שלושה שבועות קסומים באלסקה

עוצמות הטבע - ראשית המסע

התעוררנו לפנות בוקר מצלצול השעון המעורר, וירדנו להמתין למונית שתיקח אותנו לשדה התעופה בכדי להגשים חלום - טיול לאלסקה. מסע שתוכנן לכבוד בת המצווה של ספיר. המראנו בשעה שמונה בבוקר מתל אביב ללונדון, משם לאחר חניית ביניים לסיאטל, ומשם לאחר חניית ביניים נוספת לאנקורג' (Anchorage)שבאלסקה. ספיר, גל ורפי העבירו חלקים נכבדים מהטיסות בצפייה בסרטים, ואילו אני העדפתי לשמוע מוסיקה ולקרוא. לא נמנו תנומה ראויה קרוב ל-30 שעות, אבל הטיסות סך הכול עברו באופן סביר.

אלסקה, חודש יולי, שיא הקיץ והחום בישראל, ואילו כאן גשום וקר. סביב אחת עשרה בלילה יצאנו החוצה בכדי להזמין מונית משדה התעופה למלון שבאנקורג'. בחוץ אור יום וקר כמו בחורף שלנו בישראל, וכולנו מתרגשים מהצפוי לנו בשלושת השבועות הקרובים.

מידע כללי על אלסקה

אלסקה היא תת יבשת פראית ורחבת ידיים השוכנת צפונית מערבית לקנדה, בקצה של יבשת אמריקה. גודלה של אלסקה בערך פי 60 משטח מדינת ישראל, ומספר תושביה כ-700,000 בלבד. לשם ההשוואה, אילו הייתה מנהטן מיושבת בצפיפות התושבים של אלסקה, הרי היה מספר תושביה מגיע לסדר גודל של 20 תושבים בלבד. אלסקה היא ארץ פראית של יערות עד, נופי טונדרות, סופות שלגים, פסגות מושלגות וקרחונים. ארץ מימית של נהרות, אגמים, נחלים, מפלים וביצות. עולמן של חיות הבר: דובים, איילים, זאבים, שועלים, שחפים, נשרים, ציפורי פאפינז, דגי סלמון, לוטרות, אריות מים ולווייתנים.

משמעות השם אלסקה בפי האינדיאניים המקומיים בני שבט האנטבסקה הינה "הארץ הגדולה של המערב". עיר הבירה של אלסקה נקראת ג'ונו, אך העיר הגדולה באלסקה היא אנקורג' (Anchorage), ובה כ-300,000 תושבים. שיטחה של אנקורג' הוא בערך פי 10 משטחה של תל אביב. צפיפותה של אנקורג' גבוהה ביחס לשאר חלקי אלסקה, זאת בשל מזג האוויר הנוח יחסית השורר בה.

הבירה ג'ונו קרויה על שמו של יוסף ג'ונו (Juneau), שהיה אחד מכורי הזהב הראשונים שמצאו זהב באלסקה. בשנת 1867 רכשה ארה"ב את אלסקה מהרוסים בעבור סכום פעוט (וכמעט מגוחך לנוכח שטחה העצום ואוצרות הטבע המצויים בה) של 7 מיליון דולרים. בשנת 1959 הפכה אלסקה למדינה של ארה"ב.

באלסקה כשלושה מיליון אגמים, 3,000 נהרות, 100,000 קרחונים, 1,800 איים ו-70 הרי געש פעילים. אלסקה עשירה באוצרות טבע, ביניהם מרבצי מתכות ומינרלים רבים, כולל זהב, נחושת ועופרת, וכן מצויים בה פחם, גז טבעי ונפט בכמויות גדולות. היונק הרשמי של אלסקה הוא המוס (אייל קורא), הדג הרשמי הוא הסלמון, חיית הים הרשמית הינה הלווייתן, החרק הרשמי הינו השפירית, המאובן הרשמי הוא ממותה, המינרל הרשמי הינו זהב, אבן החן הרשמית הינה ברקת, והספורט הלאומי של אלסקה הוא מרוץ מזחלות שלג הנגררות על ידי כלבים.

קרוב לחצות הגענו למלון מריוט (Marriot) הנמצא בסמוך לשדה התעופה, כשכולנו רעבים ועייפים. ירדנו לחנות המלון וקנינו ארוחת ערב להכנה מהירה, שהייתה רחוקה מלהיות מעדן. המקלחת החמה והשינה שאחריה היו כבר בהחלט חוויה מענגת.

ליל מנוחה אלסקה!

יומן המסע

8 ביולי, 2008

בוקר טוב אלסקה! התעוררנו עם כוחות מחודשים, ולאחר ארוחת בוקר מצוינת במלון, שכללה חביתות, פירות, מיץ תפוזים, מאפים ושתייה חמה, יצאנו במונית לאסוף את הקרוואן שלנו. הבטתי מחלון המונית על עצי המחט, הכבישים רחבי הידיים, הקומפלקסים שבצידי הדרך, והרגשתי שאני חוזרת למקום מוכר. מעולם לא הייתי קודם לכן באלסקה, אבל בהביטי החוצה מחלון המונית, צצו ועלו בי זיכרונות על הטיול של רפי ושלי לארצות הברית, שערכנו בסיום התואר הראשון, ועל התקופה שגרנו עם הילדות בעמק הסיליקון שבקליפורניה.

כשהגענו לבית העסק להשכרת קרוואנים, רפי מילא טפסים וקיבל תדריך על תפעול הקרוואן, ואילו אני ניצלתי את הזמן ויצאתי עם הילדות לטיול רגלי בשטח. הלכנו לאורך הכביש הראשי, מכל עבר ניצבו להם הרים רחוקים ומושלגים, מוקפים בעננים. חלפנו סמוך ליער עצי מחטים ואני השתוקקתי להיכנס לתוכו ולטייל, אולם בסופו של דבר החלטתי לוותר על הרעיון ולהמשיך לצעוד עם הילדות לאורך הכביש הראשי. נכנסנו למרכז קניות שבסמוך לכביש, ספיר וגל היו המומות מגודל החנויות. ספיר ערכה סיכום ביניים קצר, והסבירה לי שבאמריקה הכול גדול: הנופים, הכבישים, הבתים, המכוניות ואפילו האנשים. בתום הטיול הרגלי המרענן חזרנו לבית העסק להשכרת קרוואנים. שם המתין רפי, שערך לנו מפגש עם הקרוואן שלנו, הצפוי להיות ביתינו לתקופה הקרובה. לקחנו את הקרוואן ונסענו לעיר הגדולה להצטייד במזון לזמן הקרוב: אורז, פסטה, תפוחי אדמה, מרקים, ירקות ומים. מצאנו חנות גדולה בסגנון סיני-מערבי, לקנות בה את אספקת המזון הראשונית לטיול.

בחנות התבוננתי בגבינות הצהובות שנצבעו בצבע ורוד-פוקסיה, אחר כך צד את עיני חטיף תירס אורגאני שצבעו סגול, ואני כלל לא ידעתי שיש דבר שכזה תירס סגול, ולבסוף נתקלתי בתבנית עם ביצים שצבען וורוד כהה וחזק. מה משמעות כל הורוד ורוד הזה? האם צבע הורוד-פוקסיה הוא ממאפייני התרבות באלסקה? האם קיימת לצבע זה משמעות מקומית מיוחדת? גל, המומחית שלנו לענייני בעלי חיים, העלתה את האפשרות, שיתכן וצבע הביצים קשור לאוכל ממנו ניזונות התרנגולות. ההסבר שלה נשמע לי סביר, אבל החלטתי לברר עם האוכלוסייה המקומית לפשר החידה. שאלתי אנשים בחנות לגבי צבען של הביצים הללו, אך לא זכיתי לתשובה מספקת לשאלותיי. על כן החלטתי לפנות לאחד ממוכרי החנות ולשאול אותו לפשר הורוד הצועק הזה. ומה מסתבר? הביצים הוורודות הללו הן ביצים מומלחות, שהורתחו במי מלח ואחר כך נצבעו בצבע וורוד עמוק בכדי להבדיל בינן לבין הביצים הרגילות שבחנות.

אחר הצהרים התחלנו להתקדם מאקורג' לכיוון הפארק הלאומי דנאלי (Denali National Park), הנמצא בערך 450 קילומטר צפונית לאנקורג', והוא הפארק הגדול ביותר בארה"ב. מחלון הקרוואן נשקף נוף מדהים של יערות בגוון ירוק עז, עטופים בערפל ובכמויות עצומות של מים. מדהים עד כמה שונה אלסקה מישראל הקטנה והחמה שלנו. לצד הדרך נראו מרבדי פרחים בצבעי לבן, ורוד וסגול, רקומים על ידי אמא טבע על רקע ירוק עז. השעה כבר קרוב לתשע בערב, ובחוץ עדין אור יום. הגענו לחניית לילה בקמפינג נחל מונטנה (Montana Creek Campground) הנמצא על שפת הנחל. מחר בבוקר נמשיך להתקדם לכיוון פארק דנאלי. גל התנדבה להכין סלט ירקות גדול, בשעה שעמלנו על פריקת המזוודות. סידרנו את החפצים כך שנהיה מאורגנים ונרגיש הרגשה ביתית. רפי הכין לכולנו חביתות מקושקשות וטחינה. התיישבנו לאכול את ארוחת הערב הראשונה שלנו בקרוואן.

לאחר ארוחת הערב סידרנו לילדות את המיטות לשנת הלילה, ויצאנו רפי ואני לטיול לילי בשטח. לאורך השביל, בסביבה המיוערת בה צעדנו, היו פזורים פרחי תורמוס צהובים וסגולים. שקט מסביבנו, ופה ושם נשמעים להם קולות של חיות. בחוץ טמפרטורה של 11 מעלות צלסיוס. הבטנו בשעון, השעה כבר קרוב לחצות, ובחוץ אור יום כאילו מדובר בשעת בין ערביים. העייפות שלאחר הטיסה הציפה וכיסתה אותנו. ספיר וגל שיחקו סבתא סורגת, ואילו אני הכנתי לכולנו שתייה חמה. רפי ואני יצאנו החוצה לשתות את הקפה, אך מאחר ויתושי אלסקה איימו בתוקף רב לשתות את דמינו, נמלטנו חיש קל חזרה לשטח הקרוואן והלכנו לישון. ויהי בוקר, ויהי ערב, והלילה לא ממש היה לילה. יום ראשון באלסקה, ובעולם יום שלישי, פעמיים כי טוב.

9 ביולי, 2008

התעוררנו סביב שבע בבוקר. אכלנו דגני בוקר עם חלב, כשעל אריזת הקורנפלקס מתנוססת תמונתו של אינדיאנה ג'ונס מסרטו החדש. התארגנו ויצאנו להמשך המסע לעבר שמורת הטבע של דנאלי. הנופים מדהימים! בצידי הדרך עשבים, שרכים, פרחים בשלל צבעים: סגול, ורוד, לבן וצהוב. משני צידי הכביש יערות צפופים, והירוק חזק כל כך. מדהים לראות ולגלות כמה גווני ירוק יכולים להיות בטבע. רוב הזמן היינו המכונית היחידה שנסעה לאורך הכביש, פה ושם חלף ממולנו רכב – בדרך כלל קרוואן או משאית. נסענו על פני כביש ראשי ובו נתיב אחד לכל כיוון.

מדי פעם נראו בשולי הדרך אוסף של תיבות דואר או שביל שהוביל לבקתת עץ – מה שמעיד על כך שאנחנו לא לבד. ישנם סימני חיים באזור. קיימת כאן ציביליזציה... מעניין כיצד חיים במקום מבודד כל כך. קצב החיים ודאי שונה כאן, ולמרות השקט והשלווה, ההישרדות וודאי קשה יותר. צריך לדאוג לאספקת מזון, צריך להתמודד עם חרקים ומזיקים שונים. מעניין מה קורה מבחינה חברתית במקומות המבודדים הללו. כמה זמן נוסעים הילדים בכדי להגיע לבית הספר המקומי? האם חיות כאן בכלל משפחות עם ילדים? במה עוסקים האנשים שגרים כאן בלב היערות? חלקם ודאי בעלי קמפינגים או אנשים העוסקים במקצועות שונים הקשורים לתיירות המקומית. ודאי ישנם כאן גם דייגים וחוטבי יערות, אולי גם סוחרים או נהגי משאיות, שמובילים סחורות מאלסקה לקנדה ובחזרה. למרות שמדובר כאן על חור בסוף העולם, הרי בכל זאת מדובר במדינה בארצות הברית של אמריקה. ודאי גם כאן, באזור היערות, יש לאנשים בבית טלפון, מחשב, אינטרנט וטלביזיה עם 60 ערוצים או יותר. האם הייתי שונה אילו הייתי חיה במקום מבודד שכזה? בני אדם הם יצורים מורכבים ומרתקים!

