גן הפסלים של אוגוסט רודן

המפגש הראשוני - הגאוניות

בבית הורי הייתה ממלכה קסומה בדמות ספריה שהכילה בתוכה מכל טוב. כנערה אהבתי לשקוע בספרים ולגלות עולמות מופלאים. באחת מאותן הצצות אל תוך תכולת הספרייה מצאתי חוברת דקה שהוציא מוזיאון המטרופוליטן (1981), ובה תצלומים מרהיבים של פסליו של אוגוסט רודן. קשה לתאר את התחושה שהייתה בי באותם הרגעים. ההרגשה הייתה שהכה בי רעם ביום בהיר. העוצמה, האנושיות, התנועה, התשוקה והרגש נגעו בנשמתי והשאירו עלי רושם אדיר. משהו נחרט בזיכרוני מאז ולא נשכח. 

המפגש השני - הצד האפל והאהבה המורכבת

בשנת 1988 יצאה למסך הגדול הביוגרפיה הקולנועית על חייה של הפסלת קאמי קלודל, בכיכובה של השחקנית איזבל אדג'ני. דמותו של אוגוסט רודן גולמה בידי השחקן ז'ראר דפרדייה. התייצבתי בהקדם האפשרי לקולנוע "כוכב" השכונתי בכדי להיחשף לקווים נוספים בדמותו של הפסל האהוב עלי. אלא שהפעם נתקלתי בצידו האפל של אוגוסט רודן כגבר קנאי, בוגדני ובלתי מפרגן, שאהב את קאמי קלודל, אך לא ידע להיות לה חבר, לעודד  ולעמוד לצידה ברגעים הקשים. ובכן, מי הייתה קאמי קלודל? קמי קלודל נולדה בשנת 1864 למשפחה צנועה, ומנעוריה חלמה להיות אמנית. בשנת 1881 עזבה את בית הוריה כשהיא נחושה בדעתה להיות פסלת, תוך תחושה שזהו ייעודה בחיים. בשנת 1883 פגשה הצעירה היפיפייה לראשונה את הפסל הנודע אוגוסט רודן, מפגש שהדליק בה ניצוצות של הערצה עיוורת ואהבה. באותה העת היה רודן עסוק בעבודתו "שער הגהנום", יצירתו הגדולה ביותר, אותה לא סיים עד יום מותו. קאמי, בת 18 בלבד, הפכה לתלמידתו המבריקה של רודן. היא סייעה בידו לפסל את החשובות שביצירותיו, ועד מהרה הפכה לאהובתו. 

היא היתה חיונית ונמרצת, והיוותה עבורו מודל לפיסול ומוזה ליצירתו. היא אף בצעה במו ידיה את פיסול כמה מיצירותיו הנודעות כשולייתו. לעיתים עלתה התלמידה המוכשרת והמסורה על המורה המלומד ורב הניסיון, וזה מתוך קנאה ופחד השאיר אותה בצל, בכדי שלא תאפיל על גאוניותו וכישרונו הרב. פסלים רבים פיסל רודן בדמותה היפה של קאמי, אך בכולם נשארו פניה חתומים ומסתוריים, דבר המעיד על מורכבות היחסים המורכבים שבין השניים. הצורך לפסל שוב ושוב את פניה מעיד על אהבתו הרבה והכפייתית של רודן כלפי קאמי, תוך שגרמה לו לייסורים רבים. פניה של קאמי המשתקפות מפסליו של רודן מספרות את סיפור אהבתם של גבר ואישה, ומכילות את הכישוף של רודן לצד הכניעה של קאמי. 

