה מעגלי – בו הסרט נפתח במשהו המסמל את מעגל חייו של הגיבור ומסתיים במעמד דומה, הסוגר באופן סמלי את האופן בו נפתח הסרט.
מבנה ייחודי נוסף הוא מבנה בעל קווי עלילה ישרים אך מקוטעים ומשרטטים קפיצה לאחור גם בחלל וגם בזמן,
עלילת הסרט מתנהלת במספר מישורי זמן: הווה- המישור המציאותי העכשווי, עבר- זיכרונות המובאים כפלאש-באקים מן העבר ועתיד.
לעיתים מבקש היוצר להכניס באופן ייחודי ומורכב עוד אפשרויות שונות שניתן להתייחס אליהן כאל רובד בתוך מערכת הזמן:
הראשונה היא דמיון- בכל פעם שהגיבור מתקשה עם המציאות הוא נודד לעולם דמיוני.
והשנייה היא דמיון היוצר שילוב של מישורי הזמן השונים (אגמון, 1999).