המשכנו לנסוע בתוך היערות: ירוק מימין, ירוק משמאל, באמצע אספלט שחור, וממעל שמים כחולים ומעוננים. מסביב מים: נהרות, נחלים, אגמים וביצות בהן פורחות שושנות מים. הגענו לתצפית דנאלי הדרומית, הלכנו לאורך השביל והבטנו מרחוק בהר מקינלי – ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה, השוכן בשמורת הטבע הלאומית דנאלי. ענני ערפל כיסו את ההר. מלמטה נשקף לו נהר הסוסיטנה, הנפגש עם נהר הצ'וליטנה, והנוף מהפנט ועוצר נשימה. נסענו הלאה לכיוון תצפית דנאלי הצפונית. הערפל העוטף את הר המקינלי התחיל להתבהר. טיילנו באזור התצפית לאורך שבילים הנכנסים לאזור מיוער. לצד העצים הרבים ניצבו שלל פרחים צבעוניים, ומסביבם צמחיה סבוכה של שרכים.התקדמנו והמשכנו במסענו צפונה לעבר הפארק הלאומי של דנאלי, כשמזג האוויר הולך ונהייה קר יותר ככל שמתקדמים צפונה. התחלנו להגיע לאזורים של צמחיה יותר נמוכה. עצרנו לחניית ביניים למבט על נוף הטונדרות רחבות הידיים. ממולנו התנוססו הרים ירוקים-שחורים נטולי עצים, ובהם משורטטים קווים לבנים של שלג, כאילו נחצבו ופוסלו בסלע. למרגלות ההרים ניצבו עצי מחטים נמוכים, וביניהם זרם לו ערוץ נחל. פסגות ההרים מכוסות בערפל. הסתכלנו בנוף הקסום, משתהים לנוכח עוצמות הטבע.

10 ביולי, 2008

יום חדש באלסקה. התעוררנו לבוקר שמשי. השמים צבועים בכחול עז, השמש זורחת וישנה תחושה שצפוי לנו יום נפלא. הילדות ביקשו טוסטים עם גבינה צהובה ועגבנייה לארוחת הבוקר. לקחתי סיר, שמתי בו שמן זית, וטיגנתי את הטוסטים. הראשון נשרף קצת, אבל הבאים אחריו היו מעדן, וכולנו פשוט טרפנו אותם. הכנתי לקינוח שוקו חם עם שוקולד נוטלה, שזכה גם הוא להצלחה גדולה. קמפינג טקלאניקה נמצא בשיא הטבע שרק ניתן לדמיין, וכיאה למקום שכזה אין שם אספקת מים, כך שצריך לבוא מצויד בכל הנדרש: אוכל, שתייה וכיוצא בזה – ציוד לשלושת ימי השהייה שלנו כאן. סדרנו תיק עם צידה, שאמור להספיק לכולנו עד שעות אחר הצהרים. הכנתי סנדביצ'ים עם לחם לבן וגבינת צ'אדר, בישלנו ביצים קשות, שמנו כרוב ירוק, אגוזים ותפוחים בשקיות. הצטיידנו בכמויות מכובדות של מים ומיץ תפוזים ויצאנו לדרך, לסיור בתוך שטחי פארק דנאלי הלאומי, בכדי לראות את ההר המקינלי, הקרוי על שמו של נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי (Mckinley), שנרצח בשנת 1901.

בשעה 10:30 עלינו על האוטובוס הירוק של השמורה. תחנת העצירה הראשונה שלנו הייתה בנקודת תצפית על נהר הטקליניקה, והתחושה היתה של מסע בזמן. שם, בערך לפני 10,000 שנה, רדף האדם הקדמון אחרי עדרי ממותות צמריות וביזונים. באזור דנאלי קיימים 600 אתרים ארכיאולוגים בהם נמצאו כלי אבן, שהשתמש בהם האדם הקדמון לפני כ-10,000 שנה. בני האדם הראשונים שהגיעו לאלסקה, אותם אינדיאנים ואסקימוסים קדומים, הגיעו ככל הנראה מסיביר בתקופת הקרח האחרונה, לפני כ-12,000 עד 25,000 שנים, בעקבות עדרי ממותות וביזונים. באותה העת ירד מפלס הים, ונוצר גשר יבשתי בין סיביר לאלסקה, שאפשר את המעבר בין היבשות. המשכנו באוטובוס לכיוון ההרים, כשמסביבנו גבעות טונדרה ירוקות המכילות שיחים נמוכים ומקטעי מים שקפאו. טונדרה, שפירושה הינו "מישור נטול עצים", היא אזור המתאפיין בטמפרטורות מאוד נמוכות, כך שעונות הגדילה של הצמחייה באזור הן מאוד קצרות. לכן הטונדרה היא למעשה סוג של ערבה, שבה עקב הקור, קיימת גדילת עצים מוגבלת.

מסביב, מכל עבר, ניצבים להם הרים בגוון חום-שחור, מכוסים בערוצים לבנים של שלג. בתוך בריכת מים קפואה צפינו באייל קריבו. צבעי הנוף מדהימים ועשירים להפליא: ירוק בהיר, ירוק כהה, חום בהיר, צהבהב, חום-אדמדם, חום כהה, שחור ולבן. ממעל ריחפו עננים בתוך השמים הכחולים. מבעד לעננים בצבצה השמש, והוסיפה לשמים גוון צהבהב זוהר. שלל הצבעים הללו, בהם מתקשט האזור הפראי של הטונדרות, מזכיר במראהו בקבוקי זכוכית שקופים, בהם מסודרות שכבות של חול צבעוני, היוצרות דוגמה. לערוצי הקרחונים שמעטרים את ההרים מראה כמעט דנדריטי. ככל שהמשכנו בנסיעה באוטובוס של השמורה, הלך הכביש ונהיה יותר מפותל, צר, ומעורר חרדה. בשעה 11:40 עשינו הפסקת מנוחה בנקודת תצפית נוספת. מתחתינו נפרש לו קניון ענק ומעוגל, שנוצר על ידי הפשרת שלגים בסוף תקופת הקרח לפני 10,000 שנה, ומעליו אנו מוקפים בהרים מושלגים. בעשב התרוצץ סנאי שובב (או בפי הציניקנים המקומיים "נשנוש דובים"). תופעת טבע מעניינת שרפי הבחין בה היא, שבאזור אלסקה ישנם סנאים שצבעם חום, כמו הסנאים הקיימים באירופה. לעומת זאת, באזור קנדה וצפון ארה"ב הסנאים הם שחורים, ורק בדרום ארה"ב הסנאים הם חומים-אפורים. הכיצד? מה משמעות הדבר? האם הסנאים החומים הללו נדדו מאירופה לאמריקה לפני עשרות אלפי שנים? ואולי המראה מטעה ומדובר בזנים שונים של סנאים?

במעלה גבעה ירוקה טייל דב גריזלי ענק בצבע חום בהיר. דב הגריזלי הינו אחד מתת-המינים של הדב החום, ושלא כמו פו הדב החביב, דב הגריזלי הוא מפלצת עצומת מימדים, שעשוייה בעת רעב להיות תוקפנית למדי. בתום שעה נוספת של נסיעה ירדנו שוב מהאוטובוס, והנה ניצב אל מול עינינו אחד המראות המרהיבים ביותר שניתן לדמיין – הר המקינלי, ובשמו המקורי - הר דנאלי, שפירושו באינדיאנית של בני שבט האנטבסקה הוא "הגדול". כשמתבוננים בהר עצום הממדים הזה מבינים, שאכן ראוי הוא להיקרא הגדול. דמינו בנפשכם את המראה הבא: גבעות ירוקות, מעליהן מרחפים עננים לבנים, ושם מעל העננים, אי שם למעלה בשמים, מבצבצות שתי פסגות זוהרות – הנה נפתחים אל מול עינינו שערי גן העדן. שם נפגשים שמים של מטה ושמים של מעלה בשלושה מצבי צבירה. מראה פסגות צלול שכזה נחשב בשמורת דנאלי לאחד המראות הנדירים והמרשימים ביותר. ללא ספק נתמזל מזלנו לחזות ולחוות ברגע נדיר זה.

לנקודת התצפית הבאה הגענו ב-13:30, לשם הפסקת צהרים וסיור במרכז המבקרים. לאחר ששיחקנו עם הסנאים החומים שהתרוצצו בשטח, ואכלנו את הארוחה שהכנו השקם בבוקר, עלינו על האוטובוס בכיוון חזור. כעבור דקות ספורות צפינו ממש קרוב אלינו בדב גריזלי, ובהמשך הנסיעה חלף לצד האוטובוס קריבו ענק ואצילי, שנתן תחושה שפארק דנאלי הוא ביתו שלו, ואילו אנחנו רק אורחים זמניים בשטח. במעבר פוליכרום (Polychrom) נפרדנו מהאוטובוס של השמורה לטובת טיול רגלי בשטח הטונדרות. בחוץ היה קר ורטוב. לבשנו על גופינו שכבות נוספות של בגדים בכדי לשמור על חומו של הגוף, ויצאנו לטיול לאורך השביל היוצא מהתחנה. בסמוך לשביל טייל שועל בעל מבט ערמומי ופיקח, שלא התרגש כלל מנוכחותנו באזור. ירדנו מהשביל אל תוך מרבדי הטונדרה הירוקים ואל המרחב העצום והססגוני שהשתרע מסביבנו. ממעל התעופפו ציפורים, והעשבים נעו להם עם כיוון הרוח. גם אני רציתי באותם רגעים להיות גמישה כמו העשבים והצמחים. לצבור כוחות מתוך החולשה שבי, לנוע במחול ולזרום לאן שתיקח אותי הרוח. לנשום אוויר פסגות צח, ולחיות את הרגע בשמחה, מתוך הידיעה שהוא שונה, אחד ומיוחד במינו, ואין שני זהה לו. פעימות ליבי חזקות, הדם זורם בעורקי, סומק בלחיי ותחושת ריחוף מקיפה וסובבת אותי. אני מטשטשת ונעלמ בתוך הנופים העצומים ממני. כשהבטתי על הקרקע שמתחת לרגלי, גיליתי עולם ססגוני ומרתק. אמנם זעיר בהרבה מן ההרים שמסביב, אך ללא ספק עולם קסום גם כן, כאילו מדובר בסיפור נוסח אליס בארץ הפלאות. בעת הצעידה על כרי העשב הנרחבים של הטונדרה והצמחייה הפרוסה תחת לרגלינו, התחושה היא כאילו אנו מהלכים על פני מזרן ספוגי רך להפליא. המרבד הנפרש מתחת לרגלינו מעוטר בפרחים זעירים בצבעי כחול, סגול, וורוד, לבן וצהוב. לצידם של הפרחים היו פזורים סלעים ואבנים, וביניהם אצות בצבעי ירוק, צהוב, לבן, בעלות גיאומטריות יפות ומעניינות ביותר. על הקרקע נראו מחילות רבות בגדלים שונים, וגללים בצבעים וגדלים שונים - מה שמעיד על הכמות והמגוון העצום של בעלי החיים שמתגוררים וחיים להם בין עשבי הטונדרה. רפי הזכיר לי שגללים גדולים במיוחד משמעותם דובים בשטח, מה שגרם לי להילחץ מעט. דב גריזלי שניתן לצפות בו למרחוק זה משהו נחמד, אבל דובת גריזלי רעבה עם גורים בשטח, שתטייל בסמוך אלי, זה כבר סיפור שונה. ההליכה בטונדרה רחבת הידיים היא חוויה מרגיעה מחד, של התמזגות טוטאלית עם הטבע, ומאידך ישנה תחושה של פחד מהנוף הפראי והעצום, כמעט ללא שבילים, אשר אפשר בקלות כה רבה ללכת בו לאיבוד.

אחר הצהרים עלינו שוב על האוטובוס הירוק וחזרנו לקמפינג לשנת הלילה בקרוואן שלנו. לארוחת הערב אכלנו בתאבון רב את סלט האבוקדו ואת סלט הירקות שהכנו. קינחנו בכוס תה עם לימון, והתארגנו לשינה וליום המחרת. אי שם באלסקה הרחוקה, מתוך נופי הטונדרה, לילה טוב וחלומות פז!

11 ביולי, 2008

קמנו בשעה שבע בבוקר, זאת למרות שתכננו להשכים קום, אבל איכשהו החוויות ואור הלילה גרמו לקשיי יקיצה. בשעה שרפי ארגן את הקרוואן לקראת המשך היום, הכנתי לנו לחם מטוגן. חתכנו ירקות, לילדות הכנו את הלהיט של שוקו חם עם שוקולד נוטלה מותך וצמיג, והתיישבנו לאכול את ארוחת הבוקר. סביב השעה שמונה יצאנו לדרך, והתחלנו להתקדם לכיוון מרכז המבקרים של פארק דנאלי, הנמצא כשעה וחצי של נסיעה מהקמפינג שבו ישנו את הלילה. הראות בקו האופק הייתה טובה, אך מעלינו רחפו ענני ערפל.

בצידי הדרך התרוצצו ארנבות נמרצות, שנעו בכיוונים שונים וחצו את הכביש. ציפור גדולה נחתה על הכביש ותפסה לעצמה שאריות של מה שהיה פעם ייצור חי (סנאי או ארנבת). בהמשך נפגשנו עם חבורת גורי שועלים חמודים ששיחקו בצד הכביש, כשהם נכנסים ויוצאים מתוך צינורת גדולים שהיו מונחים בצידי הדרך. מרחוק השקיף לעברינו הר ירוק, שבמרכזו ניצב סלע בזלת שחור משונן, שנראה כטירה מכושפת שיצר הטבע בלב היער. הערפל החל לרדת כלפי מטה ולכסות אותנו כשמיכת פוך רכה.

