הימים שלא ישובו
פולימורפיזם - המסע בזמן של ד"ר דנה אשכנזי
הימים שלא ישובו
פולימורפיזם - המסע בזמן של ד"ר דנה אשכנזי
תצלום - סבתא שולמית (ליפשיץ) הרש וסבא מוריס הרש, רמת-השרון (שנת 1932).
בילדותי נהגה סבתי, שולמית הרש, לספר לי סיפורים מילדותה ומשפחתה. היו לנו הרבה שיחות לסבתא ולי. לעיתים היתה אומרת לי: "דנה, כשאמות את תוצאי אותי מהקבר". המילים הללו שלה היו מכעיסות אותי. למה? מדוע היא מבקשת ממני דבר שכזה? זאת אפילו לא היתה בקשה, אלא יותר קביעת עובדה. לאחר מותה חזר והידהד בי המשפט הזה, ועלתה בי השאלה, מדוע? במשך שנים לא הבנתי את פשר הדברים שהיא ניסתה להגיד לי באותו המשפט. שנים מאוחר יותר כשהקמתי משפחה משלי, התחלתי להפנים ולהבין. נראה שבכוונתה היה לומר לי: תשמרי את זכרי, תחשבי עלי ותעבירי את סיפור החיים שלי הלאה. אז סבתא, העמוד הזה מוקדש לך ולזכרך.
באהבה רבה, נכדתך דנה
תצלום - מוריס ושולמית הרש, רמת-השרון (שנת 1933).
מצאתי את התמונות הללו בעת שהתבוננתי בקופסת התצלומים הישנה בבית שבו גדלתי ברמת-השרון. גיליתי שם תמונות ישנות של סבתא, סבא, ועוד קרובי משפחה וחברים. רבים מאותם אנשים כבר אינם איתנו זה זמן רב. התמונות מסמלות תקופה שנעלמה: מהגרים, חלוצים, אנשים שחיו בחברה חקלאית, ריחות של פרדסים, פריחת ההדרים.
רגשות מעורבים מציפים אותי. תחושת קרבה ואהבה לאותם אנשים שמהווים את ההיסטוריה והשורשים שלי. אך גם תחושה של עצבות וגעגוע לאנשים האהובים שאינם עוד בין החיים. בתמונות נראים סבא וסבתא צעירים כל-כך, מלאי חיים ומאוהבים. אבא נראה לי צעיר יפה תואר ומלא בשמחת נעורים. התמונות מהוות נקודה סינגולרית בזמן של רגעים שהיו פה פעם ולא ישובו עוד.
תצלום - על הסולם - ניתן להרגיש את רוח החלוציות ובנית הארץ. צולם בשנת תרפ"ז (1927).
שולמית (ליפשיץ) הרש נולדה ברוסיה הלבנה בשנת 1912, לאהרון וברכה ליפשיץ. ברוסיה שלפני המהפכה היה אהרון ליפשיץ, בנו של שלום שכנא מויטיפסק, סוחר עמיד שבבעלתו רכוש רב. היתה ברשותו של אהרון אף תעודה שהקנתה לו את האפשרות להיכנס לחצר ארמונו של הצאר הרוסי.
אהרון ליפשיץ נולד למשפחה שהשתיכה לתנועת החסידים, והיתה קרבת משפחה בינו לבין רבי מנחם מנדל שניאורסון, מי שלימים הפך להיות הרבי מליובאוויטש. משפחתה של ברכה ליפשיץ השתייכה לעומת זאת לתנועת המתנגדים, והיתה קרובת משפחה רחוקה של הגאון מווילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר, האיש שהוביל את המאבק נגד תנועת החסידות במזרח אירופה. למרות המאבק המתמשך בין המתנגדים לחסידים, באו אהרון וברכה בברית הנישואין. לבני הזוג היו שישה ילדים: בנימין, אברהם, יצחק, שושנה, שולמית ומרים. למעשה נולדה לזוג בת נוספת (בתם הבכורה, שעד כמה שידוע לי היה שמה חיה), אשר מתה ברוסיה בגיל חמש מסקרלטינה.
