תאריך פרסום: Feb 01, 2013 7:9:8 AM
מעשה ברב גדול בתורה שהיו חסידיו מהללים את ידיעותיו ואת מעשיו. פעם הגיע לעיירה בעל תשובה שישב והקשיב לדברי הרב מבוקר עד ערב והיה שוקד על תלמודו לילות כימים. משראו אנשי העיירה את למדנותו ואת שקדנותו של בעל התשובה, החלו לשאול אותו שאלות בלימוד, בהלכה ואף בדרך חיים. הקפיד בעל התשובה לשמור על כבוד הרב וכשהרב נכח סירב להשיב.
יום אחד לימד הרב את דברי הגמרא שבמקום שבו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. לאחר השיעור החל דיון בין החסידים – אולי ראוי להחליף את הרב בבעל התשובה הלמדן, כיוון שהקהילה רוצה כרב את האדם הצדיק ביותר. נשלחו גבאי הקהילה להעלות מחשבה זו בפני הרב.
לשמע דברי הגבאים, חש הרב כי בני הקהילה מעדיפים את בעל התשובה כרב לעיירתם ועל כן ויתר בצער רב על כהונתו. אך שאלה עלתה במוחו והוא נסע להתייעץ עם רבו הצדיק, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. "מדוע אם אדם צדיק ואין בו חטא, הוא אינו נחשב צדיק יותר מבעלי תשובה שבנעוריהם חטאו?".
ענה רבי לוי יצחק:" בעלי התשובה מגלים בכל יום עוד דבר חדש שאפשר לתקן ולכן מצטערים שלא ידעו זאת אתמול ומיד מתקנים מעשיהם, ולפיכך הם צדיקים גדולים יותר. אבל אדם שאינו מגלה בכל יום במה הוא יכול להשתפר מיום האתמול ואינו מחדש דבר, ממילא אין הוא צדיק גמור וממילא בעלי תשובה בדרגה גבוהה יותר ממנו...".