לאונרדו דה וינצ'י איש הרנסנס

דרכו האמנותית

לאונרדו דה וינצ'י נולד ב-15 באפריל (למניין הלוח היוליָני) 1452 סמוך לעיירה וינצ'י שבאזור פירנצה, בן מחוץ לנישואין לנוטריון אמיד ולבת כפר. בינקותו התגורר עם אמו, אך בהיותו כבן חמש עבר להתגורר עם משפחת אביו. מאחר שהיה בן לא חוקי נבצר ממנו להיות עורך דין או רופא, ובגיל 15 החל, בעידוד אביו, לעבוד כשוליה בסטודיו של האמן האיטלקי אנדריאה דל ורוקיו (del Verrocchio 1435-1488), שהיה צייר, פסל וצורף. בסטודיו זה רכש לאונרדו את הכשרתו האמנותית. בשנת 1476 החל לעבוד כאמן עצמאי לאחר שהתקבל לגילדת הציירים.

ב-1482 עבר למילאנו, שם התגורר עד 1499, שם צייר את "המדונה בין הסלעים" (1483-1486), בה מתוארים מריה והילד ישו, בהזמנת הכנסייה. את עבודותיו תכנן דה וינצ'י בקפידה; כך ב"המדונה בין הסלעים", שבה מוצגת מריה כשפניה כפני מלאך, השתמש לאונרדו בקומפוזיציה משולשת (פירמידאלית), כאשר מריה ניצבת בקודקוד העליון של הפירמידה, ובבסיסה שלוש דמויות: ישו התינוק, יוחנן והמלאך. במילאנו עבד דה וינצ'י כאמן וכמהנדס בחצרו של הדוכס לודוביקו ספורצה, שהיה פטרונו. בשנת 1490 רשם לאונרדו בדיו ובצבעי מים את "האדם הוויטרובי", העוסקת בפרופורציות המתמטיות ובסימטריות בגוף האדם. בשנת 1489 החל לתכנן פסל יצוק ברונזה של פרש רכוב על סוסו, בהזמנת דוכס מילאנו. ואולם הפסל לא ניצוק מעולם, מאחר שלודוביקו ספורצה החרים בשנת 1494 את הברונזה שנועדה ליציקת הפסל העצום, על מנת שתשמש לייצור תותחי ברונזה יצוקים שנועדו להגן על מילאנו מפני פלישה של לשארל השמיני מלך צרפת.

בין השנים 1487-1490 עבד דה וינצ'י  על היצירה "הגבירה עם החמוס", המתארת את דיוקנה של צ'צ'יליה גלראני הצעירה והמשכילה, שבהיותה בת 16 הפכה לפילגשו של דוכס מילאנו. גלראני הייתה משוררת, ובשל חוכמתה ויופיה נחשבה כמוזה למשוררים ואנשי רוח בתקופתה. כיאה ללאונרדו דה וינצ'י המתוחכם והמסתורי, החיה שבציור (ששמה ביוונית צ'ינצ'ילה), היא משחק מילים עם שמה של העלמה המצוירת (צ'צ'יליה גלראני). לובן פרוותה של החיה מסמל את תמימותה וטוהרה של הנערה. 

בין השנים 1495-1497 צייר דה וינצ'י, בהזמנת פטרונו לודוביקו ספורצה, את הפרסקו הנודע "הסעודה האחרונה", במנזר שבכנסיית סנטה מריה דלה גראציה. הפרסקו מתאר את הסעודה שבה סיפר ישו ל-12 שליחיו, כי יש ביניהם בוגד, וכי הוא עצמו עומד למות. באותה העת המדיום המועדף לציור באירופה היה טמפרה – תערובת צבע המכילה צבען (פיגמנט) עם חומר מאגד כדוגמת חלמון ביצה, עמילן, ושעווה. אולם, דה וינצ'י - שהיה חלוץ בכל מעשיו, החליט לצייר את היצירה בשמן. בסופו של דבר הטכניקה בה השתמש דה וינצ'י נכשלה במבחן הזמן, והפרסקו התפורר במהלך השנים, בין היתר עקב בעיות לחות מהן סבל הקיר. בשנת 1652 התקינו נזירים דלת בקיר עליו צוירה ה"סעודה האחרונה", מה שהסב נזק חמור לציור. במלחמת העולם השנייה הושמו שקי חול על קיר היצירה על מנת להגן עליה מפני הפצצה, ואומנם פצצה פגעה במבנה והסבה נזקים ליצירה. משנת 1978 ועד ל-1999 נעשה מבצע הצלה שנועד לשמר ולשחזר את היצירה, תוך כדי שימוש במיטב הטכנולוגיות והידע המדעי. שכבות הצבע שנערמו על גבי היצירה במהלך השחזורים הקודמים הוסרו באופן מבוקר. כדי לחשוף את הרכבם המדויק של הצבעים בהם השתמש לאונרדו בוצעה אנליזה כימית לפיגמנטים שבציור המקורי. במהלך השחזור התגלה שוני מהותי בין השכבות החיצוניות של הציור לבין הציור המקורי. חלקים מהיצירה הושארו כפי שהם, כדי להמחיש את השחזורים שנעשו במהלך השנים. רבים מהפרטים שהיו ביצירה המקורית נעלמו במהלך השנים, וכיום הציור הוא רק "רוח" של מה שהייתה פעם ה"סעודה האחרונה".