בראשית המאה ה-20 הגיע אהרון לביקור בארץ ישראל ורכש בה קרקעות. בשנת 1917, עם פרוץ המהפכה הבולשיביקית ברוסיה, הבין אהרון שחייו בסכנה. הוא נטש את רוסיה בחופזה וברח לסין, כשברכה וששת ילדיהם נשארו מאחור. אהרון החל להשאיר לברכה מכתבים בבתי כנסת ובקהליות יהודיות בדרך, על מנת שבני המשפחה יוכלו ללכת בעקבותיו במסע אל ארץ ישראל. ארבע שנים נדדה המשפחה, מרוסיה לסין ובהמשך להודו, כשהם סובלים מחרפת רעב.
בתום מסע מיגע הגיעו בני המשפחה בשנת 1921 למחוז חפצם בארץ הקודש. בנימין, בנם הבכור של ברכה ואהרון, לא הצטרף למשפחתו והיגר לבדו לארה"ב, להיצטרף לאחיה של ברכה ליפשיץ, שמואל קרטון, שהתגורר שם עם משפחתו. שאר ילדי המשפחה עלו עם הוריהם לארץ ישראל.
תצלום - תמונה משפחתית - אהרון ליפשיץ (מימין), ברכה ליפשיץ (במרכז), ושמואל קרטון (משמאל), אחיה של ברכה שהיגר מרוסיה לארצות הברית במפגש משפחתי בארץ ישראל.
תצלום - הבית ברחוב יבנה בתל אביב בעת בנייתו. בכניסה הראשית (בצד ימין של דלת הכניסה לבנין) ניתן לראות את אהרון, ברכה ושלומית ליפשיץ.
תמונה - אגרת חוב של 50 רובל מימי הצאר הרוסי - תאריך פדיון השטר היה אמור להיות בשנת 1920.
תצלום - סבתא שולמית הרש (ליפשיץ) בנעוריה
שולמית (ליפשיץ) הרש עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1921. בשנת 1932 פגשה שולמית את מוריס הרש, שעלה מהודו באותה השנה לארץ ישראל.
אהרון ליפשיץ, שרכש בעבר קרקעות בארץ-ישראל, החל לעסק בבניית בניינים בתל אביב והשכרתם. בין היתר הוא בנה בניין ברחוב ליליינבלום, בניין ברחוב יבנה ואת הבית ברחוב יהושוע טהון 1 בתל אביב, שהיה האחרון בשרשרת הבתים שבנה אהרון לפשיץ. הבתים נבנו במטרה להשכיר חלק מהדירות ולהתפרנס משכר הדירה.
על פי מה שספרה לי מירה גפני, שהתגוררה בבית זה לתקופה קצרה לאחר נישואיה לארנון גפני, הבית ברחוב טהון נבנה מחומרים משובחים, הפנלים היו עשויים מתכת מבריקה בצבע זהוב-דבש. בבית היו רדיאטורים כבדים לחימום, עשויים מברזל יצוק ששמרו זמן רב על חומם. אהרון וברכה ליפשיץ התגוררו בדירה קטנה בקומת הקרקע של הבית ברחוב טהון 1. כתוצאה מהאינפלציה ששררה באותה התקופה ערך שכר הדירה ירד וחוק הגנת הדייר לא אפשר להעלות את שכר הדירה או לחילופין לפנות את דירי הבית. רק כאשר התחלפו הדיירים, קיבלו בעלי הבית שליש מערך הדירה ומאחר ודירי הבית ברחוב טהון לא מיהרו לעזוב את ביתם נקלעו אהרון וברכה לקשיים כלכלים.
בשנת 1956 אהרון נפטר, וילדיהם של הזוג העבירו את ברכה ליפשיץ לרמת השרון. אהרון וברכה ליפשיץ קבורים בבית הקברות הישן ברמת השרון בסמוך לאברהם ושושנה ליפשיץ ובסמוך לשולמית הרש (ליפשיץ) ומוריס הרש, שהיו מראשוני המתיישבים ברמת השרון.
תצלום: מוריס ושולמית הרש בשפת הים של תל אביב (שנת 1932).