השוואת פסליהם של אוגוסט רודן וקאמי קלודל מראה על השפעה הדדית עמוקה בין שני היוצרים המבריקים הללו. ואכן, השנים בהן עבדו יחדיו בסטודיו של רודן, היו שנותיו הפוריות ביותר של רודן כפסל. קאמי ייצרה, אהבה והשתוקקה, ויצירותיה מפגינות אושר. היה בה משהו מהפנט. על אף הדמיון שבין פסליהם של שני האמנים, הרי שפסליו של רודן מחוספסים, גסים, חמורי סבר והשפעת הגבריות ניכרת בהם, ואלו פסליה של קאמי רכים, מעודנים, נשיים וזורמים. למרות הישגיו הברוכים, לא הייתה ברודן הגדולה ולא היה בו העוז לתמוך בקאמי ולעודדה, וגם לא הנכונות והאומץ להודות בתרומתה הברוכה להישגיו האמנותיים. הוא ניסה להשאיר אותה בצלו ולא הייתה בו הגדולה לתת לה לפרוח וללבלב. יתכן שעשה זאת מתוך הפחד לאבד את קאמי כשם שאיבד את אחותו בצעירותו. מערכת יחסים סבוכה זו בין שני האמנים המבריקים נמשכה 15 שנה, ומורכבותה של אהבה זו סחטה מקאמי את עלומיה ואת שארית כוחותיה, והביאה אותה להתמוטטות ולסופה המר. שלושים שנות חייה האחרונות עברו עליה בבית חולים לחולי נפש כשהיא גלמודה וחסרת כל, עד לפטירתה בשנת 1943. קאמי קלודל שילמה מחיר כבד על תשוקתה להיות פסלת בעולם של גברים ועל אהבתה לפסל אוגוסט רודן. היא השאירה אחריה לעולם יצירות מקוריות ויוצאות דופן בעוצמתן הרגשית. 

המפגש השלישי והרביעי - גן הפסלים של רודן באוניברסיטת סטנפורד

בשנת 2000 התגוררנו בעמק הסיליקון שבקליפורניה. אחד המקומות האהובים עלי ביותר באותה העת הייתה אוניברסיטת סטנפורד. אהבתי לטייל ברחבי הקמפוס הירוק, בספריות ובקפיטריות, אך יותר מכל, הפינה האהובה עלי הייתה המוזיאון לאמנות של סטנפורד. שם בכניסה למוזיאון ניצב לו לתפארת גן הפסלים של אוגוסט רודן. לשם הגעתי שוב ושוב בכדי להביט ביצירות ולשם הבאתי את אורחי הנכבדים, שבאו לבקרני מארץ ישראל. קשה לתאר את התרגשותי עוצרת הנשימה לנוכח יצירותיו המדהימות של רודן. במשך אותה השנה ביקרתי פעמים רבות בגן ובמוזיאון, ישבתי בין ספסלי הגן והבטתי מלאת התפעלות לנוכח הגאוניות שניצבת למולי. בקיץ של שנת 2009 חזרנו לביקור של חודש בעמק הסיליקון. היה לי ברור שאין לי כל כוונה לפספס את הביקור בגן הפסלים האהוב עלי, וכך היה. הנה ניצבתי שוב בגן המופלא והתבוננתי  חסרת נשימה בפסלים רבי העוצמה, כאילו התרחש אל מול עיניי סיפור הבריאה, והפך הדומם לחי.

אז מי היה אוגוסט רודן? סיפורו של האדם שמאחורי הפסלים

אוגוסט רודן נולד ב-12 בנובמבר 1840 למשפחה דלת אמצעים שהתגוררה בפריז. מילדות גילה התעניינות רבה באמנות ובגיל 14 החל ללמוד אמנות בבית הספר לאמנויות ה'פטיט אקול', תוך שהוא מתרכז ברישום ופיסול בחומר. כנער הרבה רודן לבקר במוזיאון הלובר ועד מהרה החל לעבוד כשוליה של פסלים נודעים, בכדי להתפרנס ולהרחיב את כישוריו כפסל. בהיותו בן 22 מתה עליו אחותו מריה, הגדולה ממנו בשנתיים, אירוע שזעזע אותו עמוקות וגרם לו ביגונו לעזוב את האמנות ולהצטרף למנזר. כשעזב את המנזר בגיל 24 כבר היה רודן בשל להיות אמן מקצועי. הוא שלח לתערוכת הסלון הפריזאי יצירה, אותה כינה "אדם עם האף השבור" או "דיוקן רומאי". תחילה נדחתה היצירה, אולם בסופו של דבר, לאחר שהות של שנה, הוצגה עבודתו זו בסלון וזכתה להוקרה. מאותו רגע ואילך נפתחו בפני רודן הצעיר דלתות רבות. סמוך למועד עזיבת המנזר פגש רודן את התופרת רוזה בורה והשניים הפכו במהרה לזוג, ובהמשך נולד לזוג בן. רוזה הייתה חברתו הנאמנה של רודן במשך רוב שנות חייו. היא שימשה מודל לרבות מעבודותיו, ואף סלחה לו על בגידותיו הרבות שהתרחשו לאורך השנים. 