הגענו למרכז המבקרים בשעה 09:20, בדיוק עשר דקות לפני צאתו של אוטובוס הסיור אל מרכז כלבי המזחלות. באוטובוס התיישב מאחורינו זוג חביב. הם שאלו אותנו לפשר השפה שבה אנו מדברים. כשהסברנו להם שזאת עברית, ושאנחנו מישראל, הם מאוד התלהבו, וציינו שהם חולמים לטייל בישראל. החלפנו כרטיסי ביקור ומספרי טלפונים, והזמנו אותם להתקשר אלינו כשיגיעו לישראל. האמריקאים שפוגשים בפארקים הם אנשים מאוד חביבים וחברותיים, והם שונים מאוד מאילו אותם פוגשים בערים. האמריקאי העירוני, מהזן המצוי, נוטה לשמור מרחק, הוא אינו ממש חברותי, ואף מרגיש מאוים כשחודרים לתחום המחייה שלו. ואילו האמריקאי חובב הטבע ומיטיב הלכת, אותו פוגשים בקמפינגים ובפארקים הלאומיים, שונה בתכלית מאחיו העירוני. המטייל המצוי הינו חברותי ונעים הליכות, איתו ניתן בקלות לשוחח ולהתיידד.

במרכז כלבי המזחלות קיבלנו הסבר קצר על הכלבים, שלאחריו זכינו אף ללטפם. כבר לפני כ-3,000 שנה השתמשו האסקימוסים שבאזור דנאלי בכלבים רתומים למזחלותיהם. ספיר וגל מאוד נהנו ללטף את הכלבים החמודים הללו, וככל הנראה גם הכלבים המתוקים נהנו מתשומת הלב. ראינו הדגמה כיצד מסיעים הכלבים היפים, כחולי העיניים, את המזחלות. בראש השיירה שמים את הכלבים החכמים, בעלי יכולת המנהיגות. בסוף השירה, בסמוך למזחלת, שמים את הכלבים החזקים פיסית, שאמורים לגרור את נוסע המזחלת, וביניהם שמים את הכלבים הצעירים והמתלמדים, מלאי המרץ, אשר נשמעים בקלות למנהיגים שבראש, מחקים את התנהגותם ולומדים מהם את המלאכה.

אילוף כלבי המזחלות מתחיל כבר בסמוך ללידתם, כשמרגילים אותם לחברת כלבים ואנשים – ובאופן שכזה מפתחים את יכולתם לעבודת צוות. סביב גיל חצי שנה מצטרפים גורי הכלבים לאימוני הריצה הקבוצתיים, שנערכים לכלבים הבוגרים. וסמוך לגיל שנה, מצטרפים הכלבים הצעירים לפעילות המזחלות בתפקידים שונים בצוות. במלאכה זו הם עוסקים עד להגיעם לגיל שמונה או תשע שנים, אז משחררים אותם מעבודתם, ומוסרים אותם לבתים מאמצים, שם יוכלו לנוח ולהזדקן בשקט ובשלווה.

אז כאמור, באזור השתמשו כבר לפני שנים רבות במזחלות רתומות לכלבים, אך גם כיום משתמשים בפארק דנאלי בכלבי מזחלות לשימושים שונים. קיימות לכך סיבות מגוונות, ביניהן האטרקציה התיירותית שבדבר. אך גם קיימות סיבות נוספות, ואילו הן: בטמפרטורות הקרות של כמה עשרות מעלות צלסיוס מתחת לאפס, השוררות באזור זה בחורף, רכבים ממונעים לעיתים קרובות מפסיקים לפעול. המזחלות גם חסכוניות בעלותן (אינן דורשות דלק), הן פחות רועשות מהרכבים הממונעים, ולכן פחות מפריעות לבעלי החיים השוכנים באזור. וישנן גם כמובן הסיבות ההיסטוריות של הרצון בשימור התרבות הקדומה שהתקיימה באזור.

התקדמנו לעבר הקמפינג הבא, ועצרנו להתבונן בנוף באחת מנקודות התצפית הרבות הקיימות לצד הדרך. דמיינו בנפשכם את התמונה הבאה: עצי מחט רבים, ומאחוריהם ברקע הרים חומים-שחורים המתקשטים בערוצי שלג, ומעליהם עננים רבים. העצים שוכנים על שפת אגם ענקי, וכל תמונת הנוף המדהימה הזאת של העצים, ההרים והעננים, משתקפת כמראה מושלמת בהיפוך של 180 מעלות מתוך המים הצלולים. המשכנו בנסיעה, ברדיו שמענו את קולה הזך והצלול של קרן קרפנטר שרה I'm on the top of the world, וכזאת הייתה בדיוק ההרגשה באותם רגעים קסומים של נסיעה בדרכי אלסקה: אנחנו בפסגת העולם, מביטים על היופי האינסופי של הטבע. במהלך הנסיעה ראינו אי קטן, הממוקם במרכזו של אגם, ובאי הקטנטן הזה נטועים עצי מחטים, והאגם מוקף בהרים שחורים-לבנים, ומסביב ערפל סמיך. המראות הנדירים הללו מביאים לידי שיכרון חושים. פשוט קשה לעכל בבת אחת את כל היופי האדיר והעוצמה הכבירה.

אחר הצהרים הגענו לקמפינג גשר ברוסקנה (Brushkana Bridge). מדובר בקמפינג פראי ומבודד, בתוכו זורם נחל, וכשמטילים בשטח שומעים כמעט בכל מקום את רחש המים. בקמפינג ברוסקנה, מי שחשקה נפשו במים לשתיה, צריך לעבוד ולשאוב מים ממתקן השאיבה הידני. לגל כאב הראש, יתכן שבגלל העיפות, והיא עלתה למיטה של רפי ושלי בחלקו העליון של הקרוואן בכדי לנמנם. כשהתעוררה, היא נאמה לי נאום מפורט על יכולתה להבדיל בין ריחות הגוף של רפי לשלי. ריחו של רפי הוא בעיניה חמים ועוטף, ומתקשר עם צבעים של סגול-כחול עמוק. ואילו ריחי שלי מזכיר לה ריח פירות ועשבים, ויש בו משהו פראי וצונן, כמו משב רוח מלטף, המתקשר עם צבעים פסטליים של ורוד, צהוב, ירוק ותכלת בהירים. ספיר שהצטרפה לשיחה הביעה הסכמה עם אבחנתה של גל בנושא. אין ספק שטיול משפחתי שכזה בחיק הטבע, כשכולנו מגובשים וצפופים יחדיו בקרוואן, עוזר לגלות וללמוד דברים חדשים האחד על השני.

ערב חשבתי על כך שעכשיו חודש יולי, ושבדרך כלל בעונה זאת אנחנו נוסעים עם חברים להתארח במושבה מנחמיה הסמוכה לכינרת. ושם במנחמיה, אנחנו מבלים יחד עם דפנה ואברהם, נעה ואלדד, קטי ויובל, וכמובן עם הילדים המדהימים של כולנו. אוכלים את ארוחות הבוקר המופלאות של אסתי, הולכים לשחות בבריכה, מטיילים בשטח וצולים בשר על האש. הילדים מתרוצצים יחפים ומגובשים כמו ילדי קיבוץ, והאווירה היא תמיד שמחה, חמימה, משפחתית ורגועה. בראשי צצה המחשבה, מעניין איך היה נראה הטיול אילו היו החברים שלנו מצטרפים אלינו לטיול משפחות באלסקה. לכן, לארוחת הערב החלטנו להכין אורז עם שעועית ובשר, בדומה לזה שאברהם מכין לכולנו במנחמיה. אז נכון, שבקמפינג גשר ברוסקנה לא היה לנו שומן כבש להכניס לתבשיל, וגם לא תבלינים משובחים, וגם פרשנויות התנ"ך של אברהם לא היו בנמצא, אבל הסתפקנו בחומרים שברשותנו, והתבשיל יצא בכל זאת משובח בטעמו. טיגנתי בצל ותבלינים בשמן זית, הוספתי למחבת נקניק קבנוס, רצועות לימון טריות ושעועית. כייף לבשל בחיק הטבע - זה מאתגר ודורש חשיבה יצירתית. התבשיל יצא בהחלט מעדן.

יצאנו לטיול קצר ברחבי הקמפינג. בצידי הדרך הסתתרו פיטריות יער בגווני חום-צהבהב. משם התקדמנו לכיוון הנחל, בתוכו היו פרוסים חלוקי נחל בשלל צבעי חום, שחור-ירוק ואדמדם. צעדנו על גבי החלוקים אל תוך הנחל. ממעל התעופף לו שחף. גל אספה מספר חלוקים קטנים בגוון שחור-ירוק, על מנת לשים בישראל על הקבר של סבא עודד. הקור בחוץ היה עז, והיתושים התוקפניים של אלסקה החלו לשתות את דמינו. חזרנו לקרוואן לשתות תה עם לימון ולהתחמם לקראת הלילה. עוד מעט עשר בלילה, וההרגשה היא כמו חמש אחר הצהרים. כמה מוזר!

לילה טוב אלסקה!

12 ביולי, 2008

לפנות בוקר גל העירה אותנו. כאב לה הראש וחום גופה עלה. רפי נתן לה כדור אקמול וחזרנו לישון. התעוררנו בבוקר, וגל הרגישה כבר הרבה יותר טוב. הכנתי לכולנו תה חם עם לימון, וופל בלגי מטוגן בחמאה. לארוחת הבוקר הוספנו מעל הוופל קונפיטורת תות ומעליה קצפת. טרפנו את הוופל וליקקנו את האצבעות... בתום הארוחה, ספיר המשיכה להקריא לגל את הספר להיות שונה. אחר כך התיישבו הילדות לכתוב גלויות לחברות בארץ. ספיר כתבה שסנאים הם חתולי הרחוב של אלסקה, ושכאן באלסקה רואים כל הזמן הרים גבוהים באופק. הבנות עיטרו את הגלויות בציורים של בעלי חיים, הרים רחוקים ועצי מחט. התבוננתי בשתי המתוקות שלי והתמלאתי בנחת ובאושר. ארגנו את הקרוואן והתקדמנו בנסיעה על כביש דנאלי (Denali Highway) לכיוון מזרח. נסענו בדרך עפר, מסביבנו נוף טונדרות הררי, אגמים וביצות, ושם משמאלינו ניצב רכס אלסקה המושלג. נשנשנו חטיף גבינה Cheez it, שמענו מוסיקה של אנדרו לויד ובר (Andrew Lloyd Webber), והבטנו נפעמים מהנוף שמסביבנו. אינני רוצה חלילה וחס לפגוע בכבודם של הגיחון, הפישון, הפרת והחידקל, אך באלסקה קיים גן עדן עלי אדמות. כל מי שאי פעם טייל וביקר באלסקה ודאי יסכים עימי.

עצרנו ב- Gracious House, נקודת ישוב בודדה אי שם לאורך הדרך. ישוב אמרתי? יותר נכון לציין שמדובר בנקודה סינגולרית במקום ובזמן, ממש בסוף העולם... ה-Gracious House מכיל קמפינג ומספר בקתות הארחה. ישנה גם מסעדה קטנה עם בית קפה ואוכל ביתי (מרקים ופשטידות). בחוץ חנו להם מטוסים קלים, ובסמוך אליהם תחנת דלק קטנה. נקודת יישוב אמרתי, אכן נקודה. המשכנו בדרכינו, וחצינו את נהר הסוסיטנה על גשר עץ. ממולנו חלפה רוכבת אופניים מאובזרת בציוד רב, כבת 60, ובחוץ ירד לו הגשם. האופניים שלה היו עמוסות בציוד, ונראה היה שהיא מטיילת לבדה וחוצה מרחקים של מאות מיילים. איזה אומץ, או אולי טירוף? חנינו בצד הדרך לארוחת צהרים. טיגנו צ'יפס, ובמקום קטשופ הכנו טחינה, וטבלנו את הצ'יפס בתוכה. רעיון טעים של ספיר, שבהחלט מומלץ ושווה לנסותו! ספיר וגל הכינו לארבעתנו מרק עוף עם ירקות ואטריות.