מוריס (משה) הרש נולד בשנת 1911 באוסטרליה ללאה ויעקב הרש. לזוג נולדו שישה ילדים ומוריס היה הבכור מביניהם. בילדותו של מוריס עברה המשפחה להתגורר בהודו. בבעלות יעקב, אביו של מוריס, היו פסי רכבת בהודו, אולם הוא איבד את נכסיו בעקבות יוזמה להקים בהודו מפעל לייצור כלי פלסטיק, והמשפחה הקימה מאפיה על מנת להתפרנס. יעקב נפטר בגיל צעיר מדום לב ומוריס שלח בגיל 18 על ידי אימו לארץ ישראל, על מנת שינשא בעתיד לאישה יהודיה.
תקופה קצרה אחר כך פגש מוריס הרש בשולמית ליפשיץ וזאת היתה אהבה ממבט ראשון. בני הזוג נישאו ביוני 1932 ונולדו להם שני ילדים - שלום הירש, מאמן כושר והבעלים של מכון איתנים המיתולוגי ברמת-השרון, ומרים הרש (ששנתה לימים את שמה למיקי).
מוריס הרש רכש אוטובוס, הצטרף לאגד כחבר והוא עבד באגד עד לצאתו לגמלאות. מוריס אהב לצחוק ולהצחיק, הוא היה בעל חוש טכני, אהב לדוג ולגדל ירקות בגינה. שולמית הרש אהבה לקרוא, לבשל, והתעניינה במדע. אהבתם של מוריס ושולמית היתה אהבה גדולה, שנמשכה עד למותה של שולמית בראשית שנת 1984. מוריס נפטר בשנת 1985, כשנה לאחר מותה של שולמית, שדאגה לו במסירות עד יומה האחרון.
תצלום - מימין לשמאל: שולמית ליפשיץ, שמחה ושושנה גפני מטיילים בתל אביב.
תצלום - שולמית הרש (ליפשיץ) בצעירותה.
תצלום - אהרון וברכה ליפשיץ בתמונה משותפת עם בנם יצחק ואשתו יהודית ליפשיץ.
תצלום - בני הדודים של סבתא שולמית, שבאו מדרום-אפריקה לביקור בישראל בשנת 1924.
התמונה נראית בעיני כלקוחה מתוך סרט אילם.
תצלום - שושנה גפני בחזית התמונה ומאחוריה סבתא שולמית.
תצלום - מוריס ושולמית הרש עם בנם שלום.
תצלום - לאה הרש (אמו של סבא מוריס) בתצלום משותף עם אחד מששת בניה.
תצלום - סבא מוריס הרש בצעירותו.
תצלום - מרים ליפשיץ (אחותה הצעירה של סבתא שולמית), שנהרגה בפיגוע ירי בגיל 22.
מרים ליפשיץ, בת הזקונים האהובה והיפה של ברכה ואהרון ליפשיץ, נולדה בשנת תרע"ה (1915). מרים היתה ספורטאית מצטיינת, שהשתתפה במכביה הראשונה של מדינת ישראל, שהתקיימה במרץ 1932.
בשבת, ז' באלול תרצ"ח (1938) נסעה מרים ליפשיץ עם מספר חברים לתחרות כדורגל ברחובות. בעוברם בשכונת אבו כביר שעל גבול תל-אביב יפו נורו כדורי אקדח לעבר המכונית. מרים נפגעה קשות בביטנה, הועברה לבית החולים הדסה ונותחה. במשך שבועיים נאבקה מרים על חייה כשהיא סובלת מכאבי תופת וייסורים עזים, אולם בתאריך ה-3 בספטמבר 1938 נפטרה והיא רק בת 22. ברכה ליפשיץ מעולם לא התאוששה מהאסון הכבד שפקד אותה במותה של מרים.
תצלום - כרטיס ההשתתפות של מרים ליפשיץ באגודה להתעמלות ולספורט.
תצלום - כרטיס ההשתתפות של מרים ליפשיץ במכביה הראשונה של מדינת ישראל.
תמונה - הזמנה לחתונה של סבתא וסבא בשנת 1932. הדהים אותי שרשום בהזמנה אהרון ליפשיץ ורעייתו ולא מוזכר שמה.
תצלום - שולמית ומוריס הרש עם מרים ליפשיץ.