מפנה בחייו האמנותיים של רודן חל באמצע שנות השבעים של המאה ה-19, עת סייר באיטליה והתבונן ביצירותיו של מיכאלאנג'ל. תודות להן חש עצמו כמי שהשתחרר מכבלי האמנות האקדמית, ומהן שאב את ההשראה ליצירתו החשובה הראשונה (1875-1876) - "תקופת הברונזה". יצירה זו הוצגה בסלון הפריזאי בשנת 1877 וזכתה להצלחה גדולה, אם כי היצירה הייתה שנויה במחלוקת בשל החדשנות שבה, ולרבים היה קשה להפנימה. דמויותיו הריאליסטיות של רודן ביצירה זו הן כה אנושיות, מוחשיות ורחוקות מן הסגנון המקובל דאז, עד שהיו מי שהאשימו אתו בכך שייצר אותן תוך יציקת גופותיהם של דוגמנים חיים. בשנת 1880 נרכשה יצירת "תקופת הברונזה" על ידי ממשלת צרפת. בין עבודותיו המוכרות של רודן ניתן למצוא את "שועי העיר קאלה", יצירה המתארת אירוע משנת 1347, בו נכנעו אנשי העיר קאלה לאחר מצור ממושך במהלך מלחמת מאה השנים. המלך אדוארד השלישי הבטיח לאנשי העיר שלא יהרוס אותה, אם ששת האנשים הנכבדים ביותר בקאלה יגיעו למרכז העיר כשחבל לצווארם, ויוותרו על חייהם לטובת העיר ותושביה. לאחר מלאכת שכנוע מרובה מצידה של אשתו פיליפה, הסכים אדוארד השלישי לחוס על ששת מכובדי העיר וביטל את ההוצאה להורג. הפסל המקורי של רודן ניצב בעיר קאלה עצמה. היצירה הושלמה בשנת 1888 וזכתה להצלחה גדולה. חדשנותו של הפסל הייתה בכך ששועי העיר אינם מוצגים כגיבורים אלא כאנשים מפוחדים ושבורים, ואינם בממדי ענק אלא דמויות הנישאות לגובה אנושי.  "שער השאול" או "שערי הגיהינום" היא יצירה שהוזמנה מרודן בשנת 1880 על ידי המשרד לאמנויות יפות. רודן עבד על היצירה במשך 37 שנים, אך למעשה מעולם לא סיים אותה. ההשראה ליצירה באה מעבודתו של לורנצו גיברטי, פסל בן המאה ה-15, הקרויה "שערי גן העדן", ובה מוצגות דמויות מן התנ"ך. בתוך "שער השאול" של רודן שולבו פסלים ומוטיבים שונים מעבודותיו לאורך השנים, ביניהן: האדם החושב, הנשיקה, אדם וחוה, ושלושת הצללים. 

רודן וטכניקת השעווה הנעלמת

רודן פיסל במגוון רחב של חומרים, ביניהם: אבן שיש, ברונזה, חומר, גבס ואפילו בעיסת זכוכית. פסלי הברונזה (נחושת-בדיל) של רודן יוצרו תוך שימוש בטכניקת "השעווה הנעלמת", המכונה גם טכניקת "השעווה האבודה". מדובר בטכנולוגיה המשלבת בין קדרות קרמית לבין עבודת מתכת. שיטת יציקה זו משמשת פסלים רבים, אולם העדות הקדומה ביותר לשימוש בטכניקה זו היא מהתקופה הכלקוליתית (3700 עד 4500 לפנה"ס). במהלך חפירה ארכיאולוגית גדולה שנערכה במדבר יהודה בשנת 1961 (בר אדון, 1980)  נתגלתה מערת מטמון בנחל משמר, ובה אוסף של למעלה מ-400 פריטים מהתקופה הכלקוליתית, וביניהם מגוון חפצי נחושת (עטרות, קנים, שרביטים וראשי אלות). ההנחה הרווחת היא שמדובר בתשמישי קדושה וחפצי פולחן ממקדש עין-גדי. בחינה מדעית של חפצי הנחושת מן המטמון הראתה הבדלים ניכרים באופן הייצור של החפצים השונים. החפצים והכלים הפשוטים יוצרו מנחושת מאזור ארץ ישראל, באמצעות "תבנית פתוחה" ואילו החפצים המורכבים יותר, ששימשו ככל הנראה למטרות פולחן, יוצרו מנתכי נחושת המכילים אנטימון, ארסן וניקל באמצעות טכניקת "השעווה האבודה".