המשכנו לנסוע לאורך כביש העפר, חלפנו על פני גבעות ירוקות, שמאחוריהם הרים מושלגים, וביניהם ממלאים את השמים התכולים עננים כבדים. רבדים שפוסלו על ידי הטבע, בעוד שבמכונית התנגן תקליטה של ויטני יוסטון (Whitney Houston) "שומר הראש". מעלינו חלפו מעיין חוגלות מנומרות. עצרנו בדרך נהר מקלארן (Maclaren River Road) לצפות בנוף. זוהי דרך מעבר כלי רכב הגבוהה ביותר באזור, והשנייה בגובהה בכל אלסקה, בגובה של 1,245 מטר מעל פני הים. יצאנו להצטלם תצלום משפחתי בסמוך לקרוואן. הצמחייה הפראית והמגוונת של הטונדרה, כשפרפרים צהובים התעופפו בין הפרחים. בקו האופק, בין ההרים, נראה נהר ענק וקפוא - זהו קרחון המקלארן, שהמסתו יוצרת את נהר המקלארן. קולות ציוץ הציפורים נשמעו מסביב. השמים התבהרו ונהיו בגוונים משתנים שבין תכלת בהיר לכחול עמוק. בסמוך לנהר המקלארן ראינו מבנה, הבנוי מאוסף בקתות עץ, ובו: בית הארחה, חוות גידול לכלבי מזחלות ומסעדה קטנה. נכנסנו למסעדה הבנוייה מקורות וגזעי עץ, ובפנים היו תלויים להם פוחלצי שועלים.

עברנו ליד שלט, שבו היו כתובות המילים - אתר ארכיאולוגי. מסביב הרים, ובין ההרים עמק סבוך בצמחייה שטוחה ועשבית, ובעמק הירוק מקורות מים רבים: ביצות, אגמים ונחלים. בדמיוני אני נוסעת בזמן, ורואה כיצד רדפו להם אינדיאנים קדומים אחרי עדרי ממותות, תאו וקריבו, וכיצד צדו אותם באמצעות חניתות עץ, שבקצותיהם אבן חדה ומושחזת. שקט. דממה. הציידים האינדיאנים הקדומים ממתינים ללא תזוזה, לבושים בפרוות עור חמות, ומקושטים בתכשיטם עשויים שיני בעלי חיים וצדפות. עינייהן דרוכות, והם מביטים בריכוז לכיוון העמק הפורה. ברקע נשמעים קולות השקט שלפני הסערה. עדר קריבו מתקרב אל תוך העמק. הציידים האינדיאנים המנוסים יורים לעברם את חיציהם. ברקע נשמעים קולות הדהרה והמנוסה של החיות המפוחדות. איילי קריבו רבים נופלים חלל על פני הקרקע. משימת הצייד הוכתרה בהצלחה, והציידים האינדיאנים חוזרים להם עם השלל הרב אל השבט, שם הם מתקבלים בקריאות צהלה ושמחה. הקיצותי. דרך עפר קופצנית, העננים מטילים צל ירוק כהה על כר הדשא השטוח והענקי הפרוש למרגלות ההרים, ועל ההרים מציירים להם העננים צל שחור כהה.

באזור Tangle River Inn מתחלפת דרך העפר בכביש סלול, והבנות צוהלות משמחה לנוכח החזרה אל הציביליזציה. הגענו ליישוב פאקסון (Paxson). כל מה שיש שם זה: אכסניה, קמפינג, תחנת דלק ובית קפה. עיירה שמתגוררים בה בערך 20 אנשים – אכן יישוב צפוף במונחים של אלסקה. אני מנסה להבין איך אנשים חיים במקום שכזה, וזה לא ממש ברור מבחינתי. העיירה פאקסון היא בסדר גודל של עסק משפחתי, שמעסיק אצלו עוד כמה אנשים שעוזרים לתחזק את המקום. וככה הם חיים, מבודדים מהאנושות, כשהשכן הקרוב אליהם נמצא במרחק של בערך 20 דקות נסיעה. אז איך חיים במקום שכזה? היכן קונים אוכל? האם מביאים לכאן אספקה שבועית או חודשית במשאיות? האם תושבי פאקסון נדרשים לטוס בכדי לקנות אספקת מזון? מה קורה כשמשהו חולה כאן, איך מחלצים אדם חולה לבית החולים? העניין פשוט הטריד אותי. הייתי חייבת לנסות ולהבין את צורת החיים הזאת, שקיימת אי שם כמעט בסוף העולם.

בקמפינג פאקסון ישנו חיבור למים, וזה אומר שניתן יהיה להתקלח הערב. לאחר שישה ימי חיפוש, מצאנו סוף כל סוף מקום שניתן לכבס בו. רפי יצא למכבסה ואני הכנתי בינתיים לחם מטוגן. לארוחת הערב חתכנו פרוסות עגבנייה, רצועות בצל, אבוקדו וסלרי, ושתינו מיץ תפוזים. רפי יצא לשוחח עם בעלת המקום, שסיפרה לו שאת קניית המצרכים הביתה הם עושים במרחק של 100 מייל מכאן (160 קילומטרים). בכדי לשרוד, תושבי המקום דגים לעצמם דגי נהרות, צדים חיות, ומלקטים פירות יער. איזה חיים אחרים ושונים, ממש כמו בימים עברו – ציידים ומלקטות. כל כך מוזר!

ספיר וגל נרדמו, ואילו רפי ואני התיישבנו לשתות קפה ולשוחח. לצד הקפה אכלנו וופלים וורודים בטעם תות. העיפות החלה לתת אותותיה גם עלי. התקלחתי במים חמים, וההרגשה הייתה נפלאה ומלטפת.

ליל מנוחה אלסקה!

13 ביולי, 2008

בוקר טוב אלסקה! ישנתי נפלא הלילה. נרדמתי קרוב לחצות והתעוררתי סביב שבע בבוקר. למעלה משבע שעות שינה – אשרי המאמין, וההרגשה נפלאה! התעוררתי בתחושה של כוחות מחודשים. לארוחת הבוקר אכלנו קורנפלקס - הצטיידנו בארבעה סוגים שונים, כך שכל אחד בחר לעצמו את הסוג האהוב עליו. את החלב שנשאר בכלי הקרטון העברנו לבקבוק המים הריקים. רפי שטף את אריזת החלב שנותרה ריקה, בתחתיתה חוררנו חורים והפכנו אותה למתקן לייבוש כלים – מחזור הוא עסק חשוב כשנמצאים בחיק הטבע! שטפנו כלים, קיפלנו כביסה וסילקנו כמה יתושים אלימים שאימו לשתות את דמינו. רפי רוקן את המים האפורים של הקרוואן ומילא מי שתייה, ואילו ספיר ואני יצאנו לשטח הקמפינג לחפש פח אשפה.

נסענו חזרה בכביש הסלול לכיוון ה-Tangle River Inn. ממולנו חלף קרוואן, נופפנו לו לשלום, והנהג נופף אלינו בחזרה – מנהג מקומי של מטיילי אלסקה או אולי אחוות מטיילי הדרכים. המשכנו בדרכינו, מסביב עוד ועוד מראות של הרים, נהרות, אגמים, עננים כבדים וכרי עשב נרחבים. כך מתערבבים להם גווני כחול-ירוק ויוצרים להם אינסוף יצירות אומנות תלת ממדיות זורמות ומשתנות. הגענו ל-Tangle River Inn ושכרנו שתי סירות קאנו. הקאנו הינה סירה קטנת ממדים, פתוחה, ובעלת קצוות מחודדים, הנעה באמצעות משוטים אינדיאניים בעלי להב. קיבלנו משוטים וחליפות הצלה, ויצאנו ארבעתנו לכיוון האגם. בחרנו שתי סירות עשויות אלומיניום (האפשרות של בחירת סירות קאנו מפברגלס, נראתה לנו כמהנדסים קצת פחות בטוחה), ומשכנו אותן לכיוון המים.

לעינינו נשקף לו אגם עצום ממדים, אליו מחובר עוד אגם ואליו מחובר אגם שלישי, בקצהו ישנו מפל מים גדול – לשם אנחנו לא רוצים להגיע! הורדנו את הסירות למי האגם והתחלנו לחתור. רפי וספיר בסירה אחת ואילו גל ואני בשנייה. מי האגם קפואים ועצומים, מסביב נשקף נוף של גבעות והרים מושלגים, וממעל עננים כהים. התחלת השייט הייתה מעט מלחיצה עבורי, כי מי בדיוק רוצה ליפול למי אגם קפואים? לאחר תירגול קצר התחלתי לשלוט בטכנולוגית החתירה, ועם השליטה באה גם ההנאה המרובה. כעבור כמעט שעתיים של שייט באגם הצונן, התכסו השמיים בענני גשם קודרים ומאיימים, שהביאו אותנו לידי ההחלטה לסיים את השייט לפני בואה של הסופה.

נכנסנו למסעדת Tangle River לארוחת צהרים של המבוגרים וצ'יפס. המסעדה בנויה מעץ, בכניסה אליה פוחלצי דגים וציפורים, על קירות העץ תלויות תמונות רבות, פרחי פלסטיק, וכן פרוות של זנבות שועלים. הארוחה הייתה מצוינת. הבנות קינחו בגלידת שוקולד-וניל, ואילו רפי ואני קינחנו בספל קפה חם, בעוד אנו משקיפים על הנוף ההררי והמימי שמסביבנו. לפני צאתנו מהמסעדה, כתבנו בספר האורחים, ויצאנו לתדלק בפאקסון. נפרדנו לשלום מכביש דנאלי, ועברנו לכביש אלסקה מספר 4, לכיוון העירה גלנלאן (Glennallen), הנמצאת 74 מייל מפאקסון, כשפנינו מועדות אל העיירה ואלדז, הנמצאת 120 מייל לאחר גלנלאן.

בדרך שמענו את להקת ABBA. חלפנו על פני אגם פאקסון, כשמשמאלינו משתרע צינור הנפט של אלסקה. הנוף החל להתחלף מנוף טונדרות לנוף יערות עצי מחט. בצידי הדרך נראו מרבדי פרחים צבועים בורוד וצהוב, וכן ביצות רבות עמוסות בצמחי מים ולהם פרחים צהובים. עצרנו בנקודת תצפית בשולי הכביש. מתחתיו של הכביש שרוע מדרון, ובו עשבים בגוון ירוק בהיר, וביניהם פזורים להם פרחי עשב האש התמירים והוורודים, צבעם ורוד פוקסיה חזק.

מאחורי פרחי עשב האש ניצבו שורות רבות של עצי מחט נמוכי קומה, ומאחוריהם אגם. בצידו השני של האגם ניצב יער מחטים צפוף, ומאחוריו הרים רחוקים ומושלגים, וממעל: מעלינו, מעל האגם ומעל ההרים הרחוקים, מכוסים השמים בעננים. ובין העננים ישנו גוון כחול בוהק של השמים, והשמש מבצבצת וזוהרת מבעד לעננים, אשר להם גווני אפור-צהוב-סגול. העצים בצידו השני של האגם משתקפים במים, ושם בצידו השני של האגם ניצב מטוס ימי לבן, כזה הנוחת עלי אגמים וימות.

המשכנו לנסוע, כשברקע אנו שומעים את מאיר אריאל מתנגן ושר. בשני צידי הדרך נהרות, ובהם זורמים מי קרחונים מופשרים. בתוך המים פזורים להם סלעים שחורים, והמים בצבע תכלת טורקיז עם גווני לבן של קצף. בצידי הדרך סלעים, ואדמה שבין העצים היא שחורה ובוצית. המוני חרקים, וביניהם דבורים, התעופפו באוויר. ביניהם ריחפו זרעי עצים דמויי סבא סביון.בצידי האגמים והנחלים שתולים עצים עקומים, הנטויים לכיוון המים, כאילו ביקשו ליצור גשר על פני המים. פה ושם שוכבים להם גזעי עץ זרוקים, כרותים וכואבים - ככל הנראה נפגעי סופה.

חלפנו על פני בריכת משושי בזלת, לאחריה על אחת הגבעות הירוקות העמוסות בצמחיה, נראו מפלי מים זורמים. בהמשך הדרך ניצב למולנו קרחון ענק ממדים, הקרוי קרחון וורתינגטון (Worthington), שכוסה על ידי עננים סמיכים, שהשוו לו מראה, כאילו נעטף על ידי צמר גפן. עצרנו לצידו של קרחון שנסדק מערוצי המים שזרמו בתוכו. צבעו של הקרחון תכלת בהיר, וממעל התעופפו שחפים. יצאנו למסלול הליכה לכיוון הקרחון. צעדנו לצד המים הזורמים, ובסמוך לפני המים שיחי ועצי גרגירי יער שונים. התחלנו מטפסים לכיוון הקרחון. למרגלותינו פזורים סלעים ואבנים, רובם בצבעי שחור, לחלקם מראה סיבי כשל עץ מאובן. ככל הנראה נובע מראה זה מכיוון שבירת האבנים בעת שהן נופלות מטה ממעלה ההר. בין האבנים השחורות היו פזורות להן גם אבנים לבנות בוהקות, שנראו כקוורץ. שחפים ריחפו מעלינו והשמיעו קולות צעקה. המשכנו לצעוד על האבנים ולטפס מעלה על ההר עד שהגענו אל הקרחון.

השלג שיורד דוחס את שכבות השלג שמתחתיו. פתיתי השלב בעלי המבנה הדנדריטי נדחסים להם, וכך נוצר קרחון בעל מבנה גבישי מסודר ודחוס. הקרחונים הללו נמצאים בתנועה מתמדת עקב כוחות הגרביטציה, והם זורמים וזוחלים באיטיות כלפי מטה במדרונות ההרים, ובמהלך תנועתם שוחקים (ארוזיה) את הקרקע שמתחתם. התבוננתי מקרוב בקרח הנמצא בשלבי הפשרה והייתה לו טקסטורה גרעינית, בדומה לזו הקיימת בחומרים מתכתיים.