תצלום - תמונה משפחתית: שושנה ואברהם ליפשיץ, מוריס ושולמית הרש, מרים ליפשיץ, שמחה ושושנה גפני.
תצלום - מרים ליפשיץ וחברים.
תצלום - זאב (וולף) זאוברמן, מגדרה, מראשוני הנוטרים בארץ ובעלה של מרים זאוברמן לבית ווינברג, אחותו של שמחה גפני, בתמונה עם ביתו אורה ארגוב לבית זאוברמן, הרכובה על החמור. מרים וזאב זאוברמן היו מחבריהם הטובים של משפחת ליפשיץ מגדרה.
תצלום - תמונה משפחתית: משפחת ליפשיץ המורחבת.
תצלום - תמונה משפחתית (התמונה צולמה בשנות ה-50 של המאה ה-20) במועצת הפועלים (לימים קולנוע גיל וכיום קולנוע כוכב), שברמת-השרון.
תצלום - אורה רפאלי (בת-הדודה של אמא מיקי) כחיילת, בתצלום משותף עם ברכה ליפשיץ.
תצלום - שולמית הרש ושושנה גפני בחצר הבית של שולמית ומוריס הרש ברמת-השרון.
תצלום - העברת נדל"נ אהרון לפשיץ משנת 1944 - הבית ברחוב טהון 1, תל אביב.
תצלום - התינוקת מיקי (הרש) לוטקר עם סבתא ברכה ליפשיץ.
תצלום - אבא עודד לוטקר כקצין צעיר בצה"ל. צולם בשנת 1956.
תצלום - אמא מיקי לוטקר בצעירותה.
תצלום - אמא מיקי בצעירותה בתצלום משותף עם בן-דודה צבי ליפשיץ. התצלום צולם בשנת 1957 בבניין מועצת הפועלים שברמת השרון.
תצלום - ברכה ליפשיץ, אמא של סבתא שולמית - תעודת נסיעה חופשית באגד משנת 1958.
מוריס הרש חוזר מדייג (שנות ה-70).
מוריס ותמיר הרש (תחילת שנות ה-60).
שלום ובלה הרש על האופנוע, על רקע בית מועצת הפועלים, רמת השרון.
מוריס עם הבן שלום הרש, ליד האוטובוס של מוריס.
צבי (גרישה) לוטקר אביו של עודד לוטקר, היה בנם של יעקב וחנה לוטקר. צבי לוטקר נולד ברוסיה הלבנה ביולי 1901. הוא למד בגמנסיה בעירו ולאחר-מכן בפוליטכניקום בקיוב ובלנינגרד. כבר מנעוריו הוא היה ציוני ונלחם ברוח-ההתבוללות. אמו של צבי, חנה, היתה זמרת אופרה ובת דודתו של חיים נחמן ביאליק. בצעירותה היתה שובבה גדולה, ובבית הסב גזרה לבן דודה, חיים נחמן ביאליק, את הפאות כחלק ממעשה קונדס. שנים רבות לא סלח לה על כך המשורר הלאומי. לימים, כשעלו כולם לארץ ישראל, היו חיים נחמן ומניה ביאליק חברים קרובים של צבי ורעיה לוטקר.
בשנת 1922 נשלח צבי לוטקר כציר מטעם עירו לוועידת "צעירי-ציון" בקיוב. בשל היותו ציוני הוא נעצר ונשפט למאסר של שנה על ידי השלטונות הסובייטיים, ולבסוף גורש מרוסיה. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל והחל לעבוד כמזכיר בבית-הבריאות שטראוס בתל-אביב. משנת 1926 הצטרף כחבר ב"הגנה" והיה פעיל במאורעות תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט. צבי לוטקר היה איש ספר וקנאי לדיבור בשפה העברית. הוא תירגם מן הספרות הצבאית הרוסית לעברית.
בשנת 1936 עבר קורס מדריכי-התגוננות והחל להרצות על הנושא במקומות שונים בארץ. במלחמת-הקוממיות השתתף בהגנת-משלטים אף-על-פי היותו למעלה מגיל-הגיוס, ואף היה בין כובשי יפו, לוד ורמלה. בקרבות לטרון נפצע מרסיס-פגז. ביום כ' באדר תש"ט (21.3.1949) נפל צבי לוטקר בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת-יצחק.