השלבים העיקריים בטכניקת השעווה הנעלמת המסורתית הם: א. פיסול המודל משעווה, תוך שימוש בשעוות דבורים המעורבבת עם חומרים פולימריים טבעיים נוספים כדוגמת שרף עצים. מודל השעווה המוגמר כולל בתוכו את כל הפרטים שאמורים להיות בפסל המוגמר.  ב. ייצור התבנית הקרמית. בשלב זה מצופה מודל השעווה בשכבה דקה של חומר קרמי, בדרך כלל חומר, חרסית או גבס. לאחר הטבילה בעיסה הקרמית ולפני שלב בטבילה הבא מיובשת התבנית. בסיום התהליך מקבלים תבנית קרמית, שחלקה הפנימי מכיל את כל הפרטים הגדולים והקטנים כאחד שפסלנו בפסל השעווה. ג. המסת השעווה לקבלת תשליל של החפץ אותו רוצים לייצר. בשלב זה מחממים את מודל השעווה המצופה בחומר הקרמי לשם המסת ונידוף השעווה. השעווה מסולקת ובמקומה נותר חלל בצורה ובגודל של הפריט העתידי. ה. יציקה – מתכת נוזלית נמזגת אל תוך החלל שנוצר כתוצאה מהמסת השעווה, ואז התבנית והמתכת בתוכה מתקררים עד לקבלת מתכת מוצקה. ו. גימור- שלב זה כולל את שבירת התבנית וחילוץ המוצג הסופי מתוך התבנית. הפריט מנוקה משאריות התבנית, פגמים ביציקה מתוקנים והחפץ המתכתי מלוטש וממורק. במקרה של פסלים גדולים ומורכבים, מבצעים עבור החלקים השונים בפסל מספר יציקות שעווה מתאימות, ובתום התהליך מרתכים את חלקי הפסל השונים, לקבלת היצירה הסופית. 

סיפא - סיום המסע

בפסליו עסק רודן ברגשות: אהבה ושנאה, שמחה ועצבות. הוא האמין שאף בתנועה העדינה והקלה ביותר או במחווה הקל ביותר של שפת הגוף ישנו ביטוי לרגשות. הוא היה מוקסם מהניסיון לפענח מחשבות ורגשות בבני אדם מתוך חקירת תנועות הגוף והבעות הפנים. בשונה מאמנים אחרים ביקש רודן מהדוגמנים אותם צייר ופיסל, שינועו תוך כדי הרישום, על מנת שיבין את מבנה התנועה. פסלו הנודע ביותר של אוגוסט רודן הוא "האדם החושב. ביצירה זו ניסה רודן לבטא את הצורך של האדם לחשוב ולהעמיק בכדי ליצור. ב-29 בינואר 1917, נשא רודן לאישה את רוזה בורה, שנפטרה שבועיים לאחר מכן.  רודן עצמו נפטר ב-17 בנובמבר 1917. על קברו של רודן הוצב, לפי בקשתו, העתק עשוי ברונזה של "האדם החושב".  יצירותיו של אוגוסט רודן מוצגות במקומות שונים בעולם, ורבות מהן נמצאות במוזיאון הקרוי על שמו בפריז, שם גם ניתן לראות את שלבי העבודה המוקדמים ביצירת הפסלים. ביצירתו המשוחררת והמקורית הוא שינה את עולם הפיסול, והשפיע על דורות האמנים שבאו אחריו. 

המאמר פורסם לראשונה במגזין אימגו: דנה אשכנזי, "אוגוסט רודן: גן הפסלים", אימגו – כתב-עת דיגיטלי בנושאי תרבות ותוכן, ינואר 2010.   

סרטונים מומלצים לצפיה: