ביקורות על הרומן "אף מילה על אהבה":

רן בן-נון עורך במוספים "זמנים מודרניים" ו"זמנים בריאים" ומבקר ספרות במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות:  "'אף מילה על אהבה', רב המכר האדיר של חנה גולדברג מ-2000, זכה לעריכה חדשה וכעת הוא כובש מאי פעם – קלאסיקה של ארוטיקה עברית אמיתית, שמרגישה הכי רכה וטבעית וזורמת בידיה המיומנות של אחת הכותבות הכי מוכשרות שיש כאן.

איה, הגיבורה, היא תסריטאית במחסום כתיבה משתק, שיוצאת להשתחרר בתאילנד ומשאירה אחריה בעל אוהב, ילדה מתוקה וחיים רגילים ושוממים. כבר במטוס משהו בה נולד מחדש ומתנחשל ממנה בפרץ תשוקה אדיר, שניכר כי יהיה קצת קשה להשתלט עליו, מה גם שאין לה שום סיבה מיוחדת לנסות אפילו. היי, זו תאילנד, אחותי, פה הכל מותר. לכי עם היצרים הכי אפלים שלך, תיהני – ותיזהרי שם בחוץ. תענוג אמיתי, בכל המובנים.

אם למישהו היה איזשהו צל צילו של ספק, 'אף מילה על אהבה' מוכיח שוב, סופית וחד משמעית, שגם כתיבה ארוטית יכולה להיות עילאית, משובחת, איכותית ומדויקת, ואפילו לעשות הרבה כבוד לעברית. התיאורים של גולדברג מרומזים, אבל לא מעודנים מדי; בוטים ומיניים, אבל בשום פנים ואופן לא פורנוגראפיים או נחותים.

'אף מילה על אהבה' הוא התשובה הניצחת לכל מי שטען אי פעם שקשה, או אפילו בלתי אפשרי, לכתוב סקס טוב בעברית. חנה גולדברג, שעוד בימי קדם המציאה את 'הרווח שבין הגבר לחולצה', עושה את זה הכי יפה ומעורר ומפתה שאפשר. כי אין דבר כזה, שפה לא מינית – יש אנשים שלא יודעים מה לעשות איתה. חנה גולדברג יודעת. לקריאת הביקורת המלאה 

יהודית אוריין, ידיעות אחרונות: "ב-אף מלה על אהבה נולדת האישה החדשה בסיפורת העברית, אחת שאין לה אחות. איש מהסופרים הגברים לא יצליח ולא יעז לחשוף נשים מסוג זה, כי הוא אינו מכיר אותן באופן בלתי אמצעי. הכתיבה שנונה, הדיאלוגים חריפים והמטאפורות ממזריות. הספר מותח לכל אורכו, בלי לוותר על עלילה מעונבת היטב, ועם לשון נכונה, מדויקת ויעילה. פיצוץ של רב-מכר!".

שרית ישי-לוי, עולם האישה: "תענוג צרוף. השפה עכשווית, קולחת זורמת, תל-אביבית. זו הגדולה של גולדברג, היא משרטטת דמויות כל-כך מדויקות שאפשר ממש להרגיש אותן. תוך כדי קריאה הלכתי והתאהבתי בדמותה של כמיהה, שתופסת נפח והופכת מיצור חסר חוט שדרה לאישה מקסימה. הדקויות של גולדברג גובלות לא אחת בהומור, ותוך כדי קריאה מצאתי את עצמי מחייכת הרבה יותר מפעם אחת וצוחקת עד דמעות פעמים רבות." 

יורם מלצר, מעריב: "חנה גולדברג מציגה בפנינו את חיוניותה הבלתי מעורערת של השפה העברית החיה ופועמת בנו וסביבנו. גולדברג עושה שימוש בשפה גמישה וערנית זו כדי לתת לנו גרסה משל עצמה לאפשרות הספרותית לכתוב מתוך המנטליות הישראלית. מחברת 'אף מלה על אהבה' ידועה ככותבת שירים המושמעים ברדיו, ועובדה זו מעלה את רף הציפיות ביחס לשימוש שהיא עושה בשפה לצורך הפרוזה שלה. גולדברג בוחרת לא לנסות להדהים מן הבחינה הלשונית, אלא לתת לקורא את השפה החיה והאותנטית של הגיבורות שלה… הספר נקרא בעניין ובמהירות… הקורא זורם עם הסיפור בהנאה… קוראים רבים יאמרו לעצמם 'ככה זה' או 'ככה הייתי רוצה'…" 

שירי ארצי, העיר: "כנות בועטת מעוררת אמפתיה." 

דנה ספקטור, ידיעות אחרונות: "ספר מענג". 