ניצבנו סמוך לחריץ בקרחון, ובמרכזו של החריץ עמדה, כמעט מרחפת באוויר, אבן בצבע חום בהיר, שקוטרה כמטר – והמראה היה מפחיד ומעורר אימה. גל טעמה ממי הקרחון וציינה שטעמם מתוק להפליא, ושונה לחלוטין מטעמם של מים רגילים - טעם של הטבע! בתוך הקרחונים חיות תולעים הדומות לתולעים הנמצאות בקרקע. צבען של תולעי הקרחונים הינו חום, ואורכן 12 מילימטר. הן שונאות אור, וניזונות מחלקיקים הנסחפים להם בתוך הקרחונים. כמה מוזר ומרתק!

התקדמנו בנסיעה לכיוון העיירה ואלדז, המוכרת לרבים בעקבות אסון אקסון ואלדז משנת 1989, בו פגעה מכלית נפט עצומה בשרטון שבמפרץ הנסיך ויליאם, וכמיות עצומות של נפט גולמי דלפו ממנה לים, זיהמו חופים רבים, וגרמו לנזק האקולוגי החמור ביותר בתולדותיה של צפון אמריקה. למעלה מרבע מיליון בעלי חיים נפגעו כתוצאה מהאסון. סביב שמונה וחצי בערב הגענו לואלדז – עיירת דייג קטנה, מקסימה וציורית. ואלדז חלומית בעיני. הכנו חביתה מקושקשת, טוסטים ופלטת ירקות/גבינות לארוחת הערב. ארזנו צידה ליום המחרת – סנדביצ'ים עם גבינת צ'דאר ועם ריבה וחמאת בוטנים. בשעה 23:10, הילדות נרדמו, רפי התעייף גם הוא, ורק לי התרוצצו המחשבות בראש, והעיפות ממני והלאה. מלאת מרץ יצאתי לבדי לטיול לילה בואלדז. הלכתי על פני מדרכת העץ הפרוסה לאורך המרינה. מסביבי אור של אחר צהרים. אין נפש חיה ברחובות. בתי הקפה והמסעדות סגורים. ריחות חריפים של ים ודגים התנוססו באויר. אוניות דייגים רבות עגנו במרינה. ממעל נשמעו קולות השחפים. צעדתי במהירות, והרוח הקרירה ליטפה את פני. ההרגשה הייתה נהדרת.

ואלדז חלומית! אני בתוך חלום! ליל מנוחה מואלדז, אלסקה!

14 ביולי, 2008

כמעט ולא התעוררנו הבוקר. השעון שכח לצלצל, או שאנחנו סירבנו לשמוע את קול צלצולו. התארגנו בחיפזון, לקחנו את תיק הצידה ויצאנו לדרך. בשמונה בבוקר התייצבנו למסע הקיאקים. המדריכה נתנה לנו הסברים קצרים על השייט. הקיאק (Kayak) הינו סירה נמוכה, צרה וארוכה, המונעת באמצעות חתירה במשוטים, כאשר החותר יושב במרכז הקיאק. מקורו של הקיאק הינו בשבטי האסקימואים, שבימי עבר רחוקים השתמשו בקיאקים ככלי ציד. בשל המבנה הנמוך של הקיאק, מהירותו הינה גבוהה, ויכולת תמרונו במים מצוינת. בכדי למנוע כניסת מים לקיאק, לובש החותר מעין מעיל ארוך, שחלקו התחתון הינו חצאית האוטמת את תא הישיבה של החותר, ומונעת כניסת מים אל תוך הקיאק. כיום נבנים הקיאקים משלל חומרים, ביניהם: פיברגלס, עץ, בד ופלסטיק.

המדריכה חילקה לכולנו מכנסים, מעילים ומגפים עמידים במים. שמנו עלינו את שכבות הבגדים הנוספות ואת חליפות ההצלה, ועלינו לספינה. היינו עשרה אנשים על הספינה: המדריכה, נהג הספינה, ארבעתנו ועוד שני זוגות שהצטרפו לשייט. יצאנו לדרכנו אל תוך מפרץ הנסיך ויליאם. בשייט הייתה אווירה נעימה. המים היו שקטים. חלפנו על פני מכלי הנפט של אלסקה משמאלנו, ומימין חלפנו על פני מה שהיה פעם מכרה זהב, אשר ירד מתהילתו בעקבות הצפתו על ידי מי האוקיינוס. צפינו בלוטרות ים (Lutra or Otter) וכלבי ים ששחקו להם בחבורות במים. הלוטרות הן חיות מאוד חכמות – הן נעזרות בכלים שונים, כדוגמת אבנים, בכדי לפתוח את הצדפות שמהן הן ניזונות.

הגענו לקרחון קולומביה. ירדנו מהספינה כשהמשוטים בידינו, ונכנסנו לקיאקים. בחלקו הראשון של שייט הקרחונים, שנמשך כשעתיים, גל ורפי היו בקיאק אחד, ואילו ספיר ואני בשני. בדקות הראשונות למדנו איך לחתור ולנווט בקיאק. לאחר מספר דקות באה המיומנות והשליטה, והשייט בין הקרחונים נהייה קל למדי ומהנה לחלוטין. הקרחונים הכחולים הינם דחוסים וצפופים יותר מאילו הלבנים, כך שבקרחונים הכחולים רק קרינה באורכי גל קצרים, בתחום הכחול והסגול אינה נבלעת בקרחון, אלא מוחזרת ממנו. כשמסתכלים על הקרחונים הללו, רואים צורות שונות של קרחונים, בדומה לצורות השונות של העננים. חלפנו על פני קרחון שנראה כמו זוג דובים המתנשקים להם. מראה רומנטי, שמחממם את הלב בעת השייט הקפוא. ראינו גם קרחון על גבי סלע, שנראה כמו דב מטייל בשטח, וכן קרחון שנראה כברבור. כשמתקרבים אל הקרחונים הללו, רואים שהם בעלי מבנה גרעיני (גבישי), כאשר צבעו של כל גרעין בודד (חד גביש) הינו שקוף. מראה הקרחונים מהפנט, והתחושה היא כאילו אנחנו נמצאים בתוך חלום או סיפור פנטסיה. הקור עז והידיים קפואות. האוויר צח ותחושת שלווה ממלאת ומכילה אותנו.

לאחר שעתיים של שייט עשינו הפסקת צהרים בשולי מפרץ ויליאם. הוצאנו את הסנדביצ'ים והבננות מהתיק. המדריכה הכינה לכולנו שוקו ותה חם, וכיבדה אותנו בחטיפים אמריקאיים. פטפטנו קצת ושאלנו את המדריכה שאלות. בתום ההפסקה יצאנו לשייט קיאקים נוסף. הפעם רפי וספיר היו בקיאק אחד, ואילו גל ואני בשני. שטנו כשעה באזור הקרחונים, וההרגשה הייתה קסומה ונפלאה. אחר כך עשינו תפנית ושטנו לאורך אזור החוף. חלק זה של השייט היה ממש קשה עבורי. בקבוצה שלנו היו שני מדריכים משמורת הטבע של פארק דנאלי, ששכנעו את המדריכה שנשנה מסלול, נעזוב את אזור הקרחונים, ונשוט לאורך החוף. הנוף היה יפה, אבל נאלצנו לחתור במשך שעתיים נוספות ללא הפסקה, ולעבור מרחקים עצומים בקצב מהיר, כשגל איתי בקיאק, ורוב הזמן אני חותרת בעבור שתינו. שני שחפים לבנים עופפו באוויר ורדפו אחרי נשר. ככל הנראה הנשר ניסה לחטוף להם ביצים מהקן, אולם הם הצליחו להפחידו ולגרשו. מחזה מוזר למדי! המים חדרו לי דרך שרוולי הידיים אל תוך הבגדים ונספגו בסוודר. הרגשתי תחושת כבדות עד שממש הפסקתי לחוש את הידיים. יתושים עקצו אותי, היה לי קשה לנשום את האוויר הקפוא, ומסע החתירה נראה כנצח. למרות אפיסת הכוחות המשכתי לחתור במרץ ככל יכולתי. לקראת תום החתירה ראינו גבעה ירוקה בשולי המפרץ, ובה טיילו להם שני דובים שחורים. כשחזרנו בשעה ארבע אחה"צ לספינה, רעדתי מקור והרגשתי תשושה לחלוטין. בספינה התאוששתי במהירות. חום גופי חזר אלי, הגוף החל לכאוב פחות ומצב הרוח השתפר בהתאם.

לוטרות ים שטו במפרץ ודג גדול קפץ באוויר וחזר לים. השחפים השמיעו קולות חזקים. אווזי בר התעופפו מעל ראשינו. בקשר נשמע קולו של איש משמר החופים, שהודיע על כך שלוויתני קטלן, המוכרים בשם לווייתני אורקות (Orcinus orca), שטים במים. השם אורקה נגזר מהמילה היונית "אורק", שמשמעותה דג גדול. האורקה משתייך למשפחת הדולפינים, והינו הגדול שביניהם. גבו של האורקה שחור, ואילו חזהו וצדי גופו לבנים. אורכו סביב עשרה מטרים, ומשקלו בין 3 ל- 10 טון. הוא נקרא קטלן (Killer Whale) מאחר והוא ניזון בעיקר מדגים ויונקים ימיים. לווייתני האורקה חיים במשפחות ובלהקות. חבורת לווייתני אורקה מסוגלת אף להתנפל ולהרוג לווייתן גדול ממדים. לוויתן האורקה נחשב לאחד הטורפים הקטלנים והמתוחכמים ביותר בטבע. את המידע על המתרחש סביבו קולט לוויתן האורקה מתוך שידור קולות נקישה בתדר גבוה, המוחזרים מתוך הד הגופים (כגון בעלי החיים) הנמצאים במים.

האורקה צד את מזונו תוך כדי תקשורת ושיתוף פעולה עם לווייתני אורקה נוספים, באמצעות סידרת נקישות. לווייתן האורקה מחלק את יומו בין חיפוש מזון, שחייה, פעילות חברתית ומנוחה. קיימים שלושה סוגים שונים של לווייתני אורקה, הנבדלים זה מזה באופן התנהגותם החברתית: המקומי, הארעי והרחוק מן החוף. מחקרים מדעיים שונים מצבעים על כך ששלושת קבוצות לווייתני האורקה הללו מתעלמות זו מזו, וסוגי האורקה השונים לא הזדווגו ביניהם במשך 10,000 שנה. לווייתני האורקה מגיעים לבגרות מינית בגיל 15, אולם הם מתחילים להזדווג בשלב מאוחר יותר, כשלפני ההזדווגות הם מקיימים טקס חיזור ארוך וממושך. משך ההיריון הינו סביב שנה וחצי, והנקבה ממליטה רק אחת לחמש שנים. תמותת האורקות בלידה ולאחריה מאוד גבוהה, ורק חצי מהוולדות מגיעים לגיל חצי שנה. אורך חייהם הממוצע של זכרי האורקה 45 שנה, ואילו של הנקבות 50 שנה, אולם לעיתים רחוקות מגיעים הן הזכרים והן הנקבות לגיל 90 שנה.

ספיר הייתה הראשונה מבין הנוכחים בספינה שזיהתה את לווייתני האורקה שטים להם במימי האוקיינוס. היו שם שלושה לווייתנים שחורים, שניים גדולים ואחד קטן, ששחו להם במימי הים, והתרוממו מעלה מעל פני הים במהלך השחייה. ככל הנראה משפחת לווייתנים שיצאה לאסוף מזון או לשחות בצוותא. ההתרגשות הייתה רבה. התבוננו בהם נלהבים. מעלינו ריחף לו מטוס ימי בצבעי אדום-לבן. הסתכלנו לעברו, ובסמוך אליו ראינו לוויתן אורקה נוסף, גדול ממדים, קרוב לוודאי זכר, ששט במים. המראה היה מדהים ורב עוצמה!

בשש בערב סיימנו את השייט הרוסים מעייפות. כשסיפרנו לצוות מדריכי הקיאקים שעל החוף בואלדז שראינו לווייתני אורקה, הם היו היסטריים מרוב התלהבות. או אז קלטנו עד כמה שפר עלינו מזלנו היום. בשמונה בערב לקחנו את הילדות לטיול ערב בואלדז, כשבחוץ אור יום. בערב, רפי ואני יצאנו לבר-מסעדה, הנמצא בסמוך למעגן הסירות של ואלדז. המסעדה בנויה כולה מעץ, על קירות העץ תלויים גלגלי הצלה כתומים, והחלל כולו אפלולי. הבר הזכיר לנו בסגנונו את הבארים שהיו פופולאריים בארה"ב בשנות ה-80. מאחורי הברמנים התנוססו חלונות גדולים מהם נשקף נוף הסירות שבמרינה. הברמנים ניהלו שיחות עם לקוחות הבר, משהו בסגנון הסדרה חופשי על הבר. מקום יפיפה ואווירה ייחודית. רפי הזמין דג סלומון צלוי עם אספרגוס, ואילו אני הזמנתי פסטה, שהכילה בתוכה תערובת של דגים וייצורים ימיים שונים. שתינו בירה וקולה. האוכל היה מעדן, האווירה רומנטית, והמקום בהחלט הישרה עלינו תחושה נעימה וחגיגית של משהו שונה. סביב אחת עשרה בלילה חזרנו עייפים לקרוואן והלכנו לישון.