בשנת 1496 פגש דה וינצ'י את הנזיר והמתמטיקאי לוקה פאצ'ולי, שהוזמן למילאנו על ידי הדוכס לודוביקו. השניים התיידדו ולוקה פאצ'ולי החל ללמד את לאונרדו מתמטיקה. הם החלו לחקור יחדיו תחומי גיאומטריה ופרופורציה, ולאונרדו אייר באיורי פאונים את ספרו בן שלושת כרכים של פאצ'ולי "על הפרופורציה האלוהית", הנחשב ליצירת מופת. בשנת 1500 חזר לאונרדו להתגורר בפירנצה, שם התעמק בפרופורציות מתמטיות ליצירת קומפוזיציות ציור.

היצירה "מונה ליזה" הוזמנה מלאונרדו על ידי פרנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו, סוחר בדים אמיד מפירנצה, סביב שנת 1503. באותו הזמן עבד האמן מיכלאנג'לו, יריבו הצעיר והמושבע של דה וינצ'י, על הפסל דוד. ה"מונה ליזה" היא (ככל הנראה) דיוקנה של ליזה די נולדו גרארדיני, רעייתו של פרנצ'סקו. דה וינצ'י צייר את ה"מונה ליזה" בשמן על עץ (ולא על בד כפי שמקובל כיום). בניגוד למקובל בתקופתו, דה וינצ'י בחר להתמקד בפלג גופה העליון של ה"מונה ליזה", ולא בכל גופה. באותה תקופה דיוקנאות נועדו להציג מעמד חברתי ועושר, והיה מקובל לצייר נשים בפרופיל, בשיער אסוף (סמל לצניעות) ובלבוש מפואר, כולל תכשיטים. בניגוד למוסכמות של אותה העת, ה"מונה ליזה" צוירה במבט חזיתי, כאשר גופה מוטה הצידה, שערה פזור ולבושה צנוע, וכך הייתה ליצירה שוברת מוסכמות ומהפכנית.  

כדי ליצור תחושה תלת ממדית השתמש לאונרדו במשחקים של אור וצל, ולשם הוספת עומק ליצירה הוא צייר מאחורי דמותה של ה"מונה ליזה" נוף מטושטש. דה וינצ'י סיים את עבודתו על ה"מונה ליזה" סביב שנת 1507, אך הוא סרב להיפרד מהיצירה אליה נקשר והיא נשארה ברשותו עד יום מותו ולא נמסרה למזמין היצירה. בשנת 1506 שב דה וינצ'י למילאנו, וב-1514 עקר לרומא והתגורר בוותיקן תחת חסות האפיפיור ואת עיקר זמנו הקדיש למחקר. בשנת 1516 הוזמן על ידי מלך צרפת, פרנסואה הראשון (1494-1547) לכהן כצייר, אדריכל ומהנדס החצר. 