עינת להב, "כל הרומנטיקה הזאת": "ספר טוב על גבול הגאוני." לקריאת הביקורת המלאה 

דר' אביבה ברושי, עורכת ספרותית ומרצה: "חנה גולדברג כותבת נפלא. בכל אחד מספריה היא כובשת אותי מחדש ביכולתה להמחיש את הפרטים הקטנים, הכאילו שוליים, להחיות אותם, ולמלא את הספר בצבעים, ריחות וטעמים. 'אף מילה על אהבה' הוא ספר שכולו כמיהה לאהבה, חיפוש אחרי האהבה, כמעט הגשמה, והאכזבה הבלתי נמנעת בעקבותיה. כבר בפסקה הראשונה אנחנו לומדים להכיר שני צירים מרכזיים של הספר: המראה באמצעות התאהבות בלתי אפשרית ב'גבר עצוב, בגיל העמידה', והצניחה הכואבת שתבוא אחריה. כשהיא מתאהבת היא מרגישה שהיא עפה בחלל, אלא שאז 'אלוהים מעיף אותה באמצע הטיסה, משליך אותה מהמטוס בלי מצנח'. אהבה שהיא התרוממות. אכזבה שהיא צניחה. איזו מטפורה נפלאה.

ואילו אני אהבתי דווקא משפט אחד שולי, כאילו לא שייך, כאשר גיבורת הספר איה מתבוננת בנוסעים בשדה התעופה, ורואה ביניהם אישה אסיאתית עם ילדה קטנה; 'הילדה נאחזת בידה הקטנטונת של אימה הקטנטונת כמו מישהו שמנסה להישען על גפרור כדי לא ליפול לתהום'. בעיני זהו תיאור חד וקולע של עצם קיומנו עלי אדמות.

האירוניה: זוג התיירים המנומסים להחריד, היא 'מנסרת גבעול פטרוזיליה בסכין ומזלג' והוא לוגם מן המיץ שבכוסו ו'מנגב מיד את הפה במפית' – תיאור כל כך מוחשי, שבא לך לצעוק עליהם ואתה מזדהה עם הצעקה הבלתי נשמעת של איה: תתחילו לאכול עם הידיים ולמצוץ את האצבעות. ובעצם, הלו, תתחילו לחיות.

המטפורה: המטפורות לפעמים כל כך מוסוות, שצריך להתעורר כדי להבחין בהן. כך, כשגיבורת הספר איה קוראת-לא קוראת בספר, היא קוראת ב'אלוהי הדברים הקטנים'; שמתקשרת מתחת לפני השטח עם שאר מרכיבי הסיפור.

האנלוגיה: 'כן, אני אוהבת את העיניים שלו. אני נמסה ונמרחת כמו חמאה על תירס חם.' זהו אותו תירס חם שנפגוש אצל האישה התאילנדית שמהווה עבורה דמות אם.

גיבורה שהיא אנטי-גיבור: 'התעטפתי בחלוק הרחצה הלבן. במראה ראיתי משוגעת'. גיבורה שמתעקשת לעשות את מה שהכי רע בשבילה, להגיע דווקא למלון הכי גרוע, הכי מזוהם: 'מבט אחד במראה המטונפת עם מסגרת המלאכים המוזהבים ופרחי הפלסטיק המחוברים זה לזה בקורי עכביש' מבהירה לה שהיא הגיעה למקום הנכון.

וגם הגות פילוסופית אינה חסרה: 'חלק מהזמן, מרוב רעש, בכלל לא שמעתי מה אני חושבת, ולפעמים אפילו הצלחתי לא לדעת מה אני מרגישה'.

ובתוך כל היופי הזה – המטפורות, האירוניה, ההרהורים והאנלוגיות – יש התבוננות מעמיקה בחיים. החיפוש אחר דמות האם בין הנשים קשות היום בתאילנד, בין שהיא מעסה ובין שהיא מוכרת תירס, בכולן היא מחפשת חום ואהבה שאינה מוצאת אצל הגבר שלה, הבעל אורי, שכלפי חוץ הוא אוהב ומפרגן, ואילו את תיאורו המדויק אנו שומעים דווקא מפי הבת תמר: 'איש לא מרגיש'.

חנה גולדברג היא אמנית הפרטים הקטנים. הכול מדויק, במקום הנכון, כמו קוביות העץ שהדייג-טבח מייטרי מחבר זו לזו. "כשהוא מרים את מבטו, אני שולחת אל פניו אצבע עם ציפורן כחולה. האצבע שלי חוצה את האוויר הסמיך ומוחה באיטיות את אגלי הזיעה משקע סנטרו." אצבע עם ציפורן, לא יותר. קראתי ונזכרתי בשירה של רחל פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר, קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי.

כותבת הסקירה הזאת היא מינימליסטית, בכתיבה שלה ובמה שהיא בוחרת לקרוא. אני מתה על שירת רחל ועל השירים היפנים הקצרצרים. ואני אוהבת את המינימליזם של חנה: כל מה שאנחנו יודעים על האהוב הוא שיש לו עיניים עצובות ושן סדוקה... וזה די.

ולא נשאר לי אלא לשאול: חנה, איך את עושה את זה?"