לילה טוב ואלדז המדהימה!

15 ביולי, 2008

התעוררנו. מחלון הקרוואן נשקף המעגן של ואלדז עמוס בסירות דייג, ומאחוריו מכל כיוון אנו מוקפים בהרים, חלקם ירוקים, חלקם מושלגים צחורים וחלקם שחורים. השמים בהירים והשמש מבצבצת מבעד לעננים. לארוחת הבוקר אכלנו חביתה מקושקשת, טוסטים וירקות חתוכים. שתינו מיץ תפוזים ולקינוח הכנתי לרפי ולי קפה חם עם קצפת מעל, ולצד הקפה וופל בטעם תות. יצאנו להתקלח במקלחות של הקמפינג. המים היו חמים והמקלחת הייתה שמימית. הילדות התיישבו לכתוב גלויות. עזבנו את הקמפינג ויצאנו לטייל ולשוטט ברחבי וואלדז.

קניתי שרשרת עם תליון בצורת פתית שלג עשוי מכסף וזהב. בימי הקיץ החמים של ישראל אענוד אותה בסמוך לליבי, והיא תזכיר לי את אלסקה הרחוקה, הקרה והפראית. הצטיידנו במזון בסופר המקומי של ואלדז. קפצנו לדואר לשלוח את הגלויות שכתבו הילדות. פקיד הדואר היה אדיב ומקסים – שוחח עם הבנות ונתן להן סוכריות טופי בטעם פירות מתוך כלי מתכתי בצורת תיבת דואר. לצהרים אכלנו ארוחת פירות יער: דובדבנים, תותים ופטל. בסיום הארוחה יצאנו חזרה לכיוון אנקורג'. חלפנו על פני אנשים רכובים על סוסים, ועל פני אזור של מכרות נחושת ישנים. צינור הנפט של אלסקה ביצבץ בצידי הדרך - שני צינורות אפורים בהירים מוגבהים מעל פני הקרקע.

כשהבטתי מכביש מספר 4 למטה, אל צד הדרך, ראיתי ב"מבט על" בתי עץ, מוקפים בצמחיה פראית ויערות. המרחק בין בית לבית עצום. עברנו מכביש 4 לכביש 1 המוביל לאנקורג'. מתוך אחד היערות עלה עשן. האם מדובר בשריפת יער? מלפנינו התנוסס הר שחור, שפסגתו פחוסה, ומראהו כהר געש. עצרנו בנקודת תצפית גבוהה, המשקיפה אל עמק ירוק-כחול. עשרות ביצות בגוון כחול כהה נראו בעמק, בתוכן צומחות שושנות מים, ומסביב צמחיה ירוקה המוקפת בהרים ויער, והזמן כאילו עמד מלכת לפני מיליוני שנים. מעלינו התעופפו עורבים שחורים. חלפנו על פני רכס הרים שחורים, שמתחתיו מונח משטח קרח ענק. מלפנינו ניצב הר שחור וגבוה, עצום ממדים, פסגתו חדה כסכין, מראהו כפירמידה וראשו נוגע בעננים.

עצרנו בערב ללינת לילה בקמפינג בשם פיניקל, הנמצא על כביש מספר 1. מקום מקסים עם נשמה! בחצר הקמפינג אוסף של טרקטורים ואופניים יישנים, שנראה כגינת פסלים. חנינו ויצאנו לטייל בשטח הקמפינג הצמוד ליער. בשטח הקמפינג עמדה אישה לבושה בלבוש כפרי פשוט, והאכילה אווזים ותרנגולי הודו. היו שם גורי חזירים בתוך כלובים, לאמות, תרנגולות ואווזים. אני משערת לעצמי, שחלקם מגיע בימי החורף הקרים לצלחת של בעלי הבית. ראינו שם עצים כרותים ומנוסרים, המשמשים ככל הנראה להסקה ולחימום בימי החורף הקרים. ככה זה במקומות הקרים הללו, לכל דבר יש שימוש, וכמעט כלום אינו מתבזבז לחינם. חזרנו לקרוואן לארוחת הערב, ובישלנו אורז עם תוספות שונות: תירס, אפונה, בצל מטוגן עם נקניק קבנוס, לבבות דקל מוחמצים ומטוגנים עם אגוזי קשיו. בתאבון! לייל מנוחה!

16 ביולי, 2008

בוקר טוב אלסקה! התעוררנו קצת מאוחר, ארגנו את הקרוואן והתיישבנו לאכול ארוחת הבוקר. אכלנו סלט ירקות ישראלי קצוץ דק, חביתה מקושקשת, טוסטים וטחינה. רוקנו את צינורות המים האפורים והביוב של הקרוואן, הצטיידנו במים, סידרנו את החפצים כך ששום דבר לא יישבר במהלך הנסיעה, ויצאנו לכיוון אנקורג'. חלפנו על פני חווה שמגדלת כבשי מסק אוקס שעירות וכהות, שנראות כמו תאו.

המשכנו בנסיעה, נוף פראי של הרים מושלגים, מפלי מים ויערות התחלף לאיטו בנוף עירוני של בתי עץ, שהתחלפו ברשתות ענק, מסעדות, מפעלים ובתי עסק של העיר הגדולה אנקורג'. החנינו את הקרוואן בחניון גדול ויצאנו לטייל בעיר. לארוחת הצהרים אכלנו סושי קוריאני עם בקר. הצטיידנו ויצאנו לדרך. בדרך שמענו בקרוואן שירים של החברים של נטשה ושל החלונות הגבוהים. ברקע התנגן שירה של רחל – זמר נוגה. המילים: "ארץ זו רבה ודרכים בה רב...," קיבלו כעת משמעות אחרת, והשתלבו להפליא במראות הנוף הפראי של אלסקה, שעל פניו חלפנו. הגענו לחניית לילה במלון ברידריג' (Bridrige).

לילה טוב אלסקה!

17 ביולי, 2008

כל הלילה ירד גשם חזק, שהקיש על גג הקרוואן, והקשה על יכולתנו להירדם. קמנו לבוקר גשום וקר. אכלנו קורנפלקס עם חלב לארוחת הבוקר, ויצאנו לדרכנו לכיוון אגם קינאי (Kenai), שבחצי האי קינאי. חלפנו על פני מפרץ טארנאגן (Turnagain), שהוא המשכו של מפרץ קוק (Cook) – בעיצומו של השפל ראינו בוץ ובורות באדמה. ממעל עף נשר שחור-חום. הגענו ליישוב גירדווד (Girdwood), לפנינו רץ דב שחור וגדול, שחצה בזריזות את הכביש, ונכנס לחצר של אחד הבתים. זה היה מחזה מדהים, אבל המחשבה על דב שכזה, המשוטט להנאתו בחצר מגורים, עוררה בנו צמרמורת. חלפנו על פני בתי עץ גדולים ומפוארים, מעוטרים באבן. כל אותה העת המשיך לרדת הגשם.

גל ביקשה לשמוע את הדיסק של ריאנה (Rihana). עלינו על כביש מספר 1. בשולי הכביש, בתוך צמחית יער צפופה, נראו פה ושם הריסות של מה שהיו פעם בתי עץ. בתים שחורים, שקרסו והתקמטו כתוצאה מזיקנה והזנחה. בתים שהוכרעו על ידי הזמן והטבע. עץ ששב למקורותיו. הגענו לקמפינג נחל קוורץ (Quartz Creek) הנמצא בלב היער, ובסמוך לאגם קינאי. לארוחת צהרים אכלנו בקמפינג פסטה עם גבינת צ'אדר בתוספת ירקות ומרק חם. סיימנו את הארוחה ויצאנו לטיול רגלי ביער שבתוך הקמפינג. ריח צמחיה של אחרי הגשם מילא את האוויר. בשולי השבילים הציצו שיחי ורד בר, ולהם פרחים ורודים בהירים ומעודנים. סנאים חומים התרוצצו בשובבות ונמרצות בשטח הקמפינג.

ממולנו רצה לה ילדה שובבה, בעלת שער חום זהוב ועיניים תכולות, העונה לשם מקינזי. גל מיד החלה לפטפט עם מקינזי בת השמונה, שהייתה בטוחה שאנחנו דוברי ספרדית. גל הסבירה למקינזי שאנחנו מישראל, שביבשת אסיה, ושאנו דוברי עברית ולא ספרדית. לגל אין שום בעיה לשוחח עם האנשים שמסביבה. היא זורמת, שואלת את מדריכי השמורות שאלות, מבינה את הסבריהם, ומפטפטת אנגלית בחופשיות. אני די המומה מכושר ההסתגלות הסביבתית המדהים שלה. מקינזי, החברה החדשה של ספיר וגל, ילדה של טבע, וריינג'רית ג'וניור אמיתית, לקחה אותנו לסיור בין שבילי היער, אל כיוון האגם. היבטנו בשחפים שעופפו כל אותה העת במעגלים מעל האגם, ובברווזים ששטו במי האגם. קולות ציוץ הציפורים נשמעו בחוזקה, והגשם החל לרדת. מאחר שהיינו ללא מעילים, הזדרזנו לחזור אל הקרוואן. ספיר וגל ניגשו לקרוואן השכן לבקר את מקינזי, שהזמינה אותן בערב למרשמלו, שבעקבות הגשם התחלף בפופקורן על הגז. מקינזי סיפרה לבנות שההורים שלה נטשו אותה, ולכן היא מתגוררת עם סבא וסבתא. בלילה באה מקינזי אלינו לקרוואן להיפרד מספיר וגל. הילדות החליפו כתובות, נתנו מזכרות זו לזו, והפרידה ביניהן הייתה מרגשת.

18 ביולי, 2008

בוקר טוב יער קסום! לאחר ארוחת הבוקר בקרוואן יצאנו לטיול באזור נחל קוורץ. סיירנו בשבילי היער, כשגשם קל מטפטף עלינו, וקולות הציפורים נשמעים מכל עבר. השקפנו על הנחל, לקחנו נשימה עמוקה, עלינו לקרוואן והמשכנו בדרכינו אל עבר העירה הומר (Homer). בדרך עצרנו ביריד פסלי עץ. היו שם פסלים מדהימים של דובים, מוס, דגים, כיסאות ושולחנות ענק, מנוסרים ומגולפים להם במסורים מכאניים.

המשכנו על כביש מספר 1, כשברקע נשמעה מירי מסיקה שרה את השיר: "טיפה, טיפה, אני חוזרת לעצמי...," וכך גם הרגשתי אני, ממש כמו בשיר: "טיפה, טיפה אני אוספת את השקט שלי...," והנופים הפראיים הללו נותנים בי כוח. כמה יופי יש בעולם! חלפנו על פני שדות רקומים בצבעי ירוק-סגול-לבן-ורוד-צהוב. כל כך הרבה פרחים. מדהים לראות איך למרות הבדלי האקלים העצומים, רבים מאותם פרחי הבר באלסקה זהים או דומים לאילו הקיימים בישראל. עצרנו במרכז הסברה לחיות בר, ראינו שם סרט קצר על חיות הבר הנמצאות ברצועת איים הקרויה האיים הנטושים, המתחילה מול הומר וממשיכה מערבה.

הגענו לעירה הומר (Homer) בשעה ארבע אחה"צ, וחנינו לחניית לילה בקמפינג Homer Spit Campground, המשקיף על מפרץ הנסיך ויליאם. העירה הומר נמצאת בחצי האי קינאי, במפגש שבין מפרץ קוק לבין מפרץ קאץ'-באק. זוהי עיירה קטנה וציורית, בה שוכנים בשלווה ובנחת כ-4,000 תושבים, שעיקר פרנסתם מתיירות מקומית ומדייג. ריחות של ים ודגים מילאו את האוויר. לאחר ארוחת הצהרים ירדנו אל החוף וטילנו לאורכו. מתחת לרגלנו היו פזורים חלוקי נחל, רובם שחורים. פה ושם ביצבץ חלוק נחל לבן בוהק בין חלוקי הנחל השחורים. לאורך החוף היו פזורים צמחי מים בגוון ירוק זית, בסיסם כדורי חלול, וממנו יוצא צינור ארוך וחלול. ובין הצינורות החלולים הללו היו פזורים עלים משוננים. ספיר וגל אספו צדפים לאורך החוף. את פנינו ליטפה רוח קרה. חלפנו על פני פסל של ימאי עשוי נחושת, שהזמן ציפה בשכבת תחמוצת ירקרקה של פטינה. הפסל הינו אנדרטה לזכר אנשים שאבדו בים.