לאונרדו איש האשכולות

במשך מאות שנים נודע דה וינצ'י כצייר; עבור דה וינצ'י הציור היה בראש וראשונה חוויה אינטלקטואלית שנועדה לחקירת נסתרות ונפלאות הטבע. לאחר מותו הועברו מחברותיו לאיטליה, אולם בשל הקושי לקרוא ולפענח את הכתוב בהן, נשכחו כתביו במשך מאות שנים. במאה ה-19 נתגלו המחברות, המכילות אוסף עצום ומקורי של רעיונות ואיורים העוסקים בנושאי מדע וטכנולוגיה, ביניהם רישומים העוסקים במכניקה, אופטיקה, אוטומציה, הידראוליקה, זרימה, תעופה, בליסטיקה, רפואה, אנטומיה, זואולוגיה, גיאומטריה, אדריכלות ותכנון עירוני. לאונרדו היה איטר יד ימינו וכתביו נכתבו בכתב ראי, מימין לשמאל. ייתכן שעשה זאת כדי להצפין את רעיונותיו המהפכנים. יש הסבורים שסבל מלקויות למידה כגון דיסלקציה והפרעות קשב וריכוז, אולם בזכות כישרונותיו הרבים תועלו חולשותיו לאפיקי יצירה אדירים. בתחילת המאה ה-16 מיין הפסל האיטלקי פומפיאו ליאוני את כתביו של לאונרדו דה וינצ'י לשתי קבוצות עיקריות: קבוצת "קודקס אַטְלנְטיקוס" מכילה רישומים מדעיים וטכנולוגיים, אוסף המקיף כ-1,700 רישומים. קבוצת "אוסף וינדזור" מכילה ציורים ורישומים אמנותיים.

דה וינצ'י חקר את תכונות הבורג, תכנן מכונות חריטה, ואף תכנן מכונות שונות שיבצעו משימות כתחליף לעבודת כפיים, וכך ניבא את המהפכה התעשייתית מאות שנים אחר כך. הוא חקר דרכים להמרת תנועה קווית לסיבובית, והמרת תנועה סיבובית לקווית. בנוסף עסק ברעיונות של תכנון מתקני הרמה ומעלית לנשיאת אדם. הוא התבונן בתנועת המים הזורמים, ופיתח שיטה למדידת זרימתם, ואף מתקנים לניצול זרימת המים. הוא התעניין בגיאולוגיה ובמאובנים. רישומיו כללו גם דגמי מכונת תפירה ומכונות לשאיבת מים מבארות. לאונרדו חקר ותאר ברישומים מפורטים ומדויקים את גוף האדם ותנועותיו. ללאונרדו תרומה חשובה ומרכזית לתחום האנטומיה, הוא ביצע ניתוחים במתים, חקר את מבנה העין, והיה הראשון שתיאר ברישומיו את תנוחתו של העובר ברחם אימו. לאונרדו חקר גם את האנטומיה של בעלי חיים רבים, ביניהם סוסים, פרות, ציפורים וצפרדעים. בנוסף תכנן מכונות מלחמה כמו טנקים, מטוסים ותותחים, אך כתב במפורש על סלידתו מאלימות ומלחמה.  

חלום התעופה

דה וינצ'י הוקסם מהתעופה והיה למעשה הראשון שחקר את נושא האווירונאוטיקה. כבר במחברותיו המוקדמות מופיעים איורים של מכונות תעופה שכנפיהן מזכירות כנפי עטלף. באובססיביות ערך תצפיות במעוף ציפורים, חרקים ועטלפים. לאונרדו האמין בכל מאודו כי בני האדם אכן מסוגלים לעוף. וצייר דגמים של מכונות מעופפות, שכללו כנפיים וזנבות ציפורים. רישומיו רוכזו במחברת הקרויה "קודקס טורינו". בהשראת הציפורים שרטט דה וינצ'י כלי טיס, כולל מספר דגמי מסוקים הממריאים אנכית ומטוסים הטסים תוך נפנוף בכנפיהם. דה וינצ'י הגה מכונת טיסה, המכונה "אורניטופטר" (Ornithopter). במאה ה-19 בחנו חלוצי התעופה את רעיונותיו של לאונרדו; המסוקים המודרניים מבוססים למעשה על ה"אורניטופטר". 

אחרית דבר

לאונרדו דה וינצ'י היה צייר, פסל, אדריכל, מדען, ממציא ואף מוזיקאי; ציוריו מלאי רכות ורגש, אך כוללים אלמנטים של תחכום ומסתורין. לאונרדו היה איש רנסנס רחב אופקים, חוקר פורץ דרך, שלא היה גבול לסקרנותו ולכישרונותיו. הוא עסק בשאלות מתחומי האמנות, המדע והטכנולוגיה, ורעיונותיו הקדימו את זמנו במאות שנים. עד היום מנסים מדענים ומהנדסים ברחבי העולם לשחזר את המצאותיו ולקבל מהן השראה לחשיבה יצירתית. 

* המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "גלילאו":  דנה אשכנזי, "לאונרדו דה וינצ'י איש הרנסנס", "גליליאו" – כתב עת למדע ולמחשבה, גיליון 164 (אפריל 2012), עמודים 60 - 62. 

סרטונים לצפיה: