הסיפור מאחורי השיר "לא רוצה לזמביה"

חנה גולדברג: "'לא רוצה לזמביה' היה השיר הראשון שכתבתי ללחן והראשון יצא לרדיו. עד אז כתבתי רק שירה שהתפרסמה בספרי שירה ובכתבי עת ספרותיים.

בשנת 1983 סיימתי לימודים באוניברסיטת חיפה (פילוסופיה ושפה וספרות אנגלית) ועברתי מחיפה לתל אביב. הייתי בת 28. תל אביב נראתה לי שטוחה ושטחית לעומת חיפה. פתאום כל הגברים שפגשתי רצו לדבר אתי על המכונית שלהם, הכסף שלהם, ה...זזזה... שלהם. זה היה כל כך זר לי לעומת שיחות הנפש המיוסרות שנהגנו לנהל בחוג לפילוסופיה בחיפה. תל אביב עוררה בי רגשות סותרים. הרגשתי שהיא מושכת ודוחה אותי בו זמנית. היא נראתה לי יפה ומכוערת, טובה ורעה, חמה ומנוכרת, מסעירה ומקהת רגש, מעוררת ושוחקת. התלבטתי אם אני רוצה להישאר בה או לחזור לחיפה.

בוקר אחד ירדתי להוציא את הכלב והזבל. על המדרכה ברחוב, פגשתי חבר, משורר, שמוליק צ'יזיק, שכתב את 'רוצי שמוליק קורא לך' (שיר שהיה להיט ענק באותם ימים). לידו על המדרכה באמצע העיר עמד זמר צעיר. שניהם נראו מותשים וכתושים כמו אנשים שלא ישנו כל הלילה, ושמוליק ביקש ממני: 'חנה, קחי אותו ממני, כל הלילה הוא רודף אחרי עם המנגינה הזאת, ומבקש ממני לכתוב לו מילים, מילים, מילים... אבל לא יוצא לי כלום." ואז שניהם עולים, עולים, עולים אחרי במדרגות לדירה. שמוליק מתמוטט על הספה, והזמר הצעיר, שקוראים לו עופר אקרלינג, משמיע לי מנגינה, והמילים פשוט יוצאות מתוכי: "לא רוצה לזמביה, לא רוצה לזמביה...' לא רוצה לתל אביב!

כשהשיר יצא לרדיו והפך ללהיט, ריחפתי ברחובות. פתאום השיר בקע מכל מכונית ומכל בית קפה. תל אביב שרה לי: "לא, לא רוצה לזמביה"... תל אביב הייתה ונשארה ה'זמביה' שלי."