המשכנו לטייל לאורך ה"הומר ספיט", שזאת רצועת חוף צרה. לאורך הרחוב פזורים עסקי תיירות שונים: חנויות למזכרות, מסעדות, גלריות עם עבודות של אמנים מקומיים, חנויות תכשיטים, וחברות שמשכירות חבילות תיירות שונות כגון: שייט בספינות, שייט קיאקים וטיסות במטוסים ימיים. עצרנו באחת המסעדות וקנינו לילדות פיצה. הלכנו לברר פרטים לגבי הטיסה שצפויה לנו מחר. בלילה חזרנו לקרוואן, הכנו צידה לדרך למחר, הרדמנו את הילדות ויצאנו לטיול לילי בהומר. בחוץ הייתה טמפרטורה של תשע מעלות צלסיוס ורוח חזקה, השעה אחרי עשר בלילה והשמש בראשית שקיעתה. פה ושם הסתובבו אנשים לאורך הרחוב. ריחות חזקים של עשן מדורות הגיעו מכיוון החוף. חלפנו על פני המגדלור, ומהמסבאה הסמוכה נשמעו קולות הומים של אנשים וצחוק מתגלגל. בתום ההליכה חזרנו לקרוואן, שתינו קפה, סידרנו תיקים לקראת יום המחרת והלכנו לישון.

19 ביולי, 2008

התעוררנו מוקדם, התארגנו בזריזות, ויצאנו בנסיעה אל המקום בו חיכה לנו המטוס הימי. סביב תשע וחצי בבוקר עלינו על המטוס הימי N756XE של חברת North Wind Aviation, והמראנו מאגם בלוגה לכיוון אחד האגמים הסמוכים. מתחתינו נראו כרי דשא רחבים ועצי מחט קטנטנים, כאילו היו לקוחים ממודל של לגו-לאנד. חלפנו על פני בתים קטנים, שבמבט על נראו גגותיהם המיניאטוריים צבועים בצבעי אדום, כתום, ירוק וכחול. מרחוק נשקף אל מול עינינו אזור הקמפינג שבו לנו את הלילה הקודם. טסנו מעל מעגן הסירות של הומר ונכנסנו לכיוון מפרץ הליבוט-קוב. מכל עבר נראו הרים מכוסים ירוק. טסנו בין ההרים, וכמעט נגענו בפסגות המושלגות. התבוננו בקרחונים בעת הפשרתם, ובמפלי המים הזורמים, שעד לא מזמן היו גושי קרח. השקפנו על הנהרות, האגמים והנחלים הזורמים. האם המצב הפיך? מה צופן לו העתיד? נזכרתי במשפט מתוך קהלת: "כל הנחלים הולכים לים, והים אינו מלא..," כמה ראוי משפט זה בעבור אלסקה.

העצים והשמים הכחולים, מרובי העננים, השתקפו מתוך האגמים, כמביטים דרך מראה מושלמת. המטוס הימי נחת בסמוך לשפת האגם, ואנו ירדנו לבדנו אל תוך היער המבודד והפראי. רק אנחנו והטבע בהרמוניה מושלמת. מסביבנו צמחיית יער צפופה: עצים, עשבים ושרכים. מול עינינו ניצבה בקתת מטיילים קטנה עשויה עץ. נכנסנו פנימה, והתחושה הייתה כאילו אנו נוטלים חלק באחת מאגדות האחים גרין. דמיינתי לי את זהבה נכנסת אל בקתת שלושת הדובים, את שלגיה מטיילת ביער בסמוך לבקתתם של שבעת הגמדים ואת כיפה אדומה מטיילת בשבילי היער. הבקתה הייתה עשויה כולה עץ מלא. היו בה אח ומעליה קומקום וסיר, שולחן אוכל עשוי עץ, ספסלי עץ ושתי מיטות קומותיים רחבות, בנויות גם הן מעץ מלא. מסביב נשמעו קולות הציפורים, כאילו פצחו בקונצרט לכבודנו. יצאנו מהבקתה אל עבר אחד משבילי היער, כמטיילים בתוך אגדה. השביל היה צר, רוחבו כעשרים סנטימטרים, ומשני צידיו צמחיה סבוכה, שכיסתה אותנו כשמיכה. בצידי השביל עשבים, שיחי גרגירי יער, שרכים ופרחים. חלפנו על פני מרבדי פרחים קטנים ולבנים הקרויים Dogwood. היער היה עמוס בעצי מחטים, עצי תות ושיחי פטל. בגזעי העצים נאחזו פטריות בצבעי חום, שחור, צהוב ולבן. צעדנו על פני האדמה השחורה והבוצית, ועל פני האבנים החלקלקות. בצידי הדרך עמדה על אחד הענפים ציפור דמוית חוגלה, צבועה בחום עם טקסטורת נקודות בהירות. לצד השביל היו נטועים פרחי אירוס סגולים, פרחי עשב האש (Fireweed) ופרחי Boneset. טפסנו במעלה השביל הצר, כשמתחת לרגלינו ענפים, אדמה בוצית ופטריות יער. השביל נחצה על ידי נחלים, אותם עברנו בצעדה על בולי עץ. עלינו במעלה ההר המיוער וחלפנו על פני גללי מוס. צעדי דב נראו על פני שביל האדמה הבוצית. צעדנו ארבעתנו בזריזות ובחיפזון, תוך כדי שירה קבוצתית, בתקווה להבריח את הדובים מהאזור. פה ושם התגלגלו להן מטה אבנים. הלכנו בעקבות החיצים, שנראו אחת לכמה קילומטרים על פני השביל העולה במעלה ההר. למשך מספר רגעים היה נדמה שהלכנו לאיבוד, ושאנו עשויים לסיים את חיינו כמזון דובים עסיסי. לבסוף החל השביל לשנות כיוון ולרדת מטה במורד ההר אל עבר מפרץ הליבוט קוב.

לאחר שעתיים של צעידה בקצב הליכה מהיר וללא עצירה הגענו אל מעגן הסירות. פגשנו שם חוקרת ציפורים, שהגיע מגרמניה לאלסקה, בכדי לחקור התנהגות חברתית של ציפורים מזן מסוים. היא הסבירה לנו שלציפורים, בדומה לבני אדם, ישנה התנהגות חברתית. כמו אצל אנשים, גם אצל הציפורים ישנן אחדות ביישניות ואילו אחרות מוחצנות. מומחית הציפורים סיפרה לנו שהיא מטיילת כבר ארבעה ימים לבדה באזור היער. איזה אומץ!

ירדנו אל מעגן הסירות לאכול צהרים. הצפרית הצטרפה אלינו, ובתום הארוחה נשכבנו כולנו על המזח למנוחת הצהרים עד לבואה של הסירה, שאספה אותנו חזרה להומר. במהלך השייט במפרץ ראינו חבורה של ציפורים ימיות, הקרויות פאפאנז (Puffin's), שטות במים. מקורן כתום, ראשן לבן, נוצות גופן שחורות, והן נראות כהכלאה בין ברווז לבין תוכי. הפלגנו אל עבר אי ציפורים קטן, השוכן בליבו של המפרץ, שם עופפו וקיננו להם למעלה ממיליון ציפורים, ביניהם: שחפים, קומורנים, פאפאנז ואווזי בר. שמו של אי הציפורים הזה הינו Gull Island. באוויר היה ריח חזק של ציפורים, והמקום המה מקולות ציוצים ושריקות. מראה נדיר ומעורר התפעלות, המזכיר את סרטו של היצ'קוק.

בסמוך למעגן שטה לה במי המפרץ לוטרה, כשהיא שכובה על גבה בפוזה של "החיים הטובים". הגענו להומר אחר הצהריים ונכנסנו לבית קפה, שמנוהל על ידי המשפחה היהודית היחידה שמתגוררת בהומר. שתנו קפה ושוקו חם לצד המאפה על מנת לצבור כוחות מחודשים. חזרנו לקרוואן בכדי לנוח מעט, ובסמוך לחצות יצאנו רפי ואני לצעידה הלילית שלנו.

לילה טוב הומר, אלסקה!

20 ביולי, 2008

התארגנו בבוקר לקראת תזוזה מהקמפינג לכיוון העיירה סיוורד (Seward). אכלנו פנקיקים עם מקצפת פירות יער, פודינק טפיוקה וקצפת. עזבנו את הקמפינג והתחלנו לנסוע בחזרה על כביש מספר 1 עד להצטלבות עם כביש מספר 9, ומשם לכיוון סיוורד. עברנו על פני נהר קינאי רחב הידיים והעצום. מלפנינו רכס הרים מושלגים, וביניהם ריצד הירוק שבצידי הדרך. מרחוק נישא הר מושלג, גבוה מאחיו ההרים הסמוכים לו, וראשו מעל העננים. מלך מקומי, קר, לבן, כולו הוד והדר. חלפנו על פני אגם קינאי המפותל, הצבוע בגווני כחול-טורקיז.

עצרנו בצד הדרך לארוחת צהרים במסעדה. הזמנו המבורגרים מבשר באפלו, שטעמו מעודן להפליא, והוא פחות שמן מבשר בקר. סיימנו את הארוחה והמשכנו בדרכינו. פנינו מכביש 1 לכביש 9. חלפנו על פני אגמון מוצף בצמחי מים בעלי פריחה צהובה. לצד האגם נחו שיחי פירות יער ופרחי עשב האש, ובצידו השני של האגם כר דשא ירוק בהיר ועצום, מאחריו יער, וברקע הרים, שבסיסם ירוק עז, ופסגתם מנומרת בצבעי שחור-לבן. וממעל שמים בצבע כחול עז, מעוטרים בעננים שצילם נופל על הפסגות הרמות. שכבות ורבדים, תמונה תלת ממדית זזה ומשתנה עם משב הרוח הצונן. עצרנו לצד האגמון להשקיף על הנוף. צעדתי על גשר העץ החום, והשקפתי אל תוך המים – אלפי צמחי שושנות מים היו פזורים על פני המים, ולהם פריחה צהובה מכשפת. פרשתי ידיים לצדדים, עצמתי את עיני, והקשבתי לקולות הרוח והגלים. נשמתי אוויר צלול של מים מעורבב עם ריחות פרחים ויערות, ובליבי התנגן שיר הלל לעוצמות הטבע. אני, השברירית, הזמנית, בת החלוף, מצדיעה לנהרות, לאגמים, ליערות, להרים הרחוקים, לקרחונים, לרוח, לעננים, ולבעלי החיים שבעולמינו.

בשעה חמש אחה"צ הגענו לקרחון אקזיט (Exit), הנמצא בחצי האי קינאי. קרחון זה הינו אחד מבין 23 קרחונים היורדים משדה הקרח הרדינג (Harding Icefield). יצאנו למסלול רגלי לאורך הקרחון. התקדמנו במעלה שביל אבנים, שבצדדיו צומחים עצי פטל, ולאורך השביל פרחים רבים, ביניהם פרחים כתומים דמויי פעמונים, הקרויים Sitka Columbine. חלפנו על פני נחל, ובו מים תכולים קפואים. ככל שהתקדמנו בשביל, הלכה הצמחייה ונעשתה דלילה, עד שלבסוף בסמוך לקרחון נעלמה הצמחייה כליל. מולנו ניצב קרחון אקזיט בגווני חום-כחול, אורכו 4.3 מייל. ירדנו במורד השביל, חזרנו לקרוואן ונסענו לסיוורד.

טיילנו לאור רציף הדייגים של סיוורד, והיבטנו על הספינות הרבות והאוניות העוגנות במעגן. מרחוק נראתה אוניית קרוז ענקית, שהגיעה לאלקסה בשייט מהולנד. ברקע נשמעו קולות אדם הומים. התקרבנו וראינו שמדובר בתחרות דייגים מקומית. היו שם דגים ענקיים, שכמעט הגיעו לגודלו של בן אדם ממוצע. מכל עבר נפוצו ריחות חריפים של דגים. הלכנו לברר פרטים על השייט הצפוי לנו מחר. גל התבוננה בגלויה של דג סלומון, גופו היה אדום וראשו ירוק. קיימים זנים שונים של דגי סלומון, מסתבר שביניהם קיים גם זן המשנה לקראת סוף חייו את צבעיו לצבעי האדום-ירוק. דגי סלמון בוקעים מן הביצה ונולדים במים מתוקים. במהלך חייהם הם נודדים לים ולקראת סוף חייהם הם שבים להתרבות במים מתוקים. רובם שבים להטיל ולהפרות את ביצים בדיוק במקום שבו הם נולדו. מנגנוני הניווט המדויקים של דגי הסלמון עדיין לא ברורים במלואם, אך הסברה היא שחוש הריח המפותח שלהם מסייע להם בניווט. חזרנו לקרוואן, כשבחוץ אור אחרון של לפני שקיעה. לילה טוב סיוורד, אלסקה!

