חג השבועת

מקור חג השבועות - בימים בהם היה קיים בית המקדש, היו עולים בני ישראל לירושלים ומביאים עימם לבית המקדש את ביכורי פירותיהם בסלי נצרים הקרויים טנא, שכללו את שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ-ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר (דבש). "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח' פסוקים ז-ח'). לאחר חורבן בית המקדש לא היה עוד טעם וצורך במנהג הבאת ביכורים, והוא פסק עד להתיישבות הציונית בארץ ישראל בעת החדשה, אז החל להשתרש בגני הילדים ובבתי הספר המנהג של הלבשת הילדים בבגדים חגיגיים ולבנים, בידם סלסלת טנא עשויה קש מקושטת ובתוכה פירות, ולראשם זרי פרחים. 

חג שבועות מנקודת מבט אישית - מכל החגים בעולם האהוב עלי ביותר הוא חג השבועות. יש לכך המון נימוקים, אבל עבורי חג השבועות הוא קודם כל יום הולדתה של סבתי שולמית. מבחינתי, אם יש מי שראוי היה להיוולד בחג השבועות, הרי זאת היא, שמסמלת עבורי את משמעותו של הטוב עלי אדמות. היא הייתה הסלע האיתן של ילדותי ומי שלימדה אותי מהי מסירות, מהי משפחה, מהי חכמת חיים, מהי אהבה ללא תנאי ומהי נתינה לזולת. היא, שהלכה ממני בטרם עת כבר לפני שנים רבות, את חג השבועות אני חוגגת קודם כל לזכרה. היא שהפכה אותי לאדם טוב יותר, כל המילים שבעולם אינן מאפשרות לי לבטא את התודות שאני חווה לה, אבל הלב יודע, מרגיש וזוכר.

מגילת רות

בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות, שהיא אחת מבין חמשת המגילות המופיעות בתנ"ך בחלק הכתובים: שיר השירים, רות, איכה, קהלת ואסתר. סיפורה של רות המואביה הוא סיפור של קבלת האחר (הרי רות היתה מואביה), נאמנות משפחתית, תקווה ואחווה נשית: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלוהי", לצד סיפור אהבה רומנטית בסגנון סינדרלה שנרקם בעונת הקציר בין רות לבועז.

מגילת רות מספרת את סיפור חייה של רות המואביה, שדוד המלך היה (במקרה...) נינה – מוטיב שמסתדר טוב עם סגנון הסינדרלה. המגילה מספרת על איש בשם אלימלך שעבר למואב עם משפחתו בעקבות הרעב בארץ. במואב קורה למשפחת אלימלך הנורא מכל: אלימלך מת, אחריו מתים גם שני בניו, ונעמי (אשתו של אלימלך) נותרת לבדה עם שתי כלותיה המואביות: רות ועורפה. כמעט סיפור איוב, אבל מנקודת מבט נשית יוזמת. נעמי נותרת במואב חסרת רכוש ומעמד, אך מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולחזור לארץ ישראל בכדי לנסות לשקם שם את חייה. בתחילה הולכות אחריה שתי כלותיה, אולם במהלך הדרך משנה עורפה (כשמה) את דעתה ומפנה עורף לנעמי, ואילו רות מתעקשת להמשיך ללכת בעקבות נעמי. ישנה כאן ברית נשית שמטרתה לשרוד את החיים.

בחוסר כל מגיעות נעמי ורות לבית לחם שביהודה. בתקופת הקציר מחליטה רות ללקט בשדה ומגיעה במקרה (או אולי שלא במקרה...) לשדהו של בועז, איש עשיר ובעל נכסים, שהוא במקרה (או אולי לא לגמרי במקרה...) קרוב משפחתה של נעמי. בסופו של דבר מתאהב בועז ברות (שלא במקרה), הוא נושא אותה לאישה ובכך מציל למעשה את חייהן של רות ושל נעמי מחיים של עוני ורעב בשולי החברה. רות יולדת לבועז בן, שעתיד להיות סבו של דוד המלך. 

במבט ראשון נשמע סיפור תמים ורומנטי, אבל האומנם? ברור שנעמי ורות תכננו יחדיו את מזימת השידוך לבועז ולא בדיוק השאירו יד לגורל. הרי נעמי היתה ממשפחתו של בועז והיא רצתה את רכושה ומעמדה בחזרה. רות הצעירה ממנה, שעוד יכלה ללדת ילדים, היתה עבורה קרש הצלה. סיפורם של רות ובועז הוא ככל הנראה הרחבה לחוק הייבום – בועז אומנם לא היה אחי בעלה של רות, אך הוא היה קרוב משפחה רחוק, כך שמתחת לפני השטח יתכן והיו גם שיקולים של רכוש והמשכיות השושלת.   

בכל אופן, גם אם מדובר במזימה נשית, הרי יש בסיפור הזה המון יופי וחן. ישנה תושייה נשית להילחם בגורל אכזר, לא לוותר ולמצוא דרך לצאת ממצוקה נוראית, ואף על פי שככל הנראה המניעים לא היו טהורים לחלוטין, הרי יש פה סיפור של אהבה, חכמה, תקווה, קבלת האחר, לידה של שושלת וסוף טוב (כמו באגדות).  

"וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, 

וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.

וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי-הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן"

 (מגילת רות - פרק ג' פסוק ט')

אז איך כל זה מתקשר לשבועות? שבועות הוא חג הקציר, ואהבתם של רות ובועז נולדה לה בעת הקציר. אהבתם זו הביאה בסופו של דבר ללידת דוד המלך, שעל פי המסורת היהודית נולד ונפטר בחג השבועות.

חג מסוג אחר - שבועות הוא חג אחר, חג לבן, חג של תוצרת חקלאית ושל מיזוג והודיה לטבע. ישנה בדיחה על חגי ישראל האומרת שניתן לסכם את חגי ישראל בקצרה באופן הבא: ניסו להרוג אותנו, נלחמנו, אז בואו נאכל (ורצוי מזון מטוגן ועשיר בקלוריות). במובן הזה חג שבועות הוא חג שונה: בחג זה לא חוגגים ניצחונות בקרב אלא חוגגים צמיחה, הבשלה, פריחה, טוהר והשתלבות ומיזוג עם הטבע.