גלויה ששלח צבי לוטקר לבנו עודד מתערוכת הבולים (25 בדצמבר, 1946).
גלויה ששלח צבי לוטקר לבנו עודד מתערוכת הבולים (1946).
צבי (גרישה) לוטקר 17 ביולי 1901 - 21 במרץ 1949.
רעיה (קפלינסקי) לוטקר, אמו של עודד, נולדה בפולין ועלתה לארץ לבדה בהיותה בת 16. רעיה היתה ביתם של חומה ומשה קפלינסקי, שהיה רוקח במקצועו. במהלך מלחמת העולם השניה התאבדו יחדיו בני המשפחה (האב משה, האם חומה ושישה מילדיהם) באמצעות רעל שהשיג האב הרוקח. רעיה ואחיה איזיק, ששהו אותה העת בארץ ישראל, היו היחידים מבני המשפחה ששרדו.
עודד לוטקר, אח לנטע קלין, נולד בתל אביב בשנת 1935 לרעיה וצבי לוטקר. מגיל צעיר אהב עודד לצייר ונחשב לבעל כישרון רב ברישום. בגיל 13 התייתם מאביו צבי, ומאז השתנו חייו ללא הכר. בנעוריו למד עודד בפנימיית מקווה ישראל. חבריו מאותה העת זוכרים אותו כבחור יפה וחסון, מלא הומור ובעל ידע עצום, שאהב לקרוא ספרים, ולצייר סירות וים. עודד שרת שש שנים בצבא קבע כקצין בסיירת גבעתי, אחר-כך למד לתואר ראשון באגרונומיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולתואר שני במנהל עסקים, באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1964 נשא עודד לאישה את מיקי (מרים) הרש. לזוג נולדו שלושה ילדים – דנה (אשכנזי), צבי (צביקה) ועידו לוטקר. לכשסיים עודד את לימודיו החל לעבוד בתה"ל, כמנהל פרוייקטים. במסגרת עבודתו בתה"ל ביקר עודד לוטקר בארצות רבות ברחבי העולם. עודד צייר לאורך תקופות שונות במהלך חייו, וסגנונו עשיר ומגוון. בינואר 2007 נפטר עודד לוטקר, אמן ואיש אשכולות, לאחר מחלה קצרה בהיותו בן 71.
רמת השרון הוא סרטון שיצרה מיקי לוטקר, בית לדור המייסדים של העיר, על המושבה הקטנה רמת השרון של פעם. הסרט הוכן במסגרת הטלוויזיה הקהילתית ברמת-השרון.
מיקי לוטקר נולדה ב-21.12.1938 לשולמית ומוריס הרש, אחות קטנה לשלום. היא נקראה על שם מרים ליפשיץ, אחותה הצעירה של שולמית, שנהרגה בפיגוע ירי בגיל 22. מיקי לוטקר למדה בתיכון גמנסיה הרצליה הישן של תל אביב, היא שרתה בצבא כשרטטת בחייל הנדסה, ולאחר שחרורה מצהל למדה לתואר ראשון ושני במיקרוביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1964 נשאה מיקי לוטקר לעודד לוטקר, ולזוג נולדו שלושה ילדים: דנה, צביקה ועידו. מיקי היתה מיקרוביולוגית במקצועה שעבדה בבית חולים השרון, ובבית החולים בלינסון.
מיקי לוטקר אהבה לבשל, התעניינה בטכנולוגיה, טבע ובבעלי חיים. לאחר פרישתה לפנסיה עסקה באמנות. היא עשתה עבודות זכוכית, יצרה חרוזי זכוכית, עסקה בצורפות ובעבודות חרוזים, פסלה, ציירה, והתנדבה לטלוויזיה הקהילתית ברמת השרון. היא נפטרה ב-5.6.2020 בגיל 81 באופן לא צפוי בביתה שברמת השרון, במהלך מגפת הקורונה בארץ ובעולם. עד למותה היא היתה אישה פעילה, סקרנית, וצעירה ברוחה.