21 ביולי, 2008

לאחר דגני הבוקר וההתארגנות המהירה יצאנו לכיוון המעגן של סיוורד, לקראת השייט הצפוי לנו היום בפיורדים של קנאי. בחוץ ירד גשם, והשמים התכסו בערפל. עלינו לספינה של Seward Wildlife Cruises. קנינו כדורים למניעת מחלת ים וכן סוכריות ג'ינג'ר המיועדות להקל על בחילה, אותם לקחנו כבר בתחילת ההפלגה בכדי למנוע סבל מיותר. יצאנו לדרך ממפרץ רסורקשין (Resurrection Bay) לכיוון מפרץ אלסקה (Gulf of Alaska), בתקווה שיתמזל מזלנו ונראה לווייתנים. הים היה סוער, דבר שהפך את השייט לקשה למדי. גל ואני הרגשנו רע רוב ההפלגה, לכן העדפנו להימצא רוב הזמן בחוץ, על הסיפון הקר והגשום. במים נראו שוחות לוטרות רבות ששטו על גבן. פרוותן של הלוטרות עשויה משיער צפוף במיוחד – בערך מיליון שערות באינץ' מרובע. הזכר שוקל כ-45 קילוגרם ואורכו 1.5 מטר, ואילו הנקבה משקלה 33 קילוגרם ואורכה כ-1.2 מטר. במאה ה-19 החיות הללו ניצודו למטרות מאכל וכמעט נכחדו בשל כך.

הספינה עברה סמוך להרים מיוערים. בראש אחד מעצי המחטים ניצב לו נשר קרח (Bald Eagle), גופו שחור וראשו לבן, צופה על הים במטרה להשיג לעצמו טרף ולצוד מזון. גלי הים התנפצו אל בין הסלעים שבצידי הדרך, ועל הצוקים נחו חבורות של אריות ים (Steller Sea Lion) מגודלים, שצבעם חום. אורכם של הזכרים סביב שלושה מטר ומשקלם סביב 1,000 קילוגרם, ואילו אורכן של הנקבות נע בין שנים לשלושה מטרים ומשקלן סביב 350 קילוגרם. היצורים הללו הם חברותיים ביותר, חיים בחבורות וניזונים מדגים. לאורך הצוקים עופפו זנים שונים של ציפורים, ביניהם שחפים ואווזי בר, ובמים שטו ציפורי הפאפינז כתומות המקור. הגלים הסוערים והתנודות הרבות של הספינה גרמו לתחושה לא נעימה, אבל במהלך השייט למדנו להסתגל לתנאים. בתום חמש שעות שייט חזרנו לחוף והלכנו לישון מוקדם יחסית. לילה טוב סיוורד, אלסקה!

22 ביולי, 2008

התעוררנו לקולות השחפים שעופפו לאורך החוף בסמוך לקרוואן. ערפל כיסה את ההרים שמסביב. לאחר שכילינו את הוופל הבלגי בתוספת מקצפת פירות היער נסענו למרכז סיוורד. בצד הדרך ניצבה משאית נטושה וחלודה, לאורך הכביש היו פזורות מכוניות וספינות נעזבות וחלודות, שההזנחה והזקנה ניכרו בהן. בתנאי מזג האוויר הקיצונים השוררים באלסקה, ועם כמויות המים הכמעט אינסופיות, הקורוזיה היא צרה צרורה.

הגענו למוזיאון הימי של סיוורד. באקווריומים הגדולים שחו כלבי ים ואריות ים, ובאקווריומים אחרים שחו דגי סלומון. ראינו שם בעלי חיים שונים, ביניהם סוגי דגים שונים, שני זני ציפורי פאפאנז ומדוזות. התיישבנו לראות מספר סרטי טבע על החיות באזור, וסביב השעה שתיים בצהרים חזרנו לקרוואן, ויצאנו חזרה לדרך לכיוון העיר הגדולה אנקורג'. מחר בבוקר אנחנו צפויים להחזיר את הקרוואן לחברת ההשכרה. מתחילים להרגיש את סופו של הטיול והעצבות עוטפת אותי.

חלפנו על פני פסי רכבת, תורמוסים סגולים, הרים מושלגים מנומרים בצבעי לבן-שחור, צמחי מים בעלי פרחים צהובים, יערות צבועים בגווני ירוק, מירוק כהה ועד לירוק בהיר, בקתות עץ, פרחי עשב האש, פרחים לבנים גבוהים, אגמים, נחלים, קמפינגים, אופנוענים ורוכבי אופניים בצידי הדרך. על פנינו חלפה ועפה ציפור בגווני לבן-שחור-כחול. עזבנו את כביש מספר 9 חזרנו לכביש מספר 1. עצרנו בצד הדרך לצלם אגם, ובו שושנות מים צהובות ועשבי מים. צבעו של האגם ירוק, וגלי המים מנצנצים מתוכו בלבן בוהק. העשבים והעצים מתנועעים ורוקדים לקצב משב הרוח. הגוף כואב ועייף והנשמה צועקת, תנו לי עוד מהירוק הירוק הזה. רוצה לנדוד ולרקוד עם הרוח, משתוקקת להרפתקאות.

חלפנו על פני הרים ירוקים מכוסים בצמחיה נמוכה ובעצי מחטים. מתוך העצים הציצו שתי בקתות עץ, האחת בעלת גג ורוד והשנייה בעלת גג ירוק. צילם של העצים והבקתות נשקף מהאגם הסמוך, ומרחוק נראו הרים מנומרים בצבעי לבן-שחור-ירוק, וממעל ענני גשם אפורים, קודרים וערפל סמיך. גשם החל לרדת. הבטתי בפרחי עשב האש הורודים בוהקים שבצידי הדרך, והבנתי מדוע אוהבים באלסקה את צבע הוורוד-פוקסיה. הפרחים הללו כל כך בולטים בנוכחותם על רקע היערות הירוקים של אלסקה. חלפנו על פני מפלים קטנים. מי הקרחונים שוצפים וקוצפים בצידי הדרך, מתנגשים בסלעים השחורים ויוצרים מסביבם קצף לבן, בעוד זרעי עצים ופרחים מתעופפים עם הרוח ויוצאים במחול. בערב חלפנו על פני מפרץ טרנאגן. השפל עצום – אדמה רחבת ידיים, בתוכה פזורים סלעים שחורים וערוצי מים קטנים.

לילה אחרון של שינה בקרוואן. הגענו לקמפינג במרכז העיר אנקורג' והתחלנו לארוז, לזרוק ולארגן את החפצים שלנו. מחר על הבוקר אנחנו מתוכננים להחזיר את הקרוואן. סידרנו את הדברים עד אחרי חצות. סיום הטיול הולך ומתקרב. החיים בקרוואן הם בהחלט חוויה נפלאה ומגבשת, למרות שזאת חוויה מורכבת ולא קלה. הכל קטן וצפוף, וצריך יכולת עבודת צוות: לנהוג, לבשל, לארגן, לסדר, למלא מים, לרוקן ביוב ולשטוף כלים. בהחלט היינו לאורך הטיול מכונה מתואמת בעלת ארבעה ראשים. צריך לדעת לוותר, להתפשר, לפעול בתזמון, ובזה טמון היופי שבדבר. לילה טוב אלסקה. אני כבר מתגעגעת...

23 ביולי, 2008

התעוררנו סביב שש בבוקר. בחוץ ירד גשם, ומקומיים יודעי דבר יודעים לספר שזהו הקיץ הקר והגשום ביותר באלסקה מזה עשרים השנים האחרונות. לארוחת הבוקר אכלנו את השאריות מהמקרר. סידרנו את הקרוואן בפעם האחרונה. נזכרתי בחלום שהיה לי אתמול בלילה. בחלומי חלמתי, שרפי ואני מטיילים ברחובות רמת השרון, במטרה למצוא בית לגור בו. הגענו לבית קטן ברחוב סוקולוב, שחזיתו נראתה כחזית של חנות, אולם היו לו חלונות זכוכית חומים כהים, אטומים לאור מבחוץ, אך מבפנים ניתן היה לראות את הנעשה ברחוב ההומה. הבית היה ממש קטן, צפוף ומתפרק, והתקרה דלפה מים. פתחנו את הדלת, שהובילה לחצר פנימית ונסתרת. הנוף שהתגלה לעינינו היה עצום ממדים. נוף פראי, גשום וסוער. ביצות רחבות ידיים עם פרחים צהובים. לא ארחיב בכל פרטי החלום, אך היתה שם גם עלילה סבוכה עם אנשי מאפיה ברקע. כשהתעוררתי הבנתי את פישרו של החלום. החלום היה סיכום טיול, ופרידה לשלום מאלסקה. אני חוזרת הביתה בכוחות מחודשים. כמי הקרחונים, הזורמים ומפלסים את דרכם במורד ההר אל הקרקע, כמי מפלים, כך גם אני אמצא את דרכי שלי.

רפי הוריד אותי ואת הבנות במרכז העיר אנקורג' ויצא להחזיר את הקרוואן. הסתובבנו ברחובות אנקורג' בין החנויות ומרכזי הקניות. בשעה עשר הגיע רפי והצטרף אלינו לשיטוט ברחובות העיר. הגשם ירד וטפטף עלינו. נכנסנו לקפה סטרבקס לנוח ולהתאושש. קנינו קפה בטעם וניל, שוקו לילדות ומאפים לכולנו. נחנו מעט, סימנו את השתייה החמה, והתחלנו להתקדם לכיוון המלון. סביב שתיים בצהרים הגענו למלון הילטון שבשדרה השלישית של אנקורג'. נכנסתי למקלחת שבמלון, ופתחתי את ברז המים החמים. החום צרב באופן נעים את גופי. חדר האמבטיה של המלון התמלא באדים סמיכים. המים החמים הזרימו את הדם בעורקי ונעטפתי בשלווה וברוגע. עצמתי עיניים, ובדמיוני סחבתי על גבי שק אבנים עצומות ממדים. אבני בזלת כבדות משקל. טיפסתי ברגלים כושלות על פני גשר עץ שנמצא על נהר רחב ידיים. לקחתי את שק האבנים שעל גבי, והשלכתי ממנו את האבנים אל תוך הנהר. בזמן הנפילה השתנו הסלעים הכבדים והפכו לנוצות קלילות, מרחפות ומתנדנדות להן עם הרוח. זאת הייתה המקלחת הארוכה, החמה והנעימה ביותר שהייתה לי לאחרונה.

התלבשנו בבגדים חמים ויצאנו לטייל בעיר ולאכול בבר-מסעדה, מעוצב בסגנון תעשייתי מוזר למדי. שולחנות עץ בגוון מהגוני ורצפת פרקט בהירה. מאחורי הבר ניצבו בקבוקי זכוכית צבעוניים, ומאחוריהם מראה. מנורות ניאון עם כתוביות ריצדו באפלולית. על התקרה היו תלויים צינורות מתכת צבועים בצבע חום ומהם נתלו אהילי זכוכית. מעל הבר ניצבו גולגלות פלסטיק מפוסלות, מסודרות בסדר אבולוציוני, מהאדם הקדמון ועד לגולגלות עתידניות בסגנון חייזרים. הזמנתי סטייק בקר, שבא בליווי של אורז וירקות מאודים. הארוחה הייתה מצוינת ומשביעה. אחר הצהרים הלכנו לראות סרט על הזוהר הצפוני, הקרוי גם אורורה בוראליס, וכן אורות הצפון. מדובר בתופעה אופטית, בה נראים שמי הלילה באורות שונים. תופעה זו מתרחשת כתוצאה מפעילות מוגברת של השמש. בתום הסרט חזרנו למלון, קנינו פירות לארוחת הערב והתחלנו במשימת האריזה. לילה טוב אלסקה – ראיתי, חוויתי, הוקסמתי, כושפתי, נכבשתי והתאהבתי!

24 ביולי, 2008

אכלנו ארוחת בוקר במלון: חביתות, לחמניות, תותים, אננס ומיץ תפוזים. קינחנו עם שתייה חמה ומאפה. הילדות נשארו לנוח בחדר שבמלון, ואילו רפי ואני יצאנו לטיול אחרון ברחובות אנקורג'.

הלכנו לאורך רחוב מספר 3 עד לפארק הצופה על מפרץ קוק - העיר אנקורג' שוכנת בין שתי זרועותיו של מפרץ קוק. בנקודת התצפית עמד מדריך תיירים לבוש כומתה שחורה של קולונל בריטי ופאה לבנה לראשו, ונתן הסברים על קפטן קוק, מגלה הארצות הנודע, שהגיע למפרץ טרנאגן שבאלסקה. האזנו להסבריו של המדריך, והבטנו מבט אחרון על פני מפרץ קוק עצום הממדים, ועל ההרים המושלגים שמסביב. אספנו את הילדות ונסענו במונית לשדה התעופה. מבט אחרון על הנוף הירוק והמעונן. נשימה אחרונה מהאוויר הקר. שלום לך ארץ עצומה ופראית של אגמים ונהרות רחבי ידיים, של קרחונים, יערות עצומים ומגוון עצום של חיות בר. מקווה לשוב לראותך ביום מן הימים. לראות שוב את הנופים המרהיבים, ולגלות מראות חדשים. מי יודע, אולי בפעם הבאה נראה את הזוהר הצפוני.

לילה טוב, חלומות פז, וליל מנוחה מאלסקה!

שש בבוקר, אנחנו תשושים מהטיסה והגוף כואב. השמש מבצבצת במזרח מבין העננים, וקרניה המטושטשות יוצרות הילה ותחושת חמימות. בוקר טוב ישראל.

* תודה לרפי, ספיר וגל אשכנזי, שותפיי למסע